בעלי חיים מביאים לנו מזור, חמלה, הבנה, סבלנות וריפוי -

אם אך נהיה קשובים ומוכנים לקבל את מתנתם.

-----------------------------------------------------------------------------------

פעם, לפני שנים, כאשר הייתי מטיילת עם הכלבים, לפעמים היה מישהו שפוגש אותנו אומר לי: זה עושה

ממש חשק לגדל כלב כשרואים אתכם ביחד, אבל אני  מפחד מהכאב של הפרידה מהכלב, מהמוות שלו, שהרי בכל מקרה הוא ימות לפני.

פעמים רבות שמעתי זאת מאנשים על הרתיעה מפני הכאב הזה של הסוף.

גידלתי חמישה כלבים ביחד בביתי (אני זוכרת כאשר באתי אל הוטרינרית  לחסן את המאומצת החמישית, היא שאלה אותי בעדינות : ותוכלי לתת  תשומת לב לכולם ?

היום כשאני חושבת על כך, זה לא היה פשוט, כיום כשיש לי "רק" שתי כלבות, אני רואה כמה תשומת לב ואהבה אני נותנת להן. אבל אולי בכל זאת נתתי המון תשומת

לב לכולם, לפעמים לא ברמה הפיזית אלא האנרגטית.

את מתנת הפרידה המיוחדת של המוות קבלתי מכלב ששמו היה בוש.

(ראו רישום)

מהאנשים הכי קרובים אלי לא נפרדתי, הם הוכנסו לחדר הניתוח ולא יצאו משם. בוש במותו הביא לי את מתנת

הנוחם של הפרידה ויותר מכך.

אלה מכם שכלבים וחתולים הם חלק מעולמם החיצוני והפנימי יודעים  על מה אני מדברת.

היו איתי אז - שני בניי ושני לברדורים מקסימים - ויני ודמפסי, בת ואבא.

אל ויני ודמפסי הצטרפה נטשה, גורה אפורה מלוכלכת שהופיעה צצה כך פתאום מבין השיחים בעת טיולינו בשדה, היא פשוט אצה בשמחה אל צמד  הלברדורים

ומאותו רגע אימצה אותם.

לאחר רחצה כהלכה התגלתה נטשה כגורה לבנה יפיפיה, כנענית מעורבת  שאוהבת מרחבים וחופש.

אחרי מלחמת המפרץ כשכולם מתחילים לחזור לשגרה מוכרת, באחד הלילות אני שומעת קולות חשודים בחצר. אני יוצאת, שעת לילה מאוחרת  וליד הגדר קופסת קרטון בתוכה שני גורים כבני חודשיים, אחד שחור והשני חום.

חגיגה שלמה. מי שהניח אותם שם ידע כנראה שמישהו יטפל בהם.

הם היו מקסימים וכמובן האם ראיתם אי פעם גורים שאינם מקסימים?

הייתי קצת מבוהלת, איך אמצא להם בית? בני נתיב הציע: תתקשרי לרופא הוטרינר שלנו הוא בודאי יוכל לעזור. ואכן, לא עבר יום ובהמלצת הרופא הגיעו אל

הבית אבא ושתי בנות תאומות בנות תשע.

היה זה מראה ממש מלבב לראות כיצד הן ניגשות אל הגורים מתבונות  ומושיטות ידיים אל הגור החום, הוא היה חברותי ושמח לעומת אחיו  השחרחר שהיה מכונס בפינה ונפחד. האמת היא שגם אני התחלתי לחשוש  שלא אוכל למצוא בית טוב לגור השחור ומה אעשה, ארבעה

כלבים זה נראה לי קצת יותר מידי. טלפנתי לאחד הקיבוצים, שם היתה מכלאה לכלבים שננטשו, דברתי איתם, נאמר לי שהמקום מלא וגור קטן  פשוט לא ישרוד.

החזיקי אותו אצלך, חסני אותו, טפלי בו בינתיים  וכשיהיה יום אימוץ נודיע לך.

כך חלפו הימים והגור אצלנו,גדל, מתפתח לומד לעשות

את הצרכים בחצר, עדיין לא נתתי לו שם והוא מין ביישן כזה וחושש כל הזמן,מראהו מיוחד עם פס לבן ממצחו עד אפו וכוכב לבן יפה על חזהו.

