עיוות המס לטובת מחזיקי הרכב הצמוד מתנה הטבת מס לעובד בכך שהוא יגיע לעבודתו אך ורק ברכב הצמוד – ועוד ברכב שבו נוהגים בלי שום חשבון לדלק ולבלאי. הדבר גורם לנזקים סביבתיים, חברתיים וכלכליים כבדים.כבר כיום יש 250,000 רכבים צמודים. לחברות הליסינג יש לובי חזק מאוד, ומספר רכבי הליסינג גדל בכ-10% בשנה. אם שווי השימוש לא יועלה עכשיו, בעוד כמה שנים זה יהיה כמעט בלתי-אפשרי לתקן זאת.

קבוצת אנשי הייטק נלחמת למען קידום הרפורמה.

מי שמוכן לעזור - הדרך הפשוטה ביותר היא לשלוח מייל לח"כ. הח"כים שבהם כדאי להתמקד הם גלזר, ריבלין, טיבי, אפללו, נוקד, אמנון כהן, שי חרמש, דוד טל.

ככל שיהיו יותר מיילים ייקל עלינו לקבל פגישות עם הח"כים (עם חלקם כבר נפגשנו).

המיילים של כל הח"כים ופרטים נוספים מופיעים באתר שלנוhttp://whynotleasing.org/?page_id=3

תודה

 

א. אנחנו מחזיקים ברכב ליסינג מטעם העבודה של בעלי. יש לנו הגבלת דלק חודשית (אמנם די גבוהה, אך קיימת), כך שזה ממש לא "ללא הגבלת דלק". חוץ מזה, שבחרנו ברכב ליסינג (שאנחנו משלמים עליו נתח יפה מהברוטו של המשכורת של בעלי, ותודה ששאלתם) מכיוון שאנחנו נוסעים כמות גדולה (מאוד) של קילומטרים, וזה לא משהו שהיה משתנה אילו היינו מחזיקים ברכב פרטי. למעשה, זה היה כך גם כאשר החזקנו ברכב פרטי, עד לפני כמה חודשים. הליסינג רק מאפשר לנו לעשות את אותה כמות קילומטרז' עם רכב שנת 2007 ולא עם רכב שנת 1996, ונדמה לי שהתועלת לכולם (גם לאיכות הסביבה) - ברורה.

 

ב. נדמה לי שכבר הזכרתי את זה, אבל אנחנו באמת משלמים מדי חודש סכום גבוה למדיי עבור רכב הליסינג שלנו. אז אולי יש כאן איזשהי הטבת מס כלשהי (אני אשמח לחישוב שמראה לי כמה בדיוק אני מרוויחה מהסידור הזה, כי לטעמי הוא עולה לי בהחלט לא מעט כסף), אבל אני בספק אם כל הצעקות נגדה שוות את המאמץ. שלא לדבר על זה שאולי יש כמה טעמים שדווקא מצדיקים לתת את הטבת המס הזו. מה שמובילא ותי ל:

 

ג. אז מה עדיף? יבטלו את הכדאיות שבליסיננג, אז נחזיק ברכבים פרטיים. הם יהיו ישנים יותר, מזהמים יותר, בלויים יותר ובטוחים פחות. זה טוב? אני לא בטוחה.

 

ד. כן, ברור לי שהפתרון הוא בהקמת מערך תחבורה ציבורית נורמלי במדינה הזו. מכיוון שזה ייקח לא שנה ולא שנתיים וכנראה גם לא שלוש (לרכבת קלה בגוש דן אנחנו מחכים כבר 20 שנה. לרכבת נורמלית לירושלים- מי יודע כמה זמן) תעשו טובה, ואל תבטלו את הליסינג כל עוד אין אלטרנטיבה.

