האם גירושין זה עונש לילדים? האם ההורה עשה "חטא" כלשהו בכך שהתגרש? האם הוא אשם?

כל משפחה שיש בה גירושין היא סיפור בפני עצמו, עם דקויות שונות שיכולות להיות מאוד משמעותיות. עם זאת, לעתים קרובות יש מכנה משותף שחוזר על עצמו שוב ושוב:

כולנו כמעט גדלים על מיתוס המשפחה המאושרת של אבא, אמא ושני ילדים (שלומדים טוב, אוכלים טוב, ישנים טוב, משחקים אחד עם השני וכמובן מנומסים לכולם). המיתוס הזה נמצא אצלנו ברקע כל הזמן. הוא חלק מהתרבות שלנו. לפעמים זה גם מסר ישיר שאנחנו מקבלים מההורים שלנו (שגם הם גדלו על המיתוס הזה), מחברים ואפילו מהילדים עצמם.

כשמתגרשים, לפעמים מפתחים רגשות אשמה, כשאנחנו כבר לא מממשים את המיתוס הזה. רגשות האשמה מובילים לכך שההורה מטיל ספק ביכולתו להיות הורה טוב, מתחיל להרגיש קצת חוסר בטחון מול הילדים, נכנס יותר מהר ללחץ, מטיל ספק בהחלטות שלו כהורה, מוכן יותר להתפשר. בשורה התחתונה - ההורה מתחיל לפעול מתוך פחדים. לפעמים זה גם מוביל לכך שמתרגזים מהר יותר על הילדים ונעשים סמכותיים יתר-על-המידה, או לחילופין - שמנסים לא להציב שום גבולות ולוותר על הסמכותיות, וכולאים את הפחדים והכעסים בפנים. יש ספר מצוין על הנושא הזה - "הורים טובים מדי". ספר חובה לדעתי.

ומה הילד רואה? שאבא או אמא פתאום לא כל כך חזקים כמו שהם היו בעבר. ודווקא במצב של שינוי משמעותי במשפחה, כשהילד זקוק להורה חזק - הוא פתאום מרגיש שאבא או אמא לא כל כך חזקים. הם מתרגזים מהר מדי, או אפשר "לכופף" אותם בקלות, הם הססניים, פחות סמכותיים - או אולי להיפך - סמכותיים יתר על המידה. הילד מגלה שהאדם שעליו הוא אמור להישען - ההורה שלו - אולי לא מספיק חזק בכדי לשאת המשקל. עכשיו גם הילד מתחיל לפחד. זוהי עליית מדרגה מסוכנת.

ומה הילד עושה? בודק. האם באמת אבא ואמא חלשים? הוא מרגיז אותם יותר - כדי לבדוק שהם לא "נכנעים". הוא מנסה "למתוח גבולות" - כדי לבדוק שאבא ואמא מספיק חזקים כדי לשמור על הגבולות.

והילד רוצה לראות לא רק שאבא ואמא חזקים - אלא שהם גם אוהבים אותו. מבחן מתיחת הגבולות ומבחן ההרגזה הם מבחנים "מצויינים" גם לזה וגם לזה... "בוא נבדוק שאבא חזק - וגם אם אני כועס, בוכה, שובר דברים - גם אז - הוא לא מתכופף ומציב לי גבולות שמראים לי שהוא חזק - ועם כל הבלגן שאני עושה - הוא גם ממשיך לאהוב אותי ויודע גם לחבק אותי ולומר לי שהוא אוהב אותי!" - כנ"ל גם לגבי אמא.

אבל אמרנו שאבא ואמא מפחדים אחרי הגירושין, מתוך רגשות האשמה... והם לא תמיד עומדים במבחנים הקשים האלה. גם הם בני אדם, גם להם קשה, הגירושין מעלים שאלות קשות לגבי עצמנו כבני זוג, כהורים. האם אנו מסוגלים להיות בזוגיות בכלל? האם אנו הורים טובים? אולי עשינו טעות כשהולדנו את הילד? שאלות כואבות. וכשהילד בודק אותנו ברקע - לא תמיד יש כוח להתמודד גם עם השאלות וגם עם עצמנו.