חולף חודש ויום אחד טלפון מהקיבוץ, יום האימוץ בשבת הקרובה ואני  במקום להרגיש הקלה חשה שאני צריכה לקבל החלטה אם אני בכלל  רוצה  למסור את הגור הזה.

כשמגיע יום שבת, הבנים נתיב וכוכב מוכנים לנסיעה ואני מודיעה להם חגיגית,  אני לא מוסרת את הגור, הוא נשאר איתנו. שני הצעירים פוקחים  עינים גדולות, הרי אמרת שזה יותר מדי, ואני משיבה להם: אינני  שלמה  עם ההחלטה  למסור אותו ואיני מוכנה לעשות דבר שאיני שלמה עמו.

וכך בוש נשאר איתנו, זה השם שניתן לו בגלל מלחמת המפרץ. עברה שנה  ובוש הפך  לכלב נאה ומיוחד מין תערובת של לברדור וזאב עם אוזן אחת זקופה  והשניה שמוטה (שכן שחיבב אותו נהג לקרוא לו שמוטי)

אלא שעוד משהו התרחש באותה שנה,  בוש החל לקבל התקפי אפילפסיה,  זה היה מזעזע לראות זאת ובתחילה  לא ידעתי איך להתמודד עם מצב כזה,  היו אלה התקפים קשים, אז השעור שלי היה קודם כל להתמודד  עם מצב

לא רגיל, חדש לי וגם לחשוב מה עושים הלאה. הכדורים שקיבל מהוטרינר   עזרו לחודש אחד, אחר  כך ההתקפים התגברו ונאמר לי שיש  להגדיל את המינון. היות ואני

עצמי לא חובבת תרופות קונבנציונליות החלטתי ללכת בדרך שאני מאמינה בה ולקחתי את בוש לוטרינרית

הומאופטית.בוש קיבל את הרמדי המתאים ולאחר תקופה לא קלה התחיל שיפור ושינוי  וההתקפים  החלו להיות מרוחקים אחד מהשני. היה זה ספור הצלחה הומאופטי.

הלברדורים, נטשה ובוש היו חבורה מיוחדת. דמפסי, ויני ונטשה אהבו את חוגי  הציור של הילדים. הם היו ממתינים לילדים שהיו מגיעים לחוג בשמחה וכשכושי  זנבות והחגיגה היתה גדולה. אפשר לזקוף  לזכותם ניצחונות קטנים של ריפוי עם ילדים שנגמלו מפחדים ונפתחו לחברות המיוחדת הזו עם בעלי חיים. בוש היה

שונה, פעם בשבוע היה נערך בביתי ערב מדיטציה לאחר שעור היוגה. קבוצת הנשים היתה יושבת במעגל, במרכז נר דולק ומסביב גבישי קריסטל והאווירה קסומה. רק

ישבנו ועצמנו עינים ובשקט בשקט, בעדינות רבה, דלת ההזזה של החדר מוזזת מעט ובוש מחליק פנימה, הולך סביב המעגל ורובץ בתנוחת ספינקס יפיפיה באחת הפינות, לא זז במשך כל זמן המדיטציה.

כך זה חזר כל שבוע. לפעמים הייתי נכנסת לחדר בשעות היום ומגלה שהוא שרוע  ישן וראשו על מקבץ הקריסטלים בפינת החדר, בעוד ויני, דמפסי ונטשה רבצו להם

בשמש כחבורת אריות בספארי.

עוברות כמה שנים, דמפסי עוזב אותנו אחרי מחלה קשה וכולנו כואבים את הפרידה.

מגיעה אלינו תמרי, כלבה בת שבע, זאבה מעורבת בדלמטי, מוזרה למדי, מרוחקת  ומסוגרת. כלבה שעברה נטישות וטראומות ועמדה להימסר לצער בעלי חיים

(תמרי חיה איתנו עד גיל ארבע עשרה).

אנחנו עוברים למושב. מקום חדש, התאקלמות, מרחבים, פרדסים, אפשר לראות  את האופק, זריחות ושקיעות. כן, יש גם מפגש עם נחשים ועכברים ועוד חוויות אך זה

חלק מהחיים כשקרובים יותר לטבע. החבורה מרגישה

נפלא במושב ובוש בהחלט הולך ומשתפר, אפילו מכשכש בזנבו כשמגיע אורח לביקור. הוא חלק מהחבורה.