א. התיישנות הרכבים: מדינת ישראל לא מייבאת רכבים משומשים, כידוע. על כל עובד שיחזיר את רכב החברה ויקנה רכב משומש, יש אדם אחר שמכר רכב משומש. כלומר, בעסקה הזו לא גדל הזיהום; בסך-הכל, רכב משומש אחד החליף ידיים.במונחי כלל המשק, גיל הרכבים בארץ נקבע ע"פ מספר גניבות הרכב, יכולת השיווק של היבואנים וכו'. הפלא ופלא, ע"פ נתוני הלמ"ס http://www.cbs.gov.il/publications/cars05/pdf/l03.pdfמאז פריצת תופעת הליסינג גיל הרכב הממוצע בארץ דווקא עלה ברצף. אגב, גם לזה יש הסבר, ארוך יותר.ב. מסכים איתך: לא את ולא בעלך הם הנהנים האמיתיים מהמצב. הסכום הגבוה שתיארת הולך לחברת הליסינג - שמספקת שירותי נוחיות שונים, שהם לחלוטין לא רלבנטיים לעבודה (לקיחה למוסך וכו), וגם מרוויחה לא רע ברוך השם; ולמעסיק - שחוסך בהפרשות לפנסיה של העובד.מי לא מרוויח? המדינה. העובד משלם מס הכנסה רק על כשליש מהעלות הריאלית של הרכב הצמוד. לזה קוראים עיוות מס. ההיגיון אומר, שכל עובד היה צריך לקבל תוספת קבועה למשכורת עבור הנסיעות (ע"פ המרחק ממקום העבודה) - ותו לא. זכותו של עובד להגיע לעבודתו ברגל, במסוק פרטי או בכדור פורח. אין היגיון בכך שהמדינה תכריח את העובד להגיע דווקא ברכב צמוד כדי ליהנות מהטבת מס.ג. נכון, צריך לשפר את התחבורה הציבורית, וחבריי ואני פועלים לשם כך בהתנדבות כל השנה. אבל עיוות המס בהחלט גורם לנסיעות מיותרות, ופוגע בהתפתחות התחבורה הציבורית:1. כשלא משלמים על הדלק והבלאי בהתאם לצריכה בפועל, מרבים בנסיעות מיותרות: קונים בחנויות מרוחקות כדי לחסוך כמה שקלים, "מקפיצים" מכרים לכל מקום, נוסעים נסיעות ארוכות בסופי שבוע לבד במקום להצטרף לחבר ו"למלא מכוניות". אני מכיר את זה. הייתי שם. גם לי היה רכב צמוד, לפני ש"חזרתי בתשובה". בנוסף, במצב הקיים מפעלים רבים שנהגו לספק הסעות לעובדיהם, הפסיקו לעשות כן, עקב הגעת העובדים ברכבי החברה. ד. ציטוט מדברייך: "מה עדיף? יבטלו את הכדאיות שבליסיננג, אז נחזיק ברכבים פרטיים."נכון. בדיוק. זאת המטרה של המאבק שלנו. אחרי שהפרכנו את כל הטיעונים בדבר "התיישנות הרכבים" וכו' מתברר שזו בדיוק האופציה המועדפת.כאשר עובד עובר מרכב צמוד לרכב פרטי יש רק שתי אפשרויות: או שהוא ינהג אותו קילומטרז' או שהוא ינהג פחות. דבר אחד בטוח: אף עובד לא ינהג לפתע יותר, כשהוא מתחיל לשלם על הדלק והבלאי בהתאם לצריכה בפועל.

 

Quote: אופנן 2007-07-07 18:56:56

א. התיישנות הרכבים: מדינת ישראל לא מייבאת רכבים משומשים, כידוע. על כל עובד שיחזיר את רכב החברה ויקנה רכב משומש, יש אדם אחר שמכר רכב משומש. כלומר, בעסקה הזו לא גדל הזיהום; בסך-הכל, רכב משומש אחד החליף ידיים.במונחי כלל המשק, גיל הרכבים בארץ נקבע ע"פ מספר גניבות הרכב, יכולת השיווק של היבואנים וכו'. הפלא ופלא, ע"פ נתוני הלמ"ס http://www.cbs.gov.il/publications/cars05/pdf/l03.pdfמאז פריצת תופעת הליסינג גיל הרכב הממוצע בארץ דווקא עלה ברצף. אגב, גם לזה יש הסבר, ארוך יותר.ב. מסכים איתך: לא את ולא בעלך הם הנהנים האמיתיים מהמצב. הסכום הגבוה שתיארת הולך לחברת הליסינג - שמספקת שירותי נוחיות שונים, שהם לחלוטין לא רלבנטיים לעבודה (לקיחה למוסך וכו), וגם מרוויחה לא רע ברוך השם; ולמעסיק - שחוסך בהפרשות לפנסיה של העובד.מי לא מרוויח? המדינה. העובד משלם מס הכנסה רק על כשליש מהעלות הריאלית של הרכב הצמוד. לזה קוראים עיוות מס. ההיגיון אומר, שכל עובד היה צריך לקבל תוספת קבועה למשכורת עבור הנסיעות (ע"פ המרחק ממקום העבודה) - ותו לא. זכותו של עובד להגיע לעבודתו ברגל, במסוק פרטי או בכדור פורח. אין היגיון בכך שהמדינה תכריח את העובד להגיע דווקא ברכב צמוד כדי ליהנות מהטבת מס.ג. נכון, צריך לשפר את התחבורה הציבורית, וחבריי ואני פועלים לשם כך בהתנדבות כל השנה. אבל עיוות המס בהחלט גורם לנסיעות מיותרות, ופוגע בהתפתחות התחבורה הציבורית:1. כשלא משלמים על הדלק והבלאי בהתאם לצריכה בפועל, מרבים בנסיעות מיותרות: קונים בחנויות מרוחקות כדי לחסוך כמה שקלים, "מקפיצים" מכרים לכל מקום, נוסעים נסיעות ארוכות בסופי שבוע לבד במקום להצטרף לחבר ו"למלא מכוניות". אני מכיר את זה. הייתי שם. גם לי היה רכב צמוד, לפני ש"חזרתי בתשובה". בנוסף, במצב הקיים מפעלים רבים שנהגו לספק הסעות לעובדיהם, הפסיקו לעשות כן, עקב הגעת העובדים ברכבי החברה. ד. ציטוט מדברייך: "מה עדיף? יבטלו את הכדאיות שבליסיננג, אז נחזיק ברכבים פרטיים."נכון. בדיוק. זאת המטרה של המאבק שלנו. אחרי שהפרכנו את כל הטיעונים בדבר "התיישנות הרכבים" וכו' מתברר שזו בדיוק האופציה המועדפת.כאשר עובד עובר מרכב צמוד לרכב פרטי יש רק שתי אפשרויות: או שהוא ינהג אותו קילומטרז' או שהוא ינהג פחות. דבר אחד בטוח: אף עובד לא ינהג לפתע יותר, כשהוא מתחיל לשלם על הדלק והבלאי בהתאם לצריכה בפועל.