במצבים קיצוניים - הפחד הופך לאלימות. הילד מתחיל לשבור דברים, לפעמים גם מחוץ לבית, להיות אלים לילדים אחרים. מאחורי האלימות הזו מסתתרת חרדה ותחושה של חוסר בטחון וחוסר יכולת להשען על ההורים. אצל ההורים - הפחד לפעמים הופך לדיכאון. האלימות מופנית כלפי פנים ולא כלפי חוץ.

אני רוצה להציע זווית אחרת להסתכל על הגירושין. בואו נשים בצד את המיתוס של "המשפחה המושלמת", ובמקום לשאוף אליו - נשאף לדברים אחרים. לדברים שהם באמת חשובים בחיים שלנו, גם במשפחה, ובכל מקום שיש שם בני אדם. להקשבה, לאכפתיות, לרגישות, ללגיטימציה. לזכות שלנו להיות עם מי שטוב לנו. לזכות שלנו לעסוק במקצוע שמעניין אותנו. לזכות שלנו לדאוג גם לעצמנו ולא רק לאחרים. לזכות שלנו גם לטעות וגם לסלוח לעצמנו. האם לא הייתם רוצים שהילדים שלכם ילמדו את הערכים החשובים האלה - ויחיו מתוכם?

הגירושין הם פעולה כואבת, אבל הם יכולים להיות גם מנוף לצמיחה. אם מאחורי הגירושין עומדים הערכים הללו - אז האם לא שווה לשים את הדגש עליהם? להראות לילדים איך טעויות הם חלק מהחיים, שמי שלא מנסה ומעיז - גם לא טועה (כדי שגם הם ינסו בחיים שלהם וילמדו לסלוח לעצמם על הטעויות שלהם), שלכל אדם מגיע מקום משלו שבו הוא מרגיש טוב (כדי שהם לא יוותרו על המקום שלהם לטובת אחרים - או יקחו את המקום של אחרים רק לטובתם שלהם), שלכל אחד יש צרכים שונים ולא תמיד יש התאמה (כדי שגם הם ידאגו לעצמם לא פחות מאשר לאחרים). אם מציגים את הגירושין כדוגמא לביטוי הערכים הללו - התמונה כבר לא כל כך שחורה, הכאב הוא חלק מצמיחה, הילד איננו "מסכן" או "קורבן" - וגם לא ההורה - אלא בני אדם שמחפשים ליצור לעצמם חיים משמעותיים מתוך הקשבה גם לצרכים של עצמם, ומתוך העזה ליצור שינוי.

הורה שרואה את הגירושין באור הזה - לא מאבד את הבטחון שלו בעצמו, וכך יש לו יותר כח כדי לתמוך גם בעצמו וגם בילדים.

אפשר ללמוד מהתבנית הזו גם משהו יותר כללי שמתאים לחיים לעוד מצבים. לפעמים שינוי בזווית הראייה - עושה הבדל משמעותי. במקום להסתכל על הדברים באופן ספציפי, לראות "בקטן" - יוצרים מרחק, מתסכלים על התמונה ממקום יותר רחב, מזווית יותר רחבה, "בגדול". הסתכלות אחרת - מייצרת אפשרויות חדשות שלא ראינו מקודם, אפשרויות לחשוב אחרת, להרגיש אחרת וגם להתנהג אחרת. ואפשר גם ללמוד עוד משהו - שחשוב מאוד להקשיב טוב-טוב גם לעצמנו. לאמונות, לדעות ולדפוסים שאנחנו "סוחבים" איתנו. אם לא נבהלים יותר מדי מהר, ולומדים להקשיב לחששות, וגם לכעסים, אז מגלים שמאחוריהם מסתתרים לא אחת אמונות שאולי שווה לבדוק אותן מחדש ולהחליף אותן במשהו שיפתח לפנינו יותר אפשרויות. ההקשבה הזו, היכולת לזהות אמונות, דפוסים ודעות קדומות, והיכולת להחליף אותם - הם חלק חשוב מהיכולת ליצור שינוי בחיים בכלל (זהו גם נושא הדוקטורט שאני עושה בימים אלו במחלקה לפסיכולוגיה באונ' תל אביב).

 

אליאור.

אליאור

הוספת כל כך הרבה

רגישות,ידע,תבונה וחום

 

התבוננות שיש בה הקשבה לאדם

הגדול והקטן

 

תודה

על שאתה מוביל את כולנו לראיה רכה ועוטפת

של מצבי משבר

 

אפרת

נכון שאנו גדלים לאור מיתוס המשפחה האידאלית, שמעט מאד כאלה קיימות במציאות. אבל אני חושבת שאת כל התובנות שהבאת שכדאי לאמץ לאחר הגירושין, אולי כדאי לנסות לקבל לפניהם? אולי כדאי להתחיל בלימוד המשמעות של חיי משפחה כשעומדים להקים אותה? הרי זהו באמת הנושא העיקרי של החיים (חוץ מכלכלת משק בית,שגם הוא איננו נלמד) שאין מכינים לקראתו אלא סומכים על החינוך מהבית, ובונים ציפיות ברומנים מזוייפים. אולי הגיע הזמן שיקדישו יותר זמן למחשבה על הקשיים שבהקמת משפחה ועל הצורך בתובנות על המשמעות של התחשבות בזולת הקרוב ביותרבן/בת זוג וילדים תוך ויתור מסוים על הסיפוקים המידיים של העצמי?

מסכים עם חלקים נרחבים מדבריך.

שני דברים קצת הפריעו לי,

אולי רק סמנטיקה, אולי לא.

הראשון- השימוש במילה "מיתוס" לשאיפה למשפחה המושלמת, כלשונך.

השני- פחות אהבתי את השימוש בכיוון הבא לידי ביטוי במשפט הזה שלך.

 

אני רוצה להציע זווית אחרת להסתכל על הגירושין. בואו נשים בצד את המיתוס של "המשפחה המושלמת", ובמקום לשאוף אליו - נשאף לדברים אחרים.

 

למרות שאני מסכים שניתן להסב תהליך משברי כגון זה , לאחר שהוא נוצר, גם לכיוונים מחזקים הרי מהסגנון הנ"ל עלול להשתמע שמוצעת התבונות אחרת על הגירושין עוד לפני , וזה דבר הנראה לי כלא נכון.

צטט: rben 2008-11-07 15:47:00

נכון שאנו גדלים לאור מיתוס המשפחה האידאלית, שמעט מאד כאלה קיימות במציאות. אבל אני חושבת שאת כל התובנות שהבאת שכדאי לאמץ לאחר הגירושין, אולי כדאי לנסות לקבל לפניהם? אולי כדאי להתחיל בלימוד המשמעות של חיי משפחה כשעומדים להקים אותה? הרי זהו באמת הנושא העיקרי של החיים (חוץ מכלכלת משק בית,שגם הוא איננו נלמד) שאין מכינים לקראתו אלא סומכים על החינוך מהבית, ובונים ציפיות ברומנים מזוייפים. אולי הגיע הזמן שיקדישו יותר זמן למחשבה על הקשיים שבהקמת משפחה ועל הצורך בתובנות על המשמעות של התחשבות בזולת הקרוב ביותרבן/בת זוג וילדים תוך ויתור מסוים על הסיפוקים המידיים של העצמי?

 

אני מסכים עם כל מילה.  זוגיות והורות הם שני נושאים כל כך חשובים, שאפשר ללמד אותם וחבל שלא עושים זאת.

 

היה לי פעם רעיון להקים קבוצה של בני נוער, להביא לקבוצה זוגות שאומרים על עצמם שטוב להם ביחד, ולבקש מהזוגות לשתף את בני הנוער בזוגיות שלהם: איך נראה סדר היום שלהם, מה הם עושים, איך הם מתמודדים עם קשיים, ועוד.  חשבתי גם שהזוג יציגו בעייה כלשהי לבני הנוער עצמם - ויבקשו את עזרתם לפתור את הבעייה.  כך נוצר מודלינג טוב ולא באופן תיאורטי, וכך בני הנוער נעשים שותפים לתהליך.  הסיפור הזה נדחה בינתיים כי מכסת הפעילות ההתנדבותית שלי הגיעה למקסימום (20% מזמני...)...  אבל החלום נשאר והוא וודאי ירקום עור וגידים בהמשך !

