קהילת תרבות הרוח שמחה לארח למפגש וירטואלי את אורית קמיר, "אידיאליסטית בלתי נלאית", משפטנית, פמיניסטית, מרצה, וסופרת, שתענה לשאלות בנושא ערך (או ערכי) הכבוד בחברה הישראלית. המפגש יתקיים ביום ה', 30 באוקטובר, בין 6 ו-8 בערב, וכולנו מוזמנים לקרוא את הפתיח שכתבה ולהציג לה שאלות בנושא.

 

קמיר היא מרצה למשפט, מגדר ותרבות באוניברסיטה העברית בירושלים, פעילה פמיניסטית ומנהלת במשותף של המרכז הישראלי לכבוד האדם. לקראת המפגש מומלץ מאוד לקרוא את ההקדמה שכתבה לספרה "עניין של כבוד: ישראליות וכבוד האדם".

מאמרים נוספים של קמיר ניתן לקרוא בבלוג שלה ב"רשימות".

 

להלן הפתיח שכתבה קמיר לדיון.

 

למפגש עם אורית קמיר הקישו כאן.

 

 

*** *** *** *** *** *** *** *** *** *** ***

 

כבודה של החברה הישראלית

 

 

כבוד הוא אחד ממושגי הליבה של הישראליות. הוא בא לידי ביטוי בחיינו בהקשרים רבים ומגוונים.

 

הרגישות לכבוד הפרט, החי והמת, למשל לחיילים חטופים, לפצועים, לבני משפחותיהם, מהווה מאז ומעולם דגל שישראל מתנאה ומתגאה בו. ישראלים וישראליות רבים מאמינים שזהו מותר הישראליות על פני תרבויות אחרות. יתכן שזה הטעם מדוע חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שנחקק בשנת 1992 ומהווה מגילת זכויות האדם הישראלית, זוכה בקבלה ובאהדה כה גורפים.

 

גם התשוקה לִצבור כבוד (לעומת הסובבים אותנו, בעיניהם, על חשבונם) מניעה ישראלים וישראליות רבים; החרדה מ"לצאת פראייר", כלומר לאבד כבוד (לעומת הסובבים, בעיניהם) רודפת את הישראלי/ת, וכמעט אפשר לומר שהיא המאפיין העמוק שלנו. "למי למי יש יותר כבוד" הוא לא רק פזמון מוכר ואהוב אלא גם מראָה שאנו מזהים את עצמנו בתוכה.

 

העמידה על כבודנו, האישי והקולקטיבי, היא הגשמת החזון הציוני של "היהודי החדש": חזון הגבר אשר יודע לעמוד על שלו, להשיר מבט אל עיני הזולת, לזקוף גו ולא לסגת אחור. כל אלה מגלמים את התנערותנו מן הגלותיות כפופת הגו, המשפילה. ואולם, הם באים לידי ביטוי לא בהכרח נעים בחיי היום יום שלנו: בעמידה בתור, בנהיגה בכביש, בעמידה על המיקח, בחילופי דברים כששכן תופס את מקום החניה של שכנו ו"מוציא אותו פראייר".  יש שהם מובילים לתוקפנות, לאלימות מילולית ואף להחלפת מהלומות ולשליפת סכינים.

 

כשבשנת 2006 נחטפו שלושה חיילים ישראלים, המדינה ואנחנו חרדנו לכבודם האנושי, ורצינו לעשות הכל כדי להבטיח את חייהם ואת שלומם. יחד עם זאת, המדינה ורבים מאזרחיה (בודאי היהודים) חשו גם שהחטיפות פגעו בכבוד הלאומי, "הוציאו אותנו פראיירים", והן מחייבות תגובת תגמול תקיפה שתבהיר "למי למי יש יותר כבוד". העיתונות היומית לא היססה מלהתייחס לחטיפות כפגיעה בלתי נסבלת בכבוד הלאומי המחייבת התנהגות גמולית הולמת.

 

הכבוד הראשון, זה המתייחס לחיי החטופים, לרווחתם ולשלומם, שלהם ושל בני משפחותיהם, שונה מאוד מן הכבוד השני, זה של קזבלן המיתולוגי, הגבר הישראלי, "היהודי החדש" שלא יוצא פראייר.

 

במרבית השפות, מילים שונות ונפרדות מציינות את שני מושגי הכבוד השונים הללו. באנגלית למשל, הכבוד מן הסוג הראשון נקרא dignity, והשני נקרא honor. השניים הם ערכים שונים ומובחנים. המילה העברית "כבוד", אשר מתיכה יחדיו את שני הערכים הנבדלים הללו, מטשטשת הבדל משמעותי ועמוק בין שני היבטים מרכזיים של הישראליות, שמושכים בכוונים שונים – ולעיתים גם הפוכים, כמעט בכל תחומי חיינו.

 

אני מקדישה אנרגיה רבה, מזה כעשור, להבנת ההבחנה הזו על משמעויותיה והשלכותיה. כצעד ראשון לדיון ולעיסוק בנושא, אני מציעה לכנות את ה- dignity "כבוד סגולי" ואילו את ה- honor "הדרת-כבוד". כך ניתן להתחיל לדבר עליהם במובחן זה מזה.

 

השלבים הבאים להבנת עצמנו, ללימוד עצמנו, ולבסוף – לבחירה האם וכיצד לעצב את עצמנו ולהשתנות, עוברים דרך לימוד רציני של הדרת-הכבוד והכבוד הסגולי כערכים מבנים של הישראליות על כל פניה.

 

זהו פרוייקט שאני עוסקת בו בהתלהבות גדולה, ומאז שנת 2004 עוסקת בו קבוצה גדלה והולכת של ישראלים וישראליות הקשורים ב"מרכז הישראלי לכבוד האדם". 

ספרים שלי המפתחים נושא זה: שאלה של כבוד: ישראליות וכבוד האדם, כרמל, 2004; כבוד אדם וחוה: פמיניזם ישראלי, משפטי וחברתי, כרמל, 2007.

אפשר למצוא מאמרים רבים בנושא בדף האקדמי שלי, http://sitemaker.umich.edu/orit_kamir/home, ובהם המאמר הראשון בו הצגתי את הדברים: http://sitemaker.umich.edu/Orit_Kamir/files/honorhebrew.pdf

 

זה הנושא שאשמח לחשוב עליו ביחד בדיון שלנו.

 

*** *** *** *** *** *** *** *** *** *** ***

 

 למפגש עם אורית קמיר הקישו כאן.