כבר קראתי פה כמה פעמים דיונים על שאלת הגיל ועל ההזדמנויות שפתוחות רק לצעירים,
ומבלי בהכרח לנקוט עמדה, אני יכולה לספר שהרבה פעמים אני דווקא פוגשת את הכיוון ההפוך:
יוצרים צעירים, שסיימו לפני כמה שנים את הלימודים, ואף גלריה לא פנתה אליהם, ואף סוחר לא מוכן לפגוש אותם,
ואף אוצר לא רוצה לראות תיק עבודות שלהם, ואז הם שואלים אותי בחשש - למה לי לשלוח עבודות לתצוגות בחו"ל? למה שעם רזומה כל כך קצר מישהו בכלל ירצה להציג אותי?
אני שמחה דווקא לספר להם שיש הזדמנויות שפתוחות במיוחד לצעירים, הזדמנויות שבהן פחות מפשפשים ברזומה ויותר מתעניינים בעבודות ובהצעות לפרוייקטים שטרם מומשו.
זיכרו שגם לרוב ההזדמנויות האלה מנצלות את "טריותו" של היוצר, באופן שיוצר ותיק בוודאי לא היה מוכן לקבל - לדוגמא דרישה של תרומת עבודה תמורת הסיכוי לפרס, או עבור חשיפה משמעותית, כך שאין דין יוצר צעיר כיוצר ותיק ומבוסס.
אני חושבת שהבעיה העיקרית היום היא של יוצרים ותיקים שלא הצליחו להתבסס (או לפחות לצבור רזומה מרשים), למרות שנים של פעילות ונפח עבודות מרשים. אלה באמת נמצאים במלכוד שאין לו לרוב פתרון - מצד אחד הם כבר לא נכנסים לקטגוריית הצעירים (גם כשהקטגוריה מוגדרת בצורה רחבה יותר - כמו שנות נסיון ורזומה), ומצד שני - הרזומה שלהם לא מאפשר להם להיכנס לתצוגות המיועדות לאמנים מבוססים, על סמך המוניטין שלהם.
אלה לרוב מגישים לקריאות פתוחות תמטיות העונות בדיוק על היצירה שלהם - ואז האוצר עשוי לבחור בה על סמך איכותה וההתאמה שלה לתמה של התצוגה. יש לא מעט יוצרים כאלה, שזוכים עכשיו לעדנה מחודשת (אחרי שבארץ "סר חינם") בזכות זה שעבודה שלהם ענתה בדיוק בדיוק על איזו תמה של תערוכה, ומפה לשם, דברים התחילו לזוז.
אני כבר הרבה זמן מנסה לשכנע גלייריסטים ישראלים לצאת בקריאה פתוחה תמטית, שתאפשר לכולם להגיש - כולל הצעירים, המבוססים, הותיקים, ואפילו הנחבאים. לפי איך שהדבר הזה עובד בחו"ל - כנראה שהגלריות לא ממש מפסידות מזה. (מן הסתם יש דמי רישום ועמלות על מכירה ואין סיבה שבארץ זה לא יפעל במודל דומה).
עוד לא הצלחתי לשכנע גלייריסט מהשורה הראשונה/שניה לעשות את זה, ואני לא רוצה שכשדבר כזה כבר יקרה זה יהיה באיזו גלריה סוג ז'. זה לא נכון להתחיל מלמטה.
כל מי שדיברתי איתו: א. או אמר שהגלריה סגורה עם תכניות לשנתיים קדימה. ב. או אמר שצריך רעיון ממש ממש ממש מדהים כדי להתחיל, כי אחרת זה עלול ליפול. אני לא בטוחה שזה נכון, רק יכולה לומר שחבל בעיניי שבעוד שבעולם הקריאות הפתוחות מאפשרות באמת את המקום לכולם, כאן יש כל כך מעט.
באיטליה, לדוגמא, על כל איזו פיאצה עלובה - מוציאים קריאה לאומית לפסלים להגיש הצעות. מישהו בכלל יודע איך בארץ פתאום קמה באמצע כיכר עבודה חדשה? מי החליט? על סמך מה?
בארה"ב כל גלריה, גם אלה שיש להן רשימת אמנים מכובדת, לפחות פעם בשנה מקיימת תערוכה פתוחה עם קריאה ליוצרים מכל ארה"ב או העולם להגיש.
בספרד, כמעט כל מוסד - בנק, איגוד מקצועי, מוסד ממשלתי - מקיים פעם בשנה שנתיים תחרות, בדרך כלל לציור.
ביפן קשה להאמין מה קורה בתחום העיצוב - כל חברה, כל חנות, כל הזמן כל הזמן - תחרויות עיצוב. אתם עושים אפצ'י ויש להם תחרות עיצוב לממחטות אף. אם רק היו פותחים אותן לעולם.
ואצלנו? אצלנו פעם בשנה אמנות סודית (לצעירים), פעם בשנה יוצרים צעירים של משרד התרבות (לצעירים), פעם בשנה עידוד היצירה (למבוססים שהציגו בחללים מוכרים), פעם בשנה ליוצרים מבוססים מאד (שהשפיעו על היצירה וההוראה), פעם בשנתיים גוטסדינר (לצעירים), פעם בשנה פרס אנדי (למבוססים), פעם בשנתיים קרן עדי (לכולם, תודה לאל), פעם בשנתיים מוזיאון ישראל לאיור (ושוב לכולם, לשמחתנו), פעם בשנה פרס עודד מסר (לצעירים). שכחתי מישהו? אולי אחד או שניים, וגם הם בטח רק לצעירים. השאר זה ועדות שמחליטות לבד מי המועמדים ומי הזוכים.
/null/text_64k_1#