 

 

צטט: clear1 2008-11-07 16:46:04

מסכים עם חלקים נרחבים מדבריך.

שני דברים קצת הפריעו לי,

אולי רק סמנטיקה, אולי לא.

הראשון- השימוש במילה "מיתוס" לשאיפה למשפחה המושלמת, כלשונך.

השני- פחות אהבתי את השימוש בכיוון הבא לידי ביטוי במשפט הזה שלך.

 

אני רוצה להציע זווית אחרת להסתכל על הגירושין. בואו נשים בצד את המיתוס של "המשפחה המושלמת", ובמקום לשאוף אליו - נשאף לדברים אחרים.

 

למרות שאני מסכים שניתן להסב תהליך משברי כגון זה , לאחר שהוא נוצר, גם לכיוונים מחזקים הרי מהסגנון הנ"ל עלול להשתמע שמוצעת התבונות אחרת על הגירושין עוד לפני , וזה דבר הנראה לי כלא נכון.

 

תודה על התגובה. 

 

מיתוס הוא משהו מושלם, חלומי, שאין בו שם דבר שלא עובד.  אין בחיים שלנו אנשים מושלמים.  עצם העובדה שיש כמה אנשים שונים באותה מרחב, ולכל אחד צרכים שונים - לא מאפשרת ליצור מצבים מושלמים.  השאיפה למושלמות יוצרת לפעמים דה-לגיטימציה לכאב, לפחד, לכעס - שהם הרי אינם מושלמים...  ורגשות כאלה כמו כאב, פחד או כעס הם אינם משהו רע - הם פשוט סימן לכך שיש משהו שלא עובד - שצריך לשים אליו לב, וליצור שינוי כדי שהוא כן יעבוד. 

 

כאב הוא לא דבר רע.  בארצות הברית הייתה בחורה שלא הרגישה שום כאב - סיפור אמיתי.  היא היתה נשענת על גופי חימום וצופה בחלון (וכך קיבלה כוויות בכל הגוף), שורטת את עצמה במזלג בפה ופוצעת את עצמה בלי לשים לב, והיא נפטרה בגיל 29 מפגמים קשים שהיו בכל גופה.  הכאב הוא הדרך של הטבע לומר לנו שיש צורך בשינוי - לא צריך לדכא את הכאב - אלא לזהות את הצורך.

 

אני לא בטוח שהבנתי בדיוק למה התכוונת בסוף הדברים שכתבת - אבל אני וודאי לא תומך בגירושין כפתרון מיידי לבעיות במשפחה.  אחת הבעיות של הדור שלנו הוא שהכל בא יותר מדי בקלות.  יותר מדי בקלות מתחתנים, מולידים ילדים, מתגרשים, מחליפים מקצוע, עוברים למדינה זרה, יוצרים קשר, מנתקים קשר, קונים, זורקים.  הגירושין איננה מטרה בפני עצמה - וגם לא הנישואין.   המטרה שאני מאמין בה היא ליצור מערכת יחסים שיש בה כבוד הדדי, שפה משותפת, הקשבה, כשלכל אחד יש מקום משלו.   זה נכון גם לגבי ההורים וגם לגבי הילדים - ובין ההורים כדאי מאוד שיהיה גם סקס טוב.   זה לא פשוט, יש הרבה אתגרים לאורך הדרך, והחכמה היא לא לברוח מהם - אלא להתמודד.  מצד שני - גם לא צריך לקדש את הזוגיות והנישואין כמשהו שאסור לשבור אותו.  אפשר בהחלט להיות הורים טובים מאוד גם בתור גרושים, והאמת היא שלדעתי הורים שלא מצליחים ליצור את הדברים הנ"ל גם אחרי מאמצים רבים ועזרה מקצועית - יהיו הורים טובים יותר - אם הם יתגרשו.  אני מקווה שזה יוצר יותר בהירות בדברי.