ערב קיץ אחד אחרי השקיית הגינה, אני שומעת את החבורה נובחת נביחות רמות ונרגשות וכולם מרוכזים במקום אחד ליד השיחים. אני מחייכת לעצמי וחושבת שאולי יש שם קיפוד חביב אבל אחרי כמה שניות אני קולטת שאלה נביחות מוטרדות ביותר. באותה תקופה שמעתי על ביקורים של נחשי צפע בסביבה, יצאתי החוצה ושכנעתי בכל מיני דרכים את החבורה הנרגשת להיכנס הביתה וסגרתי את הדלת. כשיצאתי לראות אם אכן היה שם נחש צפע ראיתי אותו מחליק אל המרפסת. זה היה מפחיד ביותר כשאני עם החבורה בבית ומה עושים? אני סוגרת את הדלתות ומטלפנת לבני נתיב והוא בדרך. רק אז מבזיקה במוחי ההבנה שהחבורה היתה בקו האש עם הצפע ואולי בכלל מישהו הוכש. מיד אני עושה מסדר זיהוי ובודקת כל אחד מהם. ויני, נטשה, תמרי, ואיפה בוש ? ובוש יוצא מחדרי ואני מיד מבחינה בנקודה אדומה על הכתם הלבן שעובר לאורך פניו ובו בזמן כמו סופגניה של חנוכה מלאה שמרים מתחילים פניו לתפוח ולתפוח, מראה מפחיד ביותר. כבר ברור מעבר לכל ספק- מי היה הכי קרוב לנחש. ס.או.ס אני מטלפנת לרופא הוטרינר שגר במושב והוא תוך כמה דקות אצלי בבית. שמיכה על הרצפה במטבח ובוש שוכב מחובר לצינור אינפוזיה כשהשקית תלויה על ידית ארון המטבח. אנחנו יושבים ליד בוש והחבורה שקולטת את המתח באוויר רובצת בשקט, כמובן רק אחרי שויני הלברדורית קידמה את פני הרופא בשמחה וכשכושי זנב נרגשים. אחרי שהרופא הולך ומשאיר מרשם לכדורים, מגיע סוף סוף נתיב, מחפש את הצפע, אבל הוא כמובן כבר המשיך הלאה.

לכדורים שבוש מקבל אני מוסיפה גם תרופות הומאופטיות שמתאימות לטיפול בהכשות נחשים. בוש מתאושש. אמנם פניו נפוחות כבלון, אי אפשר בכלל לראות עינים, אפשר רק לטפטף מים לפיו והוא שוכב כמעט בלי לזוז. פיו נפוח ואדום כדם, אבל הוא מתאושש והנפיחות מתחילה לרדת, אפשר קצת לשתות לבד ולקום ולהסתובב והנה עוד יום ועוד יום ואחרי כשלושה שבועות בוש כבר כמעט חזר לאיתנו. מטייל איתנו בפרדסים כתמול שלשום אבל אני חשה שמשהו השתנה. הוא נחלש ושוב חוזרים התקפי האפילפסיה והפעם תכופים יותר ואחרי ההתקף עובר זמן רב עד שהוא מתאושש.

במשך כל השנים האלה, כמה שזה יישמע מוזר, בוש תמיד היה מודיע לי מתי מגיע התקף, הוא היה ניגש אלי ומניח את כף רגלו על ידי או נוגע ברגלי כמו אומר, הנה זה מגיע ואכן כך זה היה, כמו היה מכין אותי להתמודדות עם ההתקף.

בוש מקבל שוב רמדי הומאופטיף הפעם שונה אולם ההחלמה איטית. עוברת עוד שנה ובוש בן שבע. שנה אחרי הכשת הנחש מתחילה התדרדרות, ההתקפים נעשים תכופים, הגפיים כמו משותקות אחרי ההתקף והחזרה לתפקוד קשה. בוש  נראה כל פעם כחוזר ממקום אחר, הוא כבר לא מודיע לי מתי מגיע  ההתקף,אני יודעת שהזמן אוזל.

בקר אחד אני מתעוררת מוקדם מאוד למשמע צעקה, כזו

שלפני התקף, עדיין לא ממש ערה והמודעות שלי אחרת, עיניי רואות על השטיח בחדר שוכב זאב כסוף, מת.

