היי חכמה,
אני מאד מבינה את עניין רגש הדחייה. כל אחד חווה אותו ברמה זו או אחרת ובמישור זה או אחר בחיים באיזשהו שלב וזה אכן לא נעים, אך עדיין אינני מסכימה כי "כל דחייה נחווית כדחייה אישית".
במקום שיש בו בטחון ואין פחד דחייה יכולה להתפרש בדרכים אחרות: תוצאה של נסיבות, חוסר הבנה או אפילו טמטום של הצד השני ועוד כהנה וכהנה (בפסיכולוגיה זה נקרא מיקוד שליטה חיצוני לעומת פנימי) היא לא חייבת להחוות במישור האישי.
מצד אחד כשאת חווה דחייה במישור האישי את לוקחת אחריות - שזה מצויין, אבל שימי לב שאת לא נגררת לאשמה או הלכאה עצמית - כי זה מיותר ובעיקר לא נכון. יש דרכים להכיר את המהות והאמת שעומדת מאחורי הרגשות - כי הרגש הוא לא סימן לאמת.
טוב, אני נגררת פה לדיון שנשמע פילוסופי, אבל אם מעניין אותך הצד המעשי של זה את יכולה לקרוא את הספר של ביירון קייטי - "לאהוב את מה שיש" - מאד מומלץ.
באמצעות עבודה עצמית עם 4 שאלות בלבד היא מביאה אנשים לחוות ולא רק להבין בראש שרב הרעות החולות בחייהם של בני אדם נובעות מויכוח עם הקיים. זה נשמע פשטני ואני יודעת שכשאדם נמצא בתוך עוצמות הרגש זה אפילו יכול לעצבן - אבל זה עובד באופן מדהים. מספיק שתרשמי בגוגל ביירון קייטי ותראי כמה סדנאות עושים אפילו בארץ עם העבודה שלה.
לגבי המחקר - אם אני מנסה לחשוב מי קהל היעד של ספר כזה אז מדובר גם באנשים שחוקרים את הנושא (אבל אלה יוכלו ודאי להוציא מספריית האוניברסיטה את עבודת הדוקטורט שלך).
על פי השנים של המחקר, אם אני לא טועה קהל היעד שלך הוא נשים בגילאי חמישים ומשהו עד שמונים.
ייתכן כי ימצאו כמה נשים בגילאים אחרים שימצאו את הנושא מעניין, אך לא באופן מסחרי ואין פה קשר למחקר עצמו ולאופן הכתיבה - רק לנושא.
לנשים בגילאים שציינתי יש את עניין ההיזכרות והנוסטלגיה (הספר מכיל גם תמונות?) - רובן הרי היו שם ולכן אולי אפשר לחשוב על שיווקו כמתנה מדהימה לנשים שפורשות ממקומות עבודתן או כמתנת חג לסבתא.
כשאת באה עם הרעיון השיווקי להוצאת הספרים דברים נראים אחרת.
שיהיה המון הצלחה!
הוספת תגובה על "איך מתקדמים הלאה?"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה