זה גם לידיעת הנוסעים וגם לביקורת תערוכות, אז החלטתי ללכת על הראשי.

העניין הוא שחזרתי השבוע מניו יורק (אנחה, אנחה), וצריך לספר לחבר'ה מה ראיתי, תיכף ביום הראשון שלי שם (כי היה דחוף לי לעשות השלמות במטרופוליטן, למשל לראות את מורנדי - תערוכה מהממת כשלעצמה, אבל, זה הרי צפוי).

בדרך בשדרה החמישית, ידידי ק' הציע להיכנס לפי הסדר לכל מוזיאון שנראה. יש לו כניסה חינם לרוב המוזיאונים, אז אמרתי למה לא. ואז נכנסנו לנשיונל אקדמי, הוא הציג את כרטיס הפלאים שלו, ונענה בשלילה.

"תיכנסו בכל זאת", אמרה לנו הגברת האדיבה שמכרה כרטיסים, "זו תערוכה שווה ביותר".

המחיר היה עשרה דולר לאדם. ק' ניענע בראשו. "עשרים דולר? לא נראה לי".

היא הציצה בשנינו וקרצה. "אבל אתם אזרחים ותיקים, לא?" אמרה.

כשהתאוששתי מההלם - גם אני וגם ק' רחוקים מלהיראות קשישים - הבנתי שהיא מציעה לנו חמישים אחוז הנחה. אבל עדיין לא הייתי בטוחה שזה שווה (למה היא מתחננת לפנינו לעלות?). למראה הבעת פני הספקנית, אמרה לי, "על אחריותי. לא ימצא חן בעיניכם, נחזיר לכם את הכסף". רק אז השתכנעתי להיות אזרחית ותיקה לרגע קל. עשרה דולר לשנינו ונכנסנו.

 

 

ג'ורג' טוקר פורש בפנינו עולם חלומי-סיוטי מוזר, ועם זאת, יש בדימויים שלו הרבה מאוד ריאליזם - התיאור שלו של החיים המודרניים העירוניים והמנוכרים משכנע ביותר. מן הציורים עולה רגש עז והם ספוגי אווירה ומרשימים בכנותם ובדרמטיות שלהם. לצד הציורים הוצגו גם רישומי הכנה מדוקדקים, ונאמר כי בשל עושר הפרטים וסגנון הציור הפרפקציוניסטי שלו, הספיק להשלים רק כשני ציורים בשנה.

 

 

ג'ורג' טוקר עדיין חי וקיים בגיל 88 בוורמונט. התערוכה כל כך נפלאה שמייד מחזירה אותך למציאות, למקום שבו האמנות אינה נושא לוויכוחים עקרים אינסופיים, אלא רק להתפעלות אינסופית, פיק ברכיים ויראת כבוד. אחרי זה ראיתי עוד הרבה דברים טובים ופחות טובים ומשעשעים ומרגיזים - לפחות על עוד אחד מהם אספר בפוסט קרוב - וגם את בנקסי בווילג', כמובן (כמעט פספסתי!! תודה לידידי פ' שהזכיר לי ללכת), אבל העונג הבלתי-צפוי היה פיצוי הולם על הזדקנותי בטרם עת.

 

ברוכה השבה,

אני מבינה את הקושי להחליט באיזה פורום זה מתאים...

בכל אופן, תודה על ההיכרות החדשה - עבודות שיש בהן עושר וגם אי נוחות מסויימת.

מה גודלן?

ספרי עוד.

צטט: רונתי 2008-10-29 08:56:09

 

התערוכה כל כך נפלאה שמייד מחזירה אותך למציאות, למקום שבו האמנות אינה נושא לוויכוחים עקרים אינסופיים, אלא רק להתפעלות אינסופית, פיק ברכיים ויראת כבוד.  

 

 

WOW

איזה כיף לך

גם ראית מורנדי וגם את הדבר המרתק הזה?

והיית כאילו מבוגרת לזמן מה?

וגם ניו-יורק? מה בנאדם צריך עוד?

ברוכה השבה ותודה על הסקירה

 

עדן

הי רונה, ברוכה השבה... פוסט נהדר, האמן מעניין וראוי לכל הערכה... אישית אני מאוד אוהב את הפרפקציוניזם והדיס אוטופיה שבעבודותיו. עבודותיו מזכירות לי נושאים קפקאיים מנוכרים לסביבה ולעצמם. סגנונו לא התקבל בשנים שהוא פעל בגלל כוחות המודרניזם ששלטו באותה תקופה, עולם האמנות הסתפק בדאלי, מאגריט, הופפר ... אני שמח לראות שהוא זוכה למעט הערכה וכבוד (לפי לחיצת היד לנשיא לבוש אני יכול לנחש ששניהם חברים בונים חופשיים). עוד תמונה המצביעה על האוטיזם שבחברה, ראיית האחר כצופה ונצפה בדיס אוטופיה הכללית... אנטון

הי רונה

הזכיר לי עבודות של הופר,גם הנושאים די קרובים,והטכניקה דומה

במשהו לציורי פרויד המוקדמים.