א. התיישנות הרכבים - לא לגמרי הבנתי מה ניסית להגיד בעניין הרכבים המשומשים שמחליפים ידיים, אבל האינטואיציה המקורית שלי היתה זו: כל עוד מנגנון הליסינג עובד, יש ציבור גדול של אנשים שיכול להרשות לעצמו לנהוג ברכב חדש, אף שלא יכול היה להרשות זאת לעצמו בנסיבות אחרות (אני ובעלי, לדוגמא); בסיוע חברות הליסינג, ציבור זה מחליף את רכבו החדש אחת לשלוש שנים; כמות גדולה של מכוניות כמעט חדשות זורמת לשוק המשומשות ומורידה את המחירים; התוצאה (על-פי האינטואיציה שלי): בשוק הרכב באופן כללי יש יותר מכוניות חדשות (חדשות מהיבואן וחדשות-יחסית בשוק המשומשות) ומכוניות ישנות (בלויות, לא בטוחות ומזהמות) נדחקות החוצה. הנתונים שהבאת מהלמ"ס סותרים את ההנחה הזו (אם כי הם מגיעים רק עד שנת 2005). עכשיו אשמח לשמוע את ההסבר למה האינטואיציה שלי לא נכונה.

ב. אין ספק שגם העובד מרוויח קצת מכל הסיפור (אחרת זה לא היה כדאי לנו), ובהחלט ייתכן שיש כאן שמץ של עיוות מס שהמדינה מפסידה ממנו מס ישיר. השאלה היא האם היתרונות לא עולים על החסרונות, ומצדיקים בכך את הטבת המס (כפי שמוצדקות הטבות מס אחרות שקיימות בעולם המס הישראלי). למשל: האם יש אלטרנטיבה טובה יותר להגעה לעבודה ברכב פרטי (אגב, אני מבלה בתחבורה ציבורית כשעה וחצי לכל כיוון בדרכי לעבודה וממנה. תענוג זה לא). מה שמביא אותנו לנקודה הבאה:

ג. אני לא נורא מתמצאת בשוק, אבל אני עוד לא שמעתי על מקומות עבודה שביטלו את ההסעות בגלל אופציית הלסינג, ואף אחד (לא המעביד, ולא המדינה) לא מכריח אף עובד לקחת רכב ליסינג. שתי הדוגמאות שאני מכירה מקרוב: 1. אחי עובד בחברת היי-טק בצפון, ובעת הצטרפותו עובדת כוח-האדם המליצה בפניו חד-משמעית לא לקחת רכב ליסינג (אף שהיה באפשרותו לעשות זאת) אלא להשתמש במערך ההסעות המצוין של החברה, כפי שהיא עושה בעצמה. אחי אכן בחר לעשות כך, על אף היתרונות שברכב ליסינג, וזאת משום שצרכיו כרגע אינם מחייבים אותו להחזיק ברכב. 2. בעלי עובד באחת התעשיות הבטחוניות. במשך זמן רב הוא עשה שימוש בהסעות שמספק מקום עבודתו. לפני כמה חודשים עברנו למקום מגורים מרוחק יותר (עקב עבודתי שלי). גם ממקום זה יש הסעות למקום עבודתו, אלא שהן מחייבות אותו לקום באופן משמעותי הרבה יותר מוקדם בבוקר, ואינן מאפשרות לו גמישות בהישארות בעבודה לפי הצורך. לכן החלטנו לקחת רכב ליסינג. אף אחד לא הכריח אותנו לעשות זאת, אלא זהו היתרון שבהחזקת רכב פרטי על פני שימוש בהסעות (שקיימות). זה הכל.

ואחרון ד. מה לא היה ברור ב"הגבלת דלק" שכתבתי בתגובה הראשונה? אנחנו מחזיקים ברכב ליסינג, מקבלים מכסת דלק חודשית, ומשלמים על כל ליטר מעליה. הליסינג לא גורם לנו לנסוע פחות ולא יותר. אנחנו ממשיכים לנסוע בדיוק לפי הצורך. ואני מצטערת, אבל אני לא ממש מכירה את התופעות שתיארת של בזבוז נסיעות לשווא, ובהתחשב בכך שאנחנו משלמים על הנסיעות האלו - גם אין סיבה שנעשה זאת.

 

עכשיו אני רוצה לשמוע למה בכל זאת לליסינג אין השפעה חיובית על גיל הרכבים במשק.

 

שלום,

 1. אתם לא עושים נסיעות מיותרות. כל הכבוד (אני כותב זאת ברצינות, בלי טיפת ציניות). לא כולם כמוך. למשל, אני לא כמוך: כשהיה לי רכב צמוד, נסעתי נסיעות מיותרות, שלא הייתי נוסע לו זה היה רכבי הפרטי. ואני עוד ירוק. זו דרכם של בני אדם. מזלזלים במשהו שהתשלום עליו – בזמן ובכסף - הוא "גלובלי", ולא בהתאם לצריכה בפועל. במקומות רבים ההגבלה על הדלק מאוד נדיבה. גם כשעל הדלק משלמים, על הבלאי לא משלמים בהתאם ל"צריכה" בכל מקרה – לא בכסף, ובוודאי לא בזמן.

אפילו כשמשלמים בסוף החודש, או השתתפות עצמית, זה לא כמו לשלם בזמן ובעצבים בכל פעם בתחנת הדלק או במוסך. זו תופעה ידועה. יש לי חברים שעד היום מסתובבים לרוב בלי כרטיס אשראי, או מוציאים מהכספומט בכל פעם רק 50 ₪, בטענה שכך הם מבזבזים הרבה פחות.

באינטל חיפה, למשל, ביטלו את ההסעות.

חלק ניכר מהעובדים בהייטק הם רווקים ו/או צעירים. חלק ניכר ממקומות העבודה סמוכים לערים ו/או לתחנת רכבת. לפיכך, מספר העובדים שמגיעים בהסעות או בתחבורה ציבורית יכול היה להיות גבוה יותר כבר עכשיו לולא הליסינג.

2.  התיישנות הרכבים - קשה מאוד להעריך תהליכים כאלה. לדעתי, במונחים של כלל המשק, גיל הרכבים נקבע בעיקר ע”י נתוני מקרו כמו יכולת השיווק של היבואנים, מספר גניבות הרכב וכו'. בנוסף, ע"פ נתוני האוצר, מחזיקי הרכב הצמוד מהווים 47% מהעשירון העליון, ורק 17% מהעשירון השביעי, למשל. כלומר, חלק ניכר מההטבה מגיע אל אלה שבלאו הכי היו קונים רכבים חדשים יחסית. 3. מחקרים (ר' האתר של "תחבורה היום ומחר") מוכיחים, שבניגוד לדעה המקובלת, רוב הביקוש לנסיעות אינו "קשיח". מה שמטריד אותנו הוא בעיקר הפרבור, שעל הנזקים החברתיים, הכלכליים, והסביבתיים האדירים שהוא גורם כתבתי כאן:http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3389925,00.htmlכשל-200 אלף משפחות מהעשירונים העליונים יש תמריץ לקנות מחוץ לערים ולגור רחוק מהעבודה (שוב, לא לשלם את המחיר האמיתי בכסף ובזמן שדורשים מגורים בפרברים), זה גורם לפרבור. כמובן, זה מצטרף לכך שהמדינה, למרבה הצער, מעודדת במרץ בפרבור, בניגוד לכל היגיון.בכל פעם כשמישהו שעובד בחיפה עובר לגור מחיפה למצפה בגליל, זה הרס חברתי, סביבתי וכלכלי אדיר, שלא יתוקן לעולם. אל המצפה בגליל לא תהיה לעולם רכבת. גם במדינות מתוקנות בהרבה מישראל אין בד"כ תחבורה ציבורית אל ישובים מרוחקים וצמודי קרקע. זה פשוט לא משתלם כלכלית. 4. למי שלא נוסע מעל הנסועה הממוצעת במשק, ליסינג בקושי משתלם כבר עכשיו. חלק בלתי-נפרד מהרפורמה הוא הפחתת מסים (מתונה). רק מי שנוהג יותר מהנסועה הממוצעת במשק ייפגע מבחינה כספית. צר לי, אך במקרה כזה אכן מדובר בסך הכל במישהו שקיבל משהו כהטבה לא מוצדקת – שהסתיימה. 5. המטרה המוצהרת של המאבק שלנו היא לא שאנשים ישלמו יותר מסים, אלא שאנשים יחזרו לרכב פרטי. חשוב להדגיש, שחבריי ואני ב"מגמה ירוקה" פועלים כמעט כל הזמן לא "נגד" אלא "בעד". אנו נלחמים כל השנה למען שיפור התחבורה הציבורית. ומגיעים להישגים. כולל הקמת פורום המנכ"לים של חברות התחבורה הציבורית, קידום הקמת הרכבת המהירה לי-ם, שיפורים נקודתיים בקוווי אוטובוס ועוד:http://www.green.org.il/beta/index.php?option=com_content&task=blogcategory&id=144&Itemid=346הרפורמה המוצעת היא מאוד אטית והדרגתית. רכבת ישראל מתפתחת במהירות. את רואה כמה קשה להעביר את הרפורמה. ומס' רכבי החברה גדל במהירות. נוצרה הזדמנות היסטורית לעצור את התופעה הזו. בעוד 5 שנים תהיה לנו רכבת הרבה יותר טובה (לרכבת, אפילו אחרי הקיצוצים, יש תקציב פיתוח אדיר), רכבת קלה בי-ם ובחיפה – אבל גם המונים, שנוסעים ברכב חברה וגרים בפרברים. וכך ההשקעות העצומות האלה יירדו לטמיון.

טוב, הבה נודה: אנחנו (בעלי ואני) הננו כל הרע שבעולם מבחינה סביבתית. אנחנו חובבי פרברים וצרכנים כבדים של רכב (כלומר, חוץ מזה שאני נוסעת בתחבורה ציבורית, כן?).

לגבי הרכב, מכיוון שאנחנו נוסעים כמות שנתית של קילומטרים הגדולה בהרבה מהממוצע, אין ספק שבסופו של הדבר הליסינג משתלם לנו (וזו גם הסיבה שלקחנו אותו) ואנחנו נהנים מהטבת המס. זה לא שהיינו נוסעים פחות אילו מדובר היה ברכב פרטי (כך אכן עשינו לפני שהיה לנו רכב מליסינג), אבל ככה אנחנו באמת נהנים מהטבה מסוימת. סביר להניח שבאמת אין הצדקה לתת לנו אותה. אם הייתי מאמינה שהיו משתמשים בכסף הזה כדי לשפר את התחבורה הציבורית, הייתי מוותרת עליו בשמחה. אלא שלצערי אין לי שום בטחון בזה, כך שאני מן הסתם מעדיפה להמשיך וליהנות מההטבה.

 

לגבי הפרבור: קראתי את מה שכתבת על הצורך להיאבק בפרבור עוד לפני כן. יש להודות שזה משכנע מאוד. משכנע בדיוק כמו שלאכול רק ירקות אורגניים וקינואה זה משכנע. זה נורא בריא, זה מה זה לא כיף. באמת: המאמר שלך על הפרבור גרם לי לשאול את עצמי בשביל מה אנחנו חיים. בשביל אני חיה אם לא כדי שאוכל בסופו של דבר לגדל את הכלבה שלי בחצר הגדולה שבביתי שבפרברים, לקום בבוקר ולנשום אוויר שדות צלול, ובשבת בצהריים להזמין את המשפחה לארוחה בצל עצי הפרי שבחצרי? אני מצטערת, פרבור זה איום ונורא מבחינה סביבתית, אבל אם אין איכות חיים אז בשביל מה לחיות בכלל?

 

 

את טועה טעות חמורה, וגם על זה אכתוב ב-YNET בהזדמנות.

איכות החיים שלי כמי שגר בעיר לא פחותה משלך. להיפך (אגב: אני רווק, אבל חלק מחבריי ל"מגמה ירוקה" הם כבר בעלי משפחות, שחיים בעיר). מאז גיל 5 אני מגיע כמעט לכל מקום בעצמי. הדרך לבנק, לדואר, למכולת, לקולנוע לא לוקחת לי לעולם יותר מרבע שעה - לעתים קרובות רבע שעה ברגל או באופניים, ולא באוטו. כבר שנים לא עמדתי בפקק והתעצבנתי. ההסעות בדרך לעבודה מספקות לי שעה ביום כדי לקרוא ולכתוב מאמרים - ניצול זמן הרבה יותר מוצלח מלהתעצבן בנהיגה. אגב, יש גמישות בשעות ההסעות חזרה הביתה בערב.

ליד ביתי יש חורשות. קצת הלאה, בקצה העיר, נמצאים יערות הכרמל. אני וחבריי שגדלנו בעיר, בחוגי הסיירות של ירושלים, מכירים את הטבע והנוף בכל רחבי המדינה הרבה יותר מרוב הילדים שגדלו בצמודי קרקע. 

בניגוד לטענות המופרכות של דיירי הפרברים, ההתפרסות על שטח גדול היא לא חלק מהעלייה ברמת החיים ומהקדמה, אלא בדיוק ההיפך. המהפכה התעשייתית לוותה בעיור. שרי אריסון, שיכלה לקנות חצי מהגליל התחתון, מעדיפה את הנגישות של המגורים בת"א. בכל מדינות אירופה רוב מוחלט של האוכלוסיה גר בערים - לא מתוך אידיאולוגיה, אלא פשוט כי זה יותר נוח.

אז למה בכל זאת אנשים נוהרים לפרברים? 

כי המדינה מעודדת את הפרבור במרץ רב. העלות האמיתית של בית בפרברים במדינה צפופה כמו שלנו, ושל התשתיות אליו, היתה צריכה להיות גבוהה בהרבה משל דירה במקום מצויין בעיר. ועודף שימוש ברכב פרטי גם הוא היה צריך לעלות הרבה יותר - בכסף ובעצבים (מוסך וכו'). פשוט כי זה המחיר של העלויות החיצוניות שהרכב גורם למדינה (פקקים, זיהום אוויר, תאונות, אובדן שטחים פתוחים וכו'). אין שום סיבה שנוסעי הרכבת ורוכבי האופניים יסבסדו את נוסעי הרכב הפרטי - וע"פ נתוני האוצר, זה בדיוק המצב כיום.

וכמובן, המדינה מטפחת במרץ את החלום של "הבית עם גינה".

בפועל, רוב מוחלט של האוכלוסיה היה מעדיף לגור בעיר - שוב, לא מתוך אידיאולוגיה, אלא משיקולי נוחות. רק מעטים מאוד היו מוכנים לשלם כל-כך הרבה, בזמן ובכסף, תמורת מגורים במקום רחוק ומשמים, שבו צריכים לבלות חלק ניכר משעות הערות בתוך קופסת פח, ולהקפיץ את הילדים לכל מקום.

הבעייה היא שהמדינה מעודדת פרבור: בכסף, ישירות; בסלילת כבישים; בחיסכון בעצבים שזה גורר (הליסינג); וגם בטיפוח אידיאולוגיה מופרכת, כאילו המעבר ל"בית עם גינה" מראה על יותר "אהבה לטבע", "ציונות" ו"תרומה לקהילה" - בניגוד מוחלט למציאות.