 

"גם אחרי מאמצים רבים ועזרה מקצועית "-

 

אם הנ"ל היה מודגש ומובהר יותר היה לי יותר שקט עם דבריך,

לצערי, חלק מהדברים שכתבת עלולים להתפרש גם אחרת.

 

אגב,הרעין לקבוצות חינוך לנוער בנושאי זוגיות הוא רעיון אדיר ונכון,

חבל שרשויות החינוך אצלנו לא ערות די הצורך לחשיבות הנושא.

לא אפרט כאן את כל המחירים של מחדל זה , אבל אני בטוח שיודעים על מה אני מדבר.

צטט: clear1 2008-11-08 22:05:01

"גם אחרי מאמצים רבים ועזרה מקצועית "-

 

אם הנ"ל היה מודגש ומובהר יותר היה לי יותר שקט עם דבריך,

לצערי, חלק מהדברים שכתבת עלולים להתפרש גם אחרת.

 

אגב,הרעין לקבוצות חינוך לנוער בנושאי זוגיות הוא רעיון אדיר ונכון,

חבל שרשויות החינוך אצלנו לא ערות די הצורך לחשיבות הנושא.

לא אפרט כאן את כל המחירים של מחדל זה , אבל אני בטוח שיודעים על מה אני מדבר.

 

אם כך, אני אדגיש שוב:  הנטייה הטבעית של בני האדם - היא לרוץ ולעשות משהו כדי לפתור בעייה.   זוהי כנראה תורשה אבולוציונית מבעלי החיים - שכאשר הם רעבים או מאויימים - הם ישר מחפשים פתרון קונקרטי ומיידי.  אלא שכאשר יש בעייה בזוגיות - לא תמיד אנחנו יודעים באמת מהי הבעייה.  יתכן שהבעייה כלל איננה בזוגיות עצמה - אלא אצל כל אחד מבני הזוג - עם עצמו/עצמה.  במצב כזה - פרידה לא תפתור שום דבר, בוודאי לא לאורך זמן.  יתכנו גם בעיות בתקשורת הבינ-אישית שכמו כדור שלג הופכות למשהו שמאיים על הזוגיות כולה, ועוד מגוון אפשרויות שיכולות להסביר את הקשיים שבגללם לפעמים אנשים רצים מהר מדי להתגרש.  לכן, חשוב להעזר באיש מקצוע כדי קודם כל להבין מהי הבעייה - ורק לאחר מכן - ללכת וחפש פתרון. 

התגובה האוטומטית של "להיבהל ולרוץ ולמצוא פתרון" מתאימה לבעלי חיים בטבע, לא לבני אדם.

 

צריך גם להיזהר לא לרוץ לפרשנות ההפוכה - שגירושין זה פתרון "לא מוסרי" שצריך להימנע ממנו בכל מחיר.  גירושין היא פעולה כואבת ולא פשוטה - אבל לגיטימית בהחלט.  המוקד הוא לא בפתרון - אם להתגרש או לא להתגרש - אלא באיתור נכון של הבעייה. 

 

אליאור.

שלום אליאור ולכל החברים והחברות

ראשית אני רוצה לפרגן לאליאור על הבלוג המרתק  שעוסק

בנושא-גירושים,כאשר לפי הסטטיסטיקה כל זוג שלישי

מתגרש. תודה זה במקום ורצוי להרחיב עוד בנושא.

שנית כאשת חינוך שמטפלת מידי שנה בהרבה ילדים

אני מסכימה עם דבריו של אליאור ,ברגע שההורים החליטו

על גירושין-אני מבקשת כאשת חינוך ,קחו אחריות קבלו את

השינוי מתוך רצון טוב,סיימו כידידים ותאפשרו לילדים לגדול בצורה בריאה

כמה שאפשר.חשוב לציין שבכל גיל ילד/ה  רוצים שהוריהם

יהיו יחד ,לצערנו משפחות רבות מתפרקות ,ואנו כמו שאליאור ציין

צריכים לגדל דור עם ערכים ועם חוסן נפשי.

