זה סיפור קצר על חלומות גדולים. חלומות שהתגשמו
(רלוונטי לנשות הקהילה הנמצאות בצומת מקצועית-אישית)
כאן בבלוג, אני ממשיכה מסע שהחל לפני 8 שנים. מסע אל חופש, אל הגשמת חזוני האישי.
הייתם מאמינים שתערוכת תקשורת מכובדת בגרמניה תקבע את הקריירה שלי לעשור ויותר? שהאומץ להיות בחופש יוביל אותי פעם אחר פעם לערוך שינויים בחיי – פעם אחת להקים עסק ופעם שנייה להפוך לאם?
כשאני בפוקוס
את העבודה ב”גירית הנדסת תקשורת” התחלתי כמנהלת שיווק. כעבור שנה הוצע לי התפקיד הבא. בעקבותיו הגעתי לצומת – להיות או לא להיות סמנכ”ל השיווק והמכירות של החברה. אם אקבל את ההצעה צפויה לי תקופה עמוסה ולחוצה. מנהלי חברות נמצאים מרבית הזמן “בין הפטיש לפטיש”. “מה אני צריכה את זה? מה יש לי להרוויח או להפסיד?”, שאלתי את עצמי ואת הסובבים לי בעוד בטני מתערבלת בתחושות הכן והלא.
עד כה הייתי אני זו שמדדה בשעת לילה מאוחרת על עקבים עייפים, מכבה את האור במשרדי החברה. חוזרת הביתה נטולת כוחות, מייחלת לארוחה חמה. אז מה זה ישנה בעצם? חוץ מתלוש שכר מחמיא עוד יותר. המתח בתקופה הקודמת להכרעה הוא מתיש. האם אבחר נכון?
איך הייתם ישנים בתקופה שכזו? לרוב אני ישנה מצוין, אך בתקופה זו (ולא האחרונה בחיי) שנתי נדדה. החלטתי ללכת על זה. לקחת את התפקיד.
כותשת בעקבי
חלף זמן קצר ו- Ce’bit, תערוכת התקשורת הנחשבת הנערכת בגרמניה, ניצבה בפתח. הקולגות שלי שלחו את חליפת בר-המצווה שלהם לניקוי יבש, ובכל זאת על כרטיסי הטיסה התנוסס שמי ולא אחר.
אין קטלוג מקצועי שלא עברתי עליו. אין מסעדה שלא טעמתי בה סלמון ורדרד, תוך כדי מפגשים מרתקים עם נציגי חברות תקשורת מרחבי העולם. מאחוריי שלושה ימי ג’וגינג בין האולמות בחצאית על עקבים מחודדים ולפניי עוד ארבעה ימי ג’אגלינג מכוונת לאיתור ציוד חדשני. למרות תפארתם של הביתנים, עלמות החן המדגמנות על המרכזיות וכמויות האלכוהול שניגר בקוקטיילים, לא ניתן היה להתעלם מתחושת הבור שנפער בבטני ומתוכו צפה שאלת השאלות: “מה לכל הרוחות אני עושה כאן”?
המזוודה המשיכה להתפקע מקטלוגים ואני מפגישות עם חבריי חובבי הבירה מ- Philips. חזרתי לארץ בתחושת חוסר מיצוי, שבתי לגירית עמוסה בכרטיסי ביקור, נשאבת לפגישות, לדו”חות ולעשייה. בלהט העבודה פסקתי מלשאול שאלות.
ולך? האם לך יש פנאי לשאול שאלות?
יש כיסוי לגג?
חלפה שנה נוספת. עברנו (בזמנו היינו שניים) לבית חדש בזכרון יעקב עם כיווני אויר טובים. ליבי ובטני רמזו שוב שהגיע הזמן לשינוי. החלופות שסקרתי היו – להמשיך להיות במקום המוכר (זה שלא סיפק מענה על שאלת השאלות) או לבחור בנתיב שאינו משולט. האם להמשיך ליהנות מתנאי שכר, כרטיס ביקור נאה ורכב ממומן? או לצאת מכאן לעתיד פחות צפוי. האם לעבור מוודאות לאי וודאות? החופש קרץ לי ועימו מרחב האפשרויות האינסופי.
אולם, מה יהא על המשכנתא של הבית עם הגג האדום? האם נצליח לחיות בו אחרי שנסיר את הניילון מהפלדלת? שוב דאגות מכרסמות, שוב ‘הורדת ידיים’ בין הראש ללב.
ומה מוביל אותך בחיים האישיים והמקצועיים? מה ש”צריך” לעשות ונחשב “נכון” בעיני החברה, או מה שאת/ה באמת רוצה לעשות ולחוות ולאפשר ביטוי אמיתי למה שאת/ה מרגיש/ה ?
מסננת שיחות
יום ההכרעה הגיע. לאות פשטה באבריי. הגעתי לבית אמי כדי לנוח. הנחתי לנייד לצלצל. אם מדובר בשיחה מהמנכ”ל עדיף שנדבר אחרי שהחלטתי ולא לפני, לא רציתי להתבלבל.
רציתי להתקלח, להתחזק ואז להחליט.
הוספת תגובה על "סיפור אישי חלק ראשון בלבד"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה