שיהיה ברור

עם כל הכבוד לרגשות האשמה

הגבולות מאוד ברורים

וכשגילינו ששנינו נותנים לילדים 'המסכנים' דמי כיס כפולים מייד תאמנו עמדות

באופן פרדוכסלי, דווקא בזמנים האלו אני חושבת שהגבולות צריכים להיות ברורים מתמיד

וזה כמובן לא שייך לחום ולאהבה הבלתי מותנית שאנחנו מרעיפים עליהם.

(-:

צטט: אליאור תירוש 2008-09-07 23:32:40

נושא מאוד חשוב.

 

האם גירושין זה עונש לילדים?  האם ההורה עשה "חטא" כלשהו בכך שהתגרש?  האם הוא אשם?

 

כל משפחה שיש בה גירושין היא סיפור בפני עצמו, עם דקויות שונות שיכולות להיות מאוד משמעותיות.  עם זאת, לעתים קרובות יש מכנה משותף שחוזר על עצמו שוב ושוב:

 

כולנו כמעט גדלים על מיתוס המשפחה המאושרת של אבא, אמא ושני ילדים (שלומדים טוב, אוכלים טוב, ישנים טוב, משחקים אחד עם השני וכמובן מנומסים לכולם).  המיתוס הזה נמצא אצלנו ברקע כל הזמן.  הוא חלק מהתרבות שלנו.  לפעמים זה גם מסר ישיר שאנחנו מקבלים מההורים שלנו (שגם הם גדלו על המיתוס הזה), מחברים ואפילו מהילדים עצמם.

 

כשמתגרשים, לפעמים מפתחים רגשות אשמה, כשאנחנו כבר לא מממשים את המיתוס הזה.  רגשות האשמה מובילים לכך שההורה מטיל ספק ביכולתו להיות הורה טוב, מתחיל להרגיש קצת חוסר בטחון מול הילדים, נכנס יותר מהר ללחץ, מטיל ספק בהחלטות שלו כהורה, מוכן יותר להתפשר.  בשורה התחתונה - ההורה מתחיל לפעול מתוך פחדים.  לפעמים זה גם מוביל לכך שמתרגזים מהר יותר על הילדים ונעשים סמכותיים יתר-על-המידה, או לחילופין - שמנסים לא להציב שום גבולות ולוותר על הסמכותיות, וכולאים את הפחדים והכעסים בפנים.  יש ספר מצוין על הנושא הזה - "הורים טובים מדי".  ספר חובה לדעתי.

 

ומה הילד רואה? שאבא או אמא פתאום לא כל כך חזקים כמו שהם היו בעבר.   ודווקא במצב של שינוי משמעותי במשפחה, כשהילד זקוק להורה חזק - הוא פתאום מרגיש שאבא או אמא לא כל כך חזקים.   הם מתרגזים מהר מדי, או אפשר "לכופף" אותם בקלות, הם הססניים, פחות סמכותיים - או אולי להיפך - סמכותיים יתר על המידה.   הילד מגלה שהאדם שעליו הוא אמור להישען - ההורה שלו - אולי לא מספיק חזק בכדי לשאת המשקל.  עכשיו גם הילד מתחיל לפחד.  זוהי עליית מדרגה מסוכנת.

 

ומה הילד עושה?  בודק.  האם באמת אבא ואמא חלשים?  הוא מרגיז אותם יותר - כדי לבדוק שהם לא "נכנעים".  הוא מנסה "למתוח גבולות" - כדי לבדוק שאבא ואמא מספיק חזקים כדי לשמור על הגבולות.

 

והילד רוצה לראות לא רק שאבא ואמא חזקים - אלא שהם גם אוהבים אותו.  מבחן מתיחת הגבולות ומבחן ההרגזה הם מבחנים "מצויינים" גם לזה וגם לזה...  "בוא נבדוק שאבא חזק - וגם אם אני כועס, בוכה, שובר דברים - גם אז - הוא לא מתכופף ומציב לי גבולות שמראים לי שהוא חזק - ועם כל הבלגן שאני עושה - הוא גם ממשיך לאהוב אותי ויודע גם לחבק אותי ולומר לי שהוא אוהב אותי!" - כנ"ל גם לגבי אמא.

 

אבל אמרנו שאבא ואמא מפחדים אחרי הגירושין, מתוך רגשות האשמה... והם לא תמיד עומדים במבחנים הקשים האלה.  גם הם בני אדם, גם להם קשה, הגירושין מעלים שאלות קשות לגבי עצמנו כבני זוג, כהורים.  האם אנו מסוגלים להיות בזוגיות בכלל?  האם אנו הורים טובים?  אולי עשינו טעות כשהולדנו את הילד?  שאלות כואבות.  וכשהילד בודק אותנו ברקע - לא תמיד יש כוח להתמודד גם עם השאלות וגם עם עצמנו.

 

במצבים קיצוניים - הפחד הופך לאלימות.  הילד מתחיל לשבור דברים, לפעמים גם מחוץ לבית, להיות אלים לילדים אחרים.  מאחורי האלימות הזו מסתתרת חרדה ותחושה של חוסר בטחון וחוסר יכולת להשען על ההורים.  אצל ההורים - הפחד לפעמים הופך לדיכאון.  האלימות מופנית כלפי פנים ולא כלפי חוץ.