לאחר שניות מעטות אני ערה, ראייתי כבר שונה והנה זה בוש אבל הוא לא מת, הוא אחרי התקף,רובץ במקומו אך לא קם. מלטפת אותו- גופו קר, אני יודעת שהפעם זה רציני, מטלפנת לרופאה ההומאופטית ויש הודעה במשיבון שהיא בהשתלמות בחו"ל ואפשר לטלפן לרופא מחליף. אני מרימה ראשי והנה בוש מביט בי במבט חודר כזה והוא אומר לי: הפעם אני עוזב, הניחי, בלי רופא, בלי תרופות, כבדי את התהליך שאני עובר, הפרידה, המוות. בכ"ז בתוכי מערבולת, אני מטלפנת לרופא הוטרינרי של המושב ומספרת לו מה מצבו של  בוש, זה נשמע רציני הוא אומר לי. אני רחוק מכאן ואין באפשרותי להגיע - כדאי להניח תחתיו בקבוק חם. אני מכינה בקבוק גומי עם מים חמים שמה על המזרון את הבקבוק ועליו שמיכה ומעבירה את בוש אל המשטח. אני נזכרת כשבוש הגיע ושמנו בארגז בקבוק חם כתחליף לחום גופה של האם. בוש מסרב לשכב על המשטח המוחמם, לאחר דקות מספר הוא שוב על הרצפה, מביט בי במבטו המיוחד ושוב אותה מחשבה : הניחי, ותרי על המלחמה, אפשרי לזמן הזה של הביחד להיות נקי מפחד וכאב ואשמה.

אותו רגע אני שלמה לגמרי עם המוות, מבינה את התהליך ומטמיעה אותו לתוכי. במשך כל היום בוש נח לו על הרצפה, הוא מסרב לשכב על השמיכה. גופו הולך ומתקרר. החבורה, ויני, תמרי, ונטשה וגם עמבר (עמבר היתה פינצ'רית ננסית כבת ארבע שבני מצא, נטושה) מסתובבת בבית בשקט ובטבעיות ונפרדות ממנו וגם אני עושה כמוהן, ניגשת מידי פעם ואומרת לו תודה על המתנות שהביא לחיי ועל האפשרויות לגדול דרך השיעורים.

לפנות ערב אני יוצאת עם החבורה (בוש היה הזכר בחבורה)לטיול הערב הקבוע  אל הפרדסים. אינני רוצה

לעזוב אותו אבל החבורה ממתינה ואנחנו יוצאים. לאחר שחזרנו אני מגלה שבוש עבר לחדר המדיטציה הקטן, אינני יודעת איך בכל פעם שינה מיקום - במשך הזמן שהייתי בבית הוא לא זז.

שם הוא שוכב עכשיו, בחדר עם הקריסטלים והאנרגיה

המיוחדת.

אני מגישה אוכל לחברות וחוזרת אל בוש. השמש שקעה, לילה, הלילה מביא עימו תחושות אחרות. אני יושבת לידו נזכרת באבי לפני מותו, נזכרת שלא הייתי איתו ברגעיו האחרונים. מניחה כף יד על חזהו של בוש האהוב, על הכוכב הזה שעל החזה והדמעות זולגות והזכרון של אבא מביא צער אשמה וכאב ואז אני חשה את הנוכחות של אבי, נוכחות כל כך חזקה ושומעת את דבריו: ילדה, הניחי לצער ולאשמה, זכרי להיות שלמה עם עצמך ולעשות את הדברים שגורמים לחלקים בתוכך לחיות בהרמוניה, בכך שתביאי שמחה לחלקים בתוכך כך תאפשרי לאלה שעוזבים מעבר קל ונעים. הניחי, שחררי את הצער והאשמה.

אני פוקחת עיניים, לוחשת לבוש תודה ונפרדת. אחרי דקה ממש רואה איך בוש נושף את הנשיפה האחרונה מתוך גופו,אני מכסה אותו בשמיכה והכלבות רק מציצות אל החדר.

אחר כך אני יוצאת אל הלילה, בחוץ שמיים זרועי כוכבים וחרמש דקיק משובץ ביניהם ובתוכי שלווה לא מובנת וקבלה של המוות.

לא בכיתי באותו לילה, היה בתוכי משהו שחיבר אותי

למין טקס עתיק קדום - הדלקתי מדורה קטנה ומגרוני

בקע מעין שיר אינדיאני עתיק, הוא ביטא את הצער

והכאב.

הסיפור נגע לליבי מאוד.

זה עצוב וקשה לאבד כלב אהוב,

כל הכבוד על הטיפול המסור,