נראית שאלה פשוטה, נכון?

בזמן האחרון בכנסת ומחוץ לה מתנהלים דיונים ארוכים ומייגעים בשאלה הזו כשכל בעל אינטרסים מושך לכיוון שלו.

ואסביר. החוק קובע מי בעל הזכויות המקורי ביצירה וכן שלחא ניתן לרכוש זכויות ביצירה אלא בהעברת זכויות בכתב (יש חריגים שלא נכנס אליהם).

ניתן דוגמא  שעלתה לאחרונה בדיוני ועדת הכלכלה של הכנסת בהצעת חוק זכויות יוצרים.

המחלוקת היתה בשאלה אם מו"ל או בעלים של ערוץ שידור רשאי להתיר שימוש נוסף ביצירה  (ההנחה היא שהשימוש המקורי הותר בעצם הפקתה ומסירתה לגוף המשדר/מוציא לאור) תמורת תשלום שילך כולו לכיסו של המו"ל/משדר, או שכל הזכויות שמורות אך ורק ליוצר ורק הוא זכאי לקבל את התשלום על הפרסום הנוסף. הועדה אימצה מעין פשרה, לפיה בעל הזכויות הראשון הוא המו"ל/משדר, אבל ליוצר שמורה הזכות למנוע את השימוש הנוסף. המטרה - להקל על הזמנת יצירות על ידי גופים משדרים/מול"ים אבל להקל על היוצרים לגבות את התמלוגים המגיעים להם.

לסוגיה זו חשיבות רבה, שכן בימים אלו מרבית היצירות (במיוחד אם הן עיתונאיות, מוסיקליות, קולנועויות ודומותיהן, מופקות בעבור גוף שהזמין אותן. אמנם, גוף מסודר גם יחתים את כל הנוגעים בדבר על הסכם מראש ויחסוך את הבעיה, אבל החוק ניסה להסדיר קו בסיס שיחול בהעדר כל הסדר חוזי אחר.

מתן אפשרות למזמין לפרסם את היצירה בכל מדיה מקבילה עלול לפגוע ביוצר, שכן יצירתו "תדולל" ויתכן שלא יקבל תשלום עבור אותו פרסום נוסף. מנגד, אין זה הגיוני למנוע למשל מבעל עיתון ששילם עבור היצירה לפרסמה בעיתון אחר השייך גם הוא לרשת או אפילו במהדורה המקוונת של העיתון הלא מקוון. בסופו של דבר, הכל מתמצה בשאלה - מי שולט על הכסף. גם שמירת הזכות אצל היוצר נועדה, לפחות לפי שיטת המשפט הישראלית/אמריקאית/בריטית לאפשר ליוצר להתפרנס מיצירתו, ולא כזכות בפני עצמה.

יותר מכך, טוענים המזמינים - יצירה כגון זו (בין אם זו כתבה, סרטון וידאו לשיר או סרט קולנוע) הינה יצירה משולבת של מספר יוצרים, שבסופו של דבר הוזמנה על ידי מישהו. הגכיוני שהזכויות בה יהיה למזמין, וכמובן שאותו מזמין יהא חייב בתשלומים "הוגנים" (פה קבור הכלב) ליוצרים, אבל הזכות היא בידיו.

בכוונה לא כיסיתי את כל הנושאים והטיעונים הקשורים לכך, כי הייתי שמח לשמוע מה דעתכם.