 

אני רוצה להציע זווית אחרת להסתכל על הגירושין.  בואו נשים בצד את המיתוס של "המשפחה המושלמת", ובמקום לשאוף אליו - נשאף לדברים אחרים.  לדברים שהם באמת חשובים בחיים שלנו, גם במשפחה, ובכל מקום שיש שם בני אדם.  להקשבה, לאכפתיות, לרגשיות, ללגיטימציה.  לזכות שלנו להיות עם מי שטוב לנו.  לזכות שלנו לעסוק במקצוע שמעניין אותנו.  לזכות שלנו לדאוג גם לעצמנו ולא רק לאחרים. לזכות שלנו גם לטעות וגם לסלוח לעצמנו.  האם לא הייתם רוצים שהילדים שלכם ילמדו את הערכים החשובים האלה - ויחיו מתוכם?

 

הגירושין הם פעולה כואבת, אבל הם יכולים להיות גם מנוף לצמיחה.  אם מאחורי הגירושין עומדים הערכים הללו - אז האם לא שווה לשים את הדגש עליהם?  להראות לילדים איך טעויות הם חלק מהחיים, שמי שלא מנסה ומעיז - גם לא טועה (כדי שגם הם ינסו בחיים שלהם וילמדו לסלוח לעצמם על הטעויות שלהם), שלכל אדם מגיע מקום משלו שבו הוא מרגיש טוב (כדי שהם לא יוותרו על המקום שלהם לטובת אחרים - או יקחו את המקום של אחרים רק לטובתם שלהם), שלכל אחד יש צרכים שונים ולא תמיד יש התאמה (כדי שגם הם ידאגו לעצמם לא פחות מאשר לאחרים).  אם מציגים את הגירושין כדוגמא לביטוי הערכים הללו - התמונה כבר לא כל כך שחורה, הכאב הוא חלק מצמיחה, הילד איננו "מסכן" או "קורבן" - וגם לא ההורה - אלא בני אדם שמחפשים ליצור לעצמם חיים משמעותיים מתוך הקשבה גם לצרכים של עצמם, ומתוך העזה ליצור שינוי.

 

הורה שרואה את הגירושין באור הזה - לא מאבד את הבטחון שלו בעצמו, וכך יש לו יותר כח כדי לתמוך גם בעצמו וגם בילדים.

 

אפשר ללמוד מהתבנית הזו גם משהו יותר כללי שמתאים לחיים לעוד מצבים.  לפעמים שינוי בזווית הראייה - עושה הבדל משמעותי.  במקום להסתכל על הדברים באופן ספציפי, לראות "בקטן" - יוצרים מרחק, מתסכלים על התמונה ממקום יותר רחב, מזווית יותר רחבה, "בגדול".  הסתכלות אחרת - מייצרת אפשרויות חדשות שלא ראינו מקודם, אפשרויות לחשוב אחרת, להרגיש אחרת וגם להתנהג אחרת.  ואפשר גם ללמוד עוד משהו - שחשוב מאוד להקשיב טוב-טוב גם לעצמנו.  לאמונות, לדעות ולדפוסים שאנחנו "סוחבים" איתנו.  אם לא נבהלים יותר מדי מהר, ולומדים להקשיב לחששות, וגם לכעסים, אז מגלים שמאחוריהם מסתתרים לא אחת אמונות שאולי שווה לבדוק אותן מחדש ולהחליף אותן במשהו שיפתח לפנינו יותר אפשרויות.  ההקשבה הזו, היכולת לזהות אמונות, דפוסים ודעות קדומות, והיכולת להחליף אותם - הם חלק חשוב מהיכולת ליצור שינוי בחיים בכלל (זהו גם נושא הדוקטורט שאני עושה בימים אלו במחלקה לפסיכולוגיה באונ' תל אביב).

 

אליאור תירוש

אימון והנחיית קבוצות

תודה

מאוד מענין-במיוחד מיתוס המשפחה המושלמת

מיתוס המשפחה המושלמת חזק במיוחד בישראל

כנראה בגלל טראומות השואה והצורך ההיסטורי של העם היהודי לשמר את עצמו

ביפן זה מאוד נורמטיבי לא להתחתן ולא להוליד ילדים

זו אפילו הפכה להיות בעיה לאומית בגלל צניחת שיעור הילודה

וגם בארצות אחרות בעולם המערבי זה עובר איכשהוא

בעוד שבישראל מי שלא רוצה להקים משפחה מוקצה מחמת מיאוס

ויש עליו אוטומטית אות קיין.

אם לא שולחים אותו מייד ל'אברבנאל'

אתם מכירים את תסריט השוטר הרע והשוטר הטוב?

ובכן, בחיינו המשותפים הוא היה תמיד השוטר הרע, זה שמילה שלו לא יכולה להתקבל בשלילה, זה שכאשר הוא קובע הילדים מצייתים ולכן הוא דווקא הצליח מאוד במקומות שאני התקשתי להציב גבולות ברורים (שעות שינה, זלילת ממתקים וכדומה). כשנותרתי לבד, מהר מאוד הבנתי שאני נגררת למוניפילציות של הילדים והחלטתי החלטה לשנות תפקיד.

אני לא השוטר הרע אבל אני בהחלט לא פראיירית. גם למוצא פי התחילו להקשיב, גם אני קובעת כללים ומציבה גבולות. נוח מאוד להיות כל הזמן המשענת, אבל נוכחתי לדעת שהילדים מאוד מאוד מעריכים, מוקירים ומרגישים בנוח עם הגבולות שאני מציבה.

מצחיק לספר שבעלי הפך לטוב טוב הגמד. כל פעם הם חוזרים מבילוי איתו כאילו חזר מחו"ל. הוא מתקשה לסרב לכל הבקשות שלהם, מוותר בקלות ובכלל איבד את הטאץ' הקשוח