אני לא הולך לנתח כאן  את הסוגיה כולה, וגם חשוב לזכור שבמיוחד בארה"ב יש הבדלים בין אחריות ביחס לזכויות יוצרים כמו גם אחריות ללשון הרע, למשל.

בכל מקרה, בקצרה - סעיף 230 לחוק ההגינות בתקשורת האמריקאי  (CDA) פוטר "ספקי שירות" מאחריות לתכנים הנכללים בשירות שלהם, בחריגים מסויימים (אזהרה - תיאור מאוד מאוד כלל!). ראו לדוגמא את הדיווח על פסק הדין הזה ביחס לאחריות בלוגרים.

חוק זכויות היוצרים באלף הדיגטלי (DMCA) מעניק פטור לספק כאמור אם עמד בתנאי סף בסיסיים, שחלקם כורך הודעה והסרה (בזכות זה יו טיוב מצליח להשאר באוויר, למרות שויאקום חושבת שגם זה לא בסדר וראו את דבריו המעניינים של דיוויד מירקין בעניין).

ולמרות הפסיקה העוסקת באחריות בלוגרים כמעין ספקי תוכן (שדרך אגב, אני לא בטוח שאני מסכים איתה. פעמים רבות הבלוגרים מבצעים פעולות עריכה אם לא יותר מזה המתייחסות לתכני צד שלישי) דיווח לאחרונה בלוגר-יזם-מפיק בשם רונלד לואיס כי קיבל מכתב Cease and Desist (הפסק והסר) מעורך דין הדורש ממנו להסיר מהבלוג שלו את סרטון הוידאו המוטמע (embedded) שהועלה עליו ישירות מיוטיוב, ועוד של מכר שלו... (עיצבן את הבחור כנראה...).

בלי להכנס לשאלה האם שונה הפעולה של הצגת וידאו "אמבדד" לעומת העלאת הוידאו לשרת האתר חוזרת שוב השאלה - האם יכולים הבלוגרים להרגיש פטורים מכל מחוייבות, או שמע גם בלוגר צריך להזהר בתתם הוא מעלה לבלוג שלו.

והתשובה היא - כנראה כן. הרי גם הסתבכות בתביעה כשלעצמה די בה להיות גורם משתק, והנה מצאנו עוד "גורם מקרר" נוסף לרשימה

האמור מעלה אינו מהווה חוות דעת משפטית ואין להסתמך עליו אלא להתייעץ בכל מקרה עם עו"ד. יתכן שהאמור מעלה אינו מתאים למקרים ספציפיים.

אתם מוזמנים לקרוא עוד באתר שלי על משפט האינטרנט.