 

טוב,

 

אולי לא ממש שייך לנושא הוויכוח,

אבל הינה ציטוט יפיפה הפותח כתבה מאלפת על ההשפעות החיוביות של קיטון שימוש ברכב:

 

Why walk when you can cycle?
Why cycle when you can catch the bus?
Why catch the bus when you can drive?

 

כתבה מומלצת:

http://www.newconsumer.com/views/item/2745/

 

 

Quote: אופנן 2007-07-12 10:07:12

את טועה טעות חמורה, וגם על זה אכתוב ב-YNET בהזדמנות.

איכות החיים שלי כמי שגר בעיר לא פחותה משלך. להיפך (אגב: אני רווק, אבל חלק מחבריי ל"מגמה ירוקה" הם כבר בעלי משפחות, שחיים בעיר). מאז גיל 5 אני מגיע כמעט לכל מקום בעצמי. הדרך לבנק, לדואר, למכולת, לקולנוע לא לוקחת לי לעולם יותר מרבע שעה - לעתים קרובות רבע שעה ברגל או באופניים, ולא באוטו. כבר שנים לא עמדתי בפקק והתעצבנתי. ההסעות בדרך לעבודה מספקות לי שעה ביום כדי לקרוא ולכתוב מאמרים - ניצול זמן הרבה יותר מוצלח מלהתעצבן בנהיגה. אגב, יש גמישות בשעות ההסעות חזרה הביתה בערב.

ליד ביתי יש חורשות. קצת הלאה, בקצה העיר, נמצאים יערות הכרמל. אני וחבריי שגדלנו בעיר, בחוגי הסיירות של ירושלים, מכירים את הטבע והנוף בכל רחבי המדינה הרבה יותר מרוב הילדים שגדלו בצמודי קרקע. 

בניגוד לטענות המופרכות של דיירי הפרברים, ההתפרסות על שטח גדול היא לא חלק מהעלייה ברמת החיים ומהקדמה, אלא בדיוק ההיפך. המהפכה התעשייתית לוותה בעיור. שרי אריסון, שיכלה לקנות חצי מהגליל התחתון, מעדיפה את הנגישות של המגורים בת"א. בכל מדינות אירופה רוב מוחלט של האוכלוסיה גר בערים - לא מתוך אידיאולוגיה, אלא פשוט כי זה יותר נוח.

אז למה בכל זאת אנשים נוהרים לפרברים? 

כי המדינה מעודדת את הפרבור במרץ רב. העלות האמיתית של בית בפרברים במדינה צפופה כמו שלנו, ושל התשתיות אליו, היתה צריכה להיות גבוהה בהרבה משל דירה במקום מצויין בעיר. ועודף שימוש ברכב פרטי גם הוא היה צריך לעלות הרבה יותר - בכסף ובעצבים (מוסך וכו'). פשוט כי זה המחיר של העלויות החיצוניות שהרכב גורם למדינה (פקקים, זיהום אוויר, תאונות, אובדן שטחים פתוחים וכו'). אין שום סיבה שנוסעי הרכבת ורוכבי האופניים יסבסדו את נוסעי הרכב הפרטי - וע"פ נתוני האוצר, זה בדיוק המצב כיום.

וכמובן, המדינה מטפחת במרץ את החלום של "הבית עם גינה".

בפועל, רוב מוחלט של האוכלוסיה היה מעדיף לגור בעיר - שוב, לא מתוך אידיאולוגיה, אלא משיקולי נוחות. רק מעטים מאוד היו מוכנים לשלם כל-כך הרבה, בזמן ובכסף, תמורת מגורים במקום רחוק ומשמים, שבו צריכים לבלות חלק ניכר משעות הערות בתוך קופסת פח, ולהקפיץ את הילדים לכל מקום.

הבעייה היא שהמדינה מעודדת פרבור: בכסף, ישירות; בסלילת כבישים; בחיסכון בעצבים שזה גורר (הליסינג); וגם בטיפוח אידיאולוגיה מופרכת, כאילו המעבר ל"בית עם גינה" מראה על יותר "אהבה לטבע", "ציונות" ו"תרומה לקהילה" - בניגוד מוחלט למציאות.

 

רק בקצרה: עד גיל 18 חייתי בקיבוץ. נסענו באופניים מרחק של 5 דקות לעבודה ולמכולת. בשביל קולנוע או קניות נסענו 5 דקות באוטובוס או ברכב לעיר הקטנה הסמוכה, ואם רצינו משהו גדול יותר - חצי שעה נסיעה לאחת הערים הגדולות בישראל (ובינינו, כמה בדיוק צריך את זה? פעם בחודש?). בגיל 18 יצאתי לעולם הגדול. חייתי שנתיים בחיפה, 4.5 שנים בירושלים, ושנה בנשר (איפשהו באמצע חזרתי לשנתיים לקיבוץ). אף אחת מהערים האלה לא מאפשרת התנהלות קבועה באופניים שלי מהקיבוץ (עליות הרריות, אתה יודע), לכן נאלצתי לסמוך על התחבורה הציבורית בהתחלה, ועל רכב בהמשך (באף אחת מהערים הללו תחבורה ציבורית איננה נוחה במיוחד). שלא לדבר על התענוג שבמגורים בבית דירות, על השכנים החביבים והיקרים (שמרעישים ומלכלכים ובאופן כללי ממאיסים את החיים), ועל הכלבה המסכנה שנאלצה להיות סגורה בבית כל היום (ולנבוח עד שהשכנים יצאו מדעתם).

היום אני גרה ב"פריפריה" - מושבה יפה בצפון השרון, בבית צמוד קרקע עם גינה ענקית לכלבה, ושכנים שלא מפריע להם גם אם אני מארחת 20 איש בבית שלי, והם, מצד שני, לא מפריעים לי.

אז אתה יכול להגיד לי מה שאתה רוצה על איכות החיים שלך בעיר, ועל הממשלה שמכניסה לי רעיונות משונים בראש שגורמים לי לרצות לגור בפרברים, אבל איכשהו נראה לי שלמסקנה שאלה החיים שמתאימים לי, הגעתי לבד.

 

ןנכון, אני מאוד סובלת מן הנסיעות הארוכות (8 דקות ברכב לתחנת הרכבת, חצי שעה ברכבת לת"א אם היא לא מאחרת, עוד חצי שעה באוטובוס בתוך העיר, וקצת לחכות בין לבין - סה"כ שעה וחצי לכל כיוון כל יום). אבל (א) זה המחיר שאני משלמת כדי שגם אני וגם בעלי נוכל לעבוד במקומות שבחרנו, הנמצאים במרחק רב מאוד זה מזה. (ב) לא הייתי גרה בתל אביב גם אם היית משלם לי, אפילו שזה היה חוסך לי את כל הנסיעות המטורפות האלה כל יום. מצטערת, אבל 7.5 שנים של מגורים מחוץ לקיבוץ הבהירו לי שאני לא טיפוס עירוני.

מקבל.

ההנחה שלי היא שאם המדינה תפעל באופן הגיוני, עדיין יהיה אחוז מסויים מהאוכלוסיה שיעדיף לגור בפרברים, ויהיה מוכן לשלם את המחיר (בכסף ובזמן) - ואפשר לחיות עם זה.

הבעייה היא שהמדינה מעודדת במרץ את הפרבור, וגורמת לכך ששיעור האוכלוסיה שמעוניין לעבור לפרברים גדול הרבה מעבר למה שהמדינה יכולה להכיל.

 

 

Quote: אופנן 2007-07-15 18:09:12

מקבל.

ההנחה שלי היא שאם המדינה תפעל באופן הגיוני, עדיין יהיה אחוז מסויים מהאוכלוסיה שיעדיף לגור בפרברים, ויהיה מוכן לשלם את המחיר (בכסף ובזמן) - ואפשר לחיות עם זה.

הבעייה היא שהמדינה מעודדת במרץ את הפרבור, וגורמת לכך ששיעור האוכלוסיה שמעוניין לעבור לפרברים גדול הרבה מעבר למה שהמדינה יכולה להכיל.

 

אני לא יודעת כמה זה מדויק שהמדינה מעודדת את הפרבור.

לגבי הליסינג ייתכן שאתה צודק (הליסינג מאפשר לגור רחוק יותר ממקום העבודה), אבל אני לא יודעת באלו עוד אמצעים המדינה מעודדת את הפרבור, וחוץ מזה נראה לי שעם כל הכבוד לליסינג, מי שרוצה לגור בעיר גר בעיר, ומי שרוצה לגור בפרברים גר בפרברים.

אני חושבת שאת החלום של "בית עם גינה בפרברים" לא המדינה מייצרת ולא המדינה מעודדת אלא זה חלק ממה שאנחנו יונקים מהתרבות האמריקאית, מהחלום האמריקאי. גם שם החלום של המשפחה הבורגנית זה בית בפרברים.

 

אגב, בהזדמנות זו: מה כל כך רע ב"פרברים" מן הסוג שאני גרה בהם? זה לא בדיוק מצפה על הר נידח, זו מושבה במקום די מרכזי בישראל, עם נגישות ברכבת לכל שאר חלקי הארץ. אם רק התחבורה הציבורית היתה טובה יותר (הן האוטובוסים והן הרכבת), מה כל כך רע?

(אגב, הייתי מוכנה לגור בבית עם גינה גם בעיר, רק ששם זה פשוט הרבה יותר יקר. אבל על הבית עם הגינה אני לא מוותרת).

ורק כדי שלא אואשם בסתירה פנימית (כשכתבתי למעלה שגם אם ישלמו לי לא אגור בתל אביב) - אני עדיין עומדת מאחורי האמירה ההיא. תל אביב היא סתם עיר שאני לא סובלת כקונספט. הייתי מוכנה לגור בעיר אחרת אילו היא היתה מספקת לי את איכות החיים שאני נהנית ממנה ב"פריפריה" (מושבה בצפון השרון, כזכור).

 את צודקת, יש הרבה ערים חוץ מת"א. אדרבא, ערי "פריפריה" כמו נהריה, כרמיאל וכו' מאפשרות איכות חיים מאוד גבוהה, בלי הרעש והפוזה של ת"א. ואפילו בחיפה ובי-ם יש כמה שכונות מצויינות למעמד הבינוני.