אז הורים יקרים קחו אחריות אל תתעסקו רק בהאשמות

כי המרוויחים העיקרים הם -עורכי הדין ופסיכולוגים.

אני רוצה לצטט אל אליאור ולהמליץ על ספר מקסים:

אני רוצה להציע זווית אחרת להסתכל על הגירושין. בואו נשים בצד את המיתוס של "המשפחה המושלמת", ובמקום לשאוף אליו - נשאף לדברים אחרים. לדברים שהם באמת חשובים בחיים שלנו, גם במשפחה, ובכל מקום שיש שם בני אדם. להקשבה, לאכפתיות, לרגישות, ללגיטימציה. לזכות שלנו להיות עם מי שטוב לנו. לזכות שלנו לעסוק במקצוע שמעניין אותנו. לזכות שלנו לדאוג גם לעצמנו ולא רק לאחרים. לזכות שלנו גם לטעות וגם לסלוח לעצמנו. האם לא הייתם רוצים שהילדים שלכם ילמדו את הערכים החשובים האלה - ויחיו מתוכם?

 שם הספר- לאלף את השדון/ריצ'רד קרסון

כל בעיה שהופכים אותה לאתגר היא כבר לא בעיה.

שנדע ימים של פחות גירושים ויותר ערכים

שלכם בהערכה יפית ארגמן

ואליאור שוב תודה,כתוב תמציתי מעורר מחשבה

ומקווה גם שיעזור לאנשים במצב זה להסתכל יותר רחב.

 

 

נושא מאוד חשוב פתחת - ולא רק בהקשר של גירושים - באופן כללי: "איך לגדל ילדים ולהשאר שפוי".

 

אני זוכרת את השנה הראשונה לאחר הפרידה ממי שהיום מחזיק את התואר "האקס" = הייתי עסוקה מאוד בעצמי, בכאב שלי, בהלם, בהתמודדות, בלשרוד.

אני חושבת שכל הדברים שציינת שם למעלה הם חשובים מאוד, אבל כשאתה נמצא בהלם (קרב?) אתה פשוט לא חושב עליהם.

היום ממרום שנותי (ולאחר שטעמתי את החיים כגרושה), כשהשפיות חזרה לחיים, הסערות נירגעו (זוגיות חדשה, הסתגלות לחיים החדשים) אני מוצאת אתגר מאוד גדול בלחנך את הילד שלי בסיטואציה הקיימת.

אני אשמח אם תתן המלצות לספרים/אתרי אינטרנט שיכולו לתת רעיונות איך להתמודד עם הפיראט הקטן שלי.

תודה.

עידית

צטט: י.ארגמן 2008-11-30 06:04:52

 

נשמע יפה ונכון.

מה עושים כאשר הצד השני לא מוכן לשתף פעולה?

 

 

 

.

אליאור שלום רב,

 

קראתי את הדיון שלך. הוא נבון ונכון אם רק מתיחסים לגירושין שנעשו מתוך הסכמה והבנה. רק כאשר שני הצדדים הגיעו להבנה משותפת של חיים בלתי אפשריים יחד. אם רק האחד האיץ והשני נענה ולא מתוך רצון ואפילו מתוך כפיה או בלית ברירה ונוצרה מלחמה. לא כך הוא הדבר. הילד נקלע בין שנים שנלחמים זה בזו.

 

כל אחד לוקח צד וכל אחד מצדיק ומצטדק. הצטדקות היא ההפך מהיושר הפנימי של האדם להגיד אני טעיתי.

 

אני באופן אישי בחרתי לא נכון אבל בכל זאת היו לי רגשות כלפי הבן זוג אחריות ומחויבות כלפי משפחתי. הוא עזב. ואני נותרתי עם עול גדול. העול הקשה מנשוא זה הדאגה לעתידה הנפשי, הכלכלי, בטחונה.

 

אולם האושר הגדול שהיא מעניקה לי הוא מעבר לכל ביטוי או הסבר.