בכתבה עסיסית היום בגלריה, יוצא דודו גרשטיין נגד התוית המסחרית שהודבקה לו.

דודו, אמן ותיק ופורה, הנמכר בגלריות בכל העולם - הציב לפני שנה פסל ענק בסינגפור - הפסל הגדול ביותר במדינה - וסובל בארץ מתיוג מזלזל של מסחריות.

 

כמובן שהריח של המילה "מסחרי" בעולם האמנות הוא שלילי, כאילו רוצה לומר שמסחרי זה ההיפך מאיכותי.

אם מסחרי זה ההיפך מאיכותי, כנראה שאיכותי = לא מסחרי. אבל רגע! מסחרי גם נמכר היטב - ראו את דמיאן הירסט ואת ג'ף קונס וגם את אנדי וורהול - שלושתם הוזכרו כאן לא פעם. המשותף לשלושת האמנים האלה - אשר נחשבים לשלישיית האמנים העכשוויים הכי נמכרים בעולם, הוא שהם עצמם אינם מבצעים את העבודות שלהם - אלא טכנאים העובדים עבורם (ממש כמו אצל דודו גרשטיין).  למרות זאת, אנשים מוכנים לשלם מיליונים עבורם. (דיון בנושא זה ניתן לקרוא כאן).

מה זה אומר על צרכני האמנות? זו שאלה מעניינת בפני עצמה אבל לצורך ענייננו, יש סתירה ברורה בין מה שהקהל רוצה בין מה שנחשב בעיני הממסד האמנותי כאיכותי.

ניתן יהיה לומר, כמובן, שהקהל הרחב אינו דווקא איכותי. הקהל הרחב מתחבר דווקא לאמנות קלה לעיכול, צבעונית ונהירה. במיוחד אם  האמן נהפך כבר למותג בפני עצמו.

דודו גרשטיין טוען שחינני זה לאו דווקא ריקני. הוא טוען שאת המסרים הביקורתיים שלו הוא מעביר בצורה חבויה - זאת אומרת, שדווקא במסווה של צבעוניות קלה לעיכול, ניתן להחדיר ביקורת חברתית. זו, דרך אגב, שיטה שאמנים רבים משתמשים בה  - השימוש הפתייני של היופי.

תופעות כמו ההצלחה של דודו גרשטיין גורמות מבוכה בעולם האמנות המקומי. למרות שגלריה, מיסודה היא מסחרית - באשר היא מוכרת אמנות - הצד המסחרי מוצנע מאד בגלריות המזוהות עם אמנות עכשווית. זהו חלק מהותי באסטרטגיה של יצירת ערך לאמנות המוצגת בה, על ידי עיצוב הגלריה כ"קוביה לבנה" ומנותקת מהחיצוני - כדי שהאדם הנכנס יחוש תחושה מוזיאלית של יראת כבוד לאובייקטים המוצגים.

אך יש שאינם משחקים את המשחק הזה ואליהם מיד מודבקת סטיגמה של מסחריות.

 

אנחנו כבר יודעים שאין קשר הכרחי בין איכות להצלחה מסחרית. רבים מרימים גבה לגבי איכותן של יצירות הנמכרות במיליונים.

השאלה היא האם צריך לבחור בין להיות אמן איכותי או אמן נמכר.  תוך כדי שאתם חושבים על התשובה - דודו גרשטיין מחייך כל הדרך לבנק.

 

 

אנסה להרים את הכפפה, כי שאלה זו, דבי, היא אחת מהשאלות הקרדינליות שהאמן במהלך עבודתו שואל את עצמו, ולא פעם אחת בלבד.

אתחיל מזה שהשיקול הראשון העממי  (כוונתי לעם הנחשף לאמנות כלשהי) הוא אם  האדם יהיה מסוגל או אם ירצה לשכן בביתו (ציור, פסל, או קדרות כלשהם) את היצירה.

לא פעם במהלך תערוכה שהעליתי , החמיאו לי אנשים על עבודה זו או אחרת, אבל מיד הוסיפו "ניראה לך שאוכל לתלות אותה על קיר הסלון?".

אינני רוצה להתייחס לאמן זה או אחר, אני אוהבת יותר להתייחס לעיקרון  בעת הדיון. יצירה שהמוטיב הראשי שלה הוא דקורטיבי, יתחבר ביתר קלות  לעין הצופה מאשר יצירה כבדה.