 עידוד הפרבור -

לאחרונה פורסם שעלות מתיחת קווי טלפון לבאר מילכה, ישוב של 12 משפחות על גבול ישראל-מצרים, הוא עשרות אלפי ש"ח למשפחה. בזק ברוב חוצפתה ביקשה שהם ישלמו זאת בעצמם, שזה לא הוגן, כמובן; אבל זה ממחיש את העלויות העצומות שבהן מדובר.

עלות התשתיות אל בית בישוב מפוזר ומרוחק גדולה לאין שיעור מזו שבתוך עיר. בפועל, העירוניים מסבסדים את תושבי הפרברים באופן מאוד משמעותי - הן מבחינת חשבונות שוטפים, והן מבחינת הארנונה: הארנונה שמשלם תושב ירושלים מהמעמד הבינוני מממנת גם את החרדים, הערבים והעניים, שלא משלמים כמעט ארנונה. ומה עם תושבי צור הדסה, למשל? אה, לא. הם לא ירושלמים. הם רק עובדים בירושלים, מכוניותיהם פוקקות את כבישי ירושלים ומזהמות את האוויר בה. אבל את הארנונה הם משלמים לרשות אחרת, שבה אין כמעט דריסת רגל לחד הוריים, רווקים מבוגרים, זקנים, נכים, עניים וכו'. כמה קל ונוח.

ברור שמושב בשרון מזיק פחות מבאר מילכה, וגם לא מבזבז הרבה תשתיות. אך יש עוד נקודה: ישראל היא כבר עכשיו אחת המדינות הצפופות בעולם המערבי, והריבוי הטבעי הוא גבוה. יש לנו גם צרכים בטחוניים יחודיים (שטחי אימונים וכו'). רק חלק קטן מהשטח משמש למגורים (צריך גם כבישים, מבני ציבור וכו'). חשבון מהיר יגלה לך, שאם רק 30% מהאוכלוסיה יגור בצמוד קרקע, בעיר או בכפר, ישארו מעט מאוד שטחים  פתוחים במדינה. איך שלא תהפכי את זה, מי שמתלהב מהנהירה לצמודי קרקע היום "בשביל הילדים", גוזל מילדינו את הטבע שהיה לנו. דונם פרטי זה נורא נחמד, אבל עשרות אלפי דונמים של כולנו בכרמל או בהר מירון חשובים הרבה יותר.

 

בנוסף, יש בעיות חברתיות. כל מאבק סביבתי הוא גם מאבק חברתי - אחרת, לא היינו טורחים להילחם על חופי הים, למשל: הרי מבחינת הדגים דווקא הרבה יותר נוח שכל חופי הים יהיו שייכים למשפחת הון אחת, מאשר לכל עם ישראל. זה הרבה יותר סביבתי.

בעיר יש שכונות טובות יותר ופחות - וטוב שכך - אך אנשים ממעמדות שונים נפגשים במכולת, בתחנת האוטובוס וכו'. הפרברים מעצימים קיטוב חברתי, וריסוק של העסקים הזעירים בערים: הם לא מסוגלים להתחרות ברשתות הגדולות ובמרכזי הקניות שמחוץ לערים. הדוגמאות הידועות בעולם הן של ניו-יורק, שהשכילה לפתח תחבורה ציבורית וחיי רחוב תקינים, והיא עיר תוססת, נעימה ובטוחה, לעומת רוב שאר הערים הגדולות בארה"ב, שהצמיחו סביבן פרברים, שהפכו את הרחובות בעיר למקום שלא נעים עד בלתי אפשרי להסתובב בו ברגל, מדבר אורבני בלי חיי קהילה, עסקים קטנים וכו'.

 "חלום אמריקאי"-

נכון. זה חלק מהחלום האמריקאי. חבל שאנחנו לומדים מאמריקה רק את הדברים השליליים, ולא את הדברים החיוביים - נימוס, סדר, יחס שלילי כלפי מושחתים ומעלימי מס וכו'.

בכל אופן, גם לאמריקאים ה"חלום" הזה גורם צרות צרורות. ראשית - שגעונות של מזג האוויר, שחלק ניכר מהם הוא תוצאה ישירה של אורח החיים הפרברי הבזבזני להחריד שלהם. ושנית, הבעיות החברתיות - למשל, זה שארה"ב היא חברה מאוד אלימה - אחוז האסירים בארה"ב הוא הגבוה בעולם - ועם פערים עצומים. וכן, גם זה קשור לתרבות הפרברים (אם כי יש סיבות רבות נוספות, כמובן).

נדבר,

איתמר

רכב ליסינג מוביל אותנו לצרכנות אגרסיבית.

 

1. העדר אחריות לרכב ולדלק - חוסר אכפתיות

2. תחבורה בישראל היא עניין מעמדי, ליסינג גואל אותנו מהמעמד הנמוך ומוביל להתנהגות ראוותנית

3. תשלום עתק לחברת הליסינג מוביל לשימוש יתר כדי לנצל כל גרוש

 

חוסר אכפתיות + ראוותנות + סחיטת משאבים = התנהגות אגרסיבית עם מעצורים רופפים

 

דפוס התנהגות כה לא יכול להיות מוגבל לתחום אחד והוא בהכרח משפיע על תחומי חיים נוספים, בעיקר בתחום הצריכה.