אם בעיניני ביקורת ,האמת שהציורים לא לטעמי ואני לא מוצא בהם משהו מיוחד על פניו.

סוג הטכניקה הראליסטית הספציפית הנ"ל מוכר אם כי הוא איכותי מאוד.

ובכלל נראה כמו וורסיות לציורים שכבר נעשו ע"י ציירים אחרים.

(ביקורת קשה...אבל רק בגלל שהוא צייר טוב סה"כ)

אולי במבט אחד על אחד הכל נראה אחרת לגמרי...האכן כן?

 

 

רונה תודה על הפוסט המעניין ועל הצייר הנפלא שהבאת. צייר של ראליזם מאגי. או הראליזם האחר.

שהיה גם  חזק מאד בשנות השלושים בגרמניה. [הנויה זייכליקט]

 זוהי באמת  דוגמא לאיך אמנות טובה מייצרת מאגיה.

 

משב רוח מרענן אחרי  הדיון  המעמיק    שעסקנו בו בכובד ראש, על המהירות  בה קקי נוסע באינטרנט.

 

 אני מביאה דימוי של איוון אלברייט שגם עבד בשנות ה50, 40 בארה"ב ומשוייך לזרם הזה.

 

 

 

 

 אני מביאה דימוי  של פול קדמוס  שגם עובד בשנות ה50 וה40  ושייך לזרם הזה.

 

 

 

 

 אני מביאה עוד תמונות של גורג טוקר שאהבתי.

 

 

 

 

 

 

ןזן כתובת האתר שאפשר להכנס ולראות עוד

 

http://www.tendreams.org/tooker.htm

רונתי,

אשרייך. לראות רטרוספקטיבה של מורנדי

זו באמת הזדמנות של פעם בחיים.

לו היה לי את הזמן, הייתי נוסע (שנת ההוראה

בעיצומה ואי אפשר לנסוע מתי שרוצים).

מכול מקום אתנחם בזה שהיה לי את הזכות

להכיר את אחד מתלמידיו המוכשרים,

אחד ממוריי לציור, הצייר הישראלי שמואל

טפלר.

מצרף בזה פוסט קצר אשר כתבתי לזכר

אדם יקר זה. 

 

  

 

המורה לציור

הוא היה מורה אמיתי. גבר צנוע, לא גבוה במיוחד,

עיניו ירוקות וראשו מקריח מעט.

בשעורי הציור לא נהג להתפלסף הרבה. היה ניגש אל

תלמיד מעיר הערה מקצועית וממשיך לתלמיד אחר.

למשל: "למה אתה מניח אותו גוון של ירוק בכל מקום?

תערבב עם קצת יותר כחול או צהוב ואולי תוסיף גם

טיפת צבע אדום." 

לאחר שסיימתי את לימודיי פגשתי אותו ברחוב. הוא

הזמין אותי אל ביתו  ונתן לי במתנה את סיפרו.

סיפר לי באותה הזדמנות על אודות הפקת הספר:

"כאשר נודע לעשיר איטלקי אחד על היותי תלמידו של

הצייר מורנדי מימן מכיסו את כל עלות הדפסת אלף

העותקים על נייר משובח. אני מאוד מרוצה מאיכות

הרפרודוקציות, חתמתי על כל ספר במהדורה".

פגשתי אותו שוב בפריז. הוא הציג בגלריה של חנות

ספרים בשפה הפולנית באי סאן-לואי. האי נמצא

מאחורי קתדרלת נוטרה-דאם.

"יופי שבאת. אני מציג תערוכה בפריז כדי להעשיר

את הרזומה שלי. התערוכות והתשבחות בעיתונים

ממבקרי האמנות הצרפתיים מרשימות את הקונים

והאספנים של תמונותיי בארץ".

הוא נפטר בשנת 1998.

אמן ותיק אמר לי על צייר עניו זה: "הוא היה צייר 

ענק, חבל שלא זכה עדיין למלוא ההכרה המגיעה

לו כאן".

 

כיף לך,

וכיפאק על הסקירה המשובחת.

 

העונג בא בהחלט בזמן.

חוה - תודה, איזה יופי של תוספות. הריאליזם המאגי - טוקר עצמו קצת מסתייג משיוכו לזרם זה, פול קדמוס באמת היה מקור השפעה.

 ראובן - מקסים!! מורנדי היה באמת נפלא, והתערוכה מהממת ביופיה (ב"מט" - בעוד בגוגנהיים נפתחה שבוע שעבר תערוכת פלצנות נבובה שלא ייאמן), יפה הפוסט שלך, באמת חבל שלא מכירה. תודה.

רונה, מה גודל העבודות שצירפת של טוקר? (-+)

התמונות לא מאוד גדולות: רובן בערך 70 על 50 או 45 על 75 וכו', ויש אף קטנות מזה, לצד התמונות רישומי הכנה מפורטים שלהן בגודל טבעי - שלפעמים מוצאים חן בעיני יותר מהתמונות עצמן (טוב, אני פריקית של רישומים).