וכאן, דבי השאלה שנשאלת  על ידך, ראויה שתופנה אליך ואל שאר בעלי הגלריות, בנוסף על אוצרות המוזיאונים: האם הייתם אתם מוכנים להציג עבודות שיש להן סיכוי סביר שרק חלק זעום מהעם ירצה לקנותם?

והאם מונומנט ענק, כפי שאת מדגישה, טוב וראוי רק בגלל גודלו העצום?

באשר לעניין מי האמן הראוי לציון ולחתימה כאשר הוא עצמו אינו נוקף אצבע בבריאתו, הרי שכבר דנו לפני ימים ספורים בנושא. איני זוכרת כרגע מי יזם אותו.

ברור שאם היצירה היא פיסולית מונומנטלית, מובטח שהיוזם בנה דגם קטן לפני שפנה לעזרת עובדים רבים ששכר. ואין עוררין מי היה היוצר.

ניראה לי שאסתפק בזאת לפי שעה.

רות

 

 

 

 

 

< />

 אגם                                                

 

גרשטיין

 

דקורציה

 

בשנות השבעים הוזמנו שני האמנים

תומרקין ואגם לתוכנית טלוויזיה.

תוך כדי התלהטות הדיון כינה תומרקין

את אגם דקוראטור.

אני בהחלט חושב שיש סוג של עבודות

בעלות סממנים דומים שניתן לשייך

לקטגוריית הדקורציה.

יש גם מכנה משותף להרבה דקוראטורים, 

הם נוהגים להעסיק ביצועיסטים.

 

 

 

 

 

 

צטט: ראובן פלץ 2008-11-14 19:34:35

 אגם                                                

 

גרשטיין

 

דקורציה

 

בשנות השבעים הוזמנו שני האמנים

תומרקין ואגם לתוכנית טלוויזיה.

תוך כדי התלהטות הדיון כינה תומרקין

את אגם דקוראטור.

אני בהחלט חושב שיש סוג של עבודות

בעלות סממנים דומים שניתן לשייך

לקטגוריית הדקורציה.

יש גם מכנה משותף להרבה דקוראטורים, 

הם נוהגים להעסיק ביצועיסטים.

 

 

 

 

 

 

ראובן זה אכזרי מדי להכניס לפרק זמן קצר שני אמנים במחיצה אחת!

אם התכנית הייתה נמשכת עוד חצי שעה זה לא היה נגמר ב"דקורטור"...

אולי זה אנושי התחרותיות הזאת, אולי האמנות לא הייתה מגיעה לאן שהגיעה אם לא "קנאת יוצרים"...

צטט: avimedia 2008-11-14 20:13:06

ראובן זה אכזרי מדי להכניס לפרק זמן קצר שני אמנים במחיצה אחת!

אם התכנית הייתה נמשכת עוד חצי שעה זה לא היה נגמר ב"דקורטור"...

אולי זה אנושי התחרותיות הזאת, אולי האמנות לא הייתה מגיעה לאן שהגיעה אם לא "קנאת יוצרים"...

 

 

 

קנאת יוצרים בוודאי!

אך לדעתי ההבחנה המקצועית

של תומרקין די נכונה.

 

 

 

 

היום פגשתי בחורה צעירה  שעובדת באחת הגלריות בתל אביב,

והיא אמרה לי משפט פשוט וידוע מכיוון חדש עבורי :

-יש את האמנים שהם נמכרים והם יוצרים עבודות למכירה ,היא דיברה על דוגמאות שכמו פיצחזה קדישמן ועוד כמה,

-ומכיוון השני יש אמנים  שיוצרים עושים תערוכות בכדי לספר את האמירה שלהם לעולם .

ההפרדה הברורה הזאת והמסודרת הפתיעה אותי. 

היא אמרה לי שהיום קשה מאוד למכור יצירות  אם אמן אין לו חותמת שזו השקעה טובה מה שבעבר היה יותר קל.

 

 

היום ביקרתי גם בגלריות של אנג'ל ,ונלי אמן ,

בשניהם היו יצירות שנוגעות בצד הדקורטיבי אומנותי ,

בגלרית אנג'ל תערוכת צילומים בסגנון צילומי אופנה - הנושא  עסק בזהות וטישטוש מיניות .

ובגלרית נלי אמן התערוכה סבבה סביב ