לפני כחודש ניתן פסק דין קצר מאוד (שני עמודים ברווח כפול בין השורות, בעניין זלברשייד נ' גט איט) בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים. קצר, קולע ומזעזע.

בית המשפט הגיע לתוצאה הנכונה, מהטעמים השגויים, ובמהלך החלטתו זו זעזע את אמות הסיפים של התאוריה המשפטית הקיימת. לפי פסק הדין, התאוריות המשפטיות הקיימות פשוט אינן מחייבות באינטרנט, מכיוון שה"אדם הפשוט", אידיוט הוא...

פסק הדין אף מדגיש לבעלי אתרי מסחר פעילים עד כמה חשבה ההתייעצות היומיומית עם עורכי דין שעיסוקם בתחום האינטרנט, אם ברצונם להינות מהגנות שהחוק מאפשר להם.

נתחיל בסיפור. לקוח רכש מחשב באתר אינטרנט בסך של כ-740 ש"ח בערך. הכסף שולם לספק (לא לאתר הנתבע), אך הספק לא עמד בהתחייבויותיו ("פשט רגל", כך נאמר על ידי בעל האתר) ונעלם.

התביעה הוגשה נגד הספק (שלא התגונן) ונגד האתר בו נמכר המחשב. לא היתה מחלוקת על כי המחשב נרכש באתר הנתבעת, אך זו טענה שהתמורה שולמה במישרין לספק ולא לה. עוד טענה כי תקנון האתר מבהיר שהאחריות המלאה למוצרים, מכירתם, אספקתם, גביית הכספים וכו' מוטלת על הספק בלבד, ולא על הנתבעת.

למרות זאת, הוצג בפני בית המשפט אישור שסופק על ידי הנתבעת (ולא הספק) ומספר הזמנה עם הנחיות לביצוע התשלום. מסמך זה לא כלל התייחסות לספק שאינו הנתבעת (אישור שאילו היתה מתייעצת עם עורך דין העוסק בתחום בוודאי שהיתה מקבלת הנחיות להמנע מלשלחו).

בית המשפט קיבל את התביעה וקבע כי-

          "האדם הפשוט המבצע קניה באמצעות האינטרנט אינו מסוגל להבן את הפרטים

           הקטנים וההתחכמויות של החברות המסתתרות מאחרי האותיות הקטנות, ונראה לי כי

           על בית המשפט להגן על הקונה התמים".

הנה, במחי יד חסר אחריות, נעלמו כל התיאוריות המשפטיות הידועות אודות "חוזים יש לקיים". המקרים הספורים בהם לא יאכף חוזה (למשל אם הוכח שמדובר בחוזה אחיד (כנראה שכן) ובתנאי מקפח בו (לא הוכח ולא נטען), נשכחו כלא היו. די בכך ש"האדם הפשוט" אידיוט הוא. מעכשיו, יוכל כל אדם (הרי פסק הדין אינו באמת מוגבל לאינטרנט) לטעון שלא הדיוני שיבין "את הפרטים הקטנים בדבר השאלה - ממי הוא רוכש ציוד. הנה, אין צורך עוד לקרוא את החוזה כי בינכה אתה טיפש מכדי להבין "את הפרטים הקטנים"....

כנראה, בית המשפט הנכבד סבור כי היות החוזה מצוי ברשת האינטרנט, משמעו כי עליו להחלץ לעזרת הגולש ביתר שאת, שכן הקונה הפשוט "אינו מסוגל להבין את ההתחכמויות של החברות" ולמעשה אינו מסוגל לקרוא הסכם/תקנון אתר.

תוצאה חמורה זו מודגשת, כשבית המשפט יכול היה להגיע לאותה תוצאה בדרך הרבה יותר קלה ופחות מזיקה לבטחון ולוודאות המסחרית. כפי שהיה במקרים קודמים, אתר המטיל את האחריות על ספקי החומרה הנמכרת בו, חייב לעמוד על אבחנה זו ולדאוג כי במהלך כל התקשרותו עם הלקוח עובדה זו תובהר ללקוח. קיימים פסקי דין קודמים בהם אתרים לא הקפידו על אופן פעולה שכזו וחוייבו באופן אישי למרות הטלת האחריות על הספק.

גם כאן, פעל האתר באופן לא מיומן (גם כאן כנראה לא התייעצו עם עורך דין המבין את התחום ואת האינטרנט), ולמעשה בהתנהגותו ויתר על ההגנות המשפטיות שיכולות לחול לו. אילו היה פועל כנדרש, לא ניתן היה להטיל עליו אחריות, אך משפעל באופן שאיפשר ללקוח להבין כי לאתר ישנה אחריות ישירה - יכול היה בית המשפט ללכת בדרך סלולה ולהטיל עליו את החיוב גם מטעם זה.

לצערי, התוצאה הנכונה של בית המשפט הביאה לפסק דין מזעזע, שמוטב היה לולא וניתן. במקום להכריח אתרים להבהיר בלא סייג את אחריותם או אי אחריותם, סיפק בית המשפט ללקוח פתח מילוט חסר כל בסיס המחריב את התיאוריות המשפטיות השליטות.

אתם מוזמנים לקרוא עוד על משפט ואינטרנט.

יורם,

תודה על דיון, הוא מעניין וחשוב ולא כולנו שומעים על משפט "זניח" שכזה.

לא הצלחתי להבין מה היא עמדתך לגבי אחריות של אתרי המכירות.

דעתי האישית היא, שחייבים לחייבם באחריות אם לא מלאה אז לפחות חלקית.

שהם יעשו שעורי בית על הספקים ולא הסתפקו בגזירת קופון. שירכשו ביטוח, ואולי לפחות למנוע את הבעיה הכי גדולה של אי הספקה, להיות גובי הכסף ורק שהלקוח מקבל את הצור הוא יועבר לספק - בדומה ל-PAYPAL.

לי היה בעבר בעיה עם צורב שקניתי דרך אחד מאתרי הקניות הגדולים והמכובדים ולאחר שהמוצר התקלקל תוך זמן קצר תוקן והתקלקל שוב. לא הצלחתי לקבל שרות מתאים מהספק והאתר פשוט לא רצה ממש לעזור, הוא הסתפק להעברת התלונה לספק. 

דעתי היא שהעניין הוא חוזי ולא חוקי.

כלומר, יהיו אתרים שיקחו אחריות ויהיו אתרים שלא יקחו אחריות.

הגולשים, בניגוד לעמדת השופט, צריכים להיות חכמים ולהבין ממי הם קונים. אם תרצה שהאתר יקח אחריות - פשוט אל תקנה אצלו אם זה לא כך.

התוצאה של זה תהיה יצירת שתי שכבות של אתרים: כאלו שלוקחים אחריות וכאלו של. אני מניח שבסופו של יום זה יתבטא במחירים והדבר הגיוני.

כפיה רטרואקטיבית של בית המשפט אינה הגיונית ולא ראויה.

אם היה כתוב בתקנון שהאתר אינו אחראי אז גולש צריך לדעת לא לקנות שם אם הוא רוצה שהאתר יהיה אחריא.

מצנגד, אנחנו רואים הרבה אתרים שלא "זוכרים, מה כתוב בתקנון שלהם ופועלים בניגוד לאמור בו. דווקא אתרים כאלו צריכים מאוד להזהר.

מקווה שעכשיו יותר ברור.

דרך אגב, איציק, אימוץ עמדתך אינו בלתי ראוי והוא אפשרי. אלא שאסור שיעשה דרך אגב ובדיעבד.

אתר שמטילים עליו אחריות המשמעות היא כסף, והרבה כסף. כך למשל אולי ירצה לרכוש ביטוח מתאים ולחילופין לגלגל את עלות האחריות ללקוחות. אחרת הרסת את כל המסחר האינטרנטי.

לכן אני מעדיף ששאלת האחריות תבחר על ידי האתר והגולש (אם לא תהיה הסכמה - פשוט לא יקנו).

אולי הדרך הנכונה היא לא של קביעה מה היקף האחריות אלא רגולציה המחייבת אתרים להציג בבירור את היקף האחריות שהם נוטלים כדי שהגולשים יוכלו להחליט אם לרכוש או לא.

למשל, חיוב בעיסקה מקוונת לעבור שלב בו נאמר ללקוח במפורש מה היקף האחריות עם אפשרות ללקוחו לא לאשר את העיסקה אם היקף האחריות לא מתאים לו.

עכשיו הכל ברור, וכוונתי היא כמובן מרגע כניסת חוק או תקנה חדשה ולא ללכת אחורנית זה כמובן לא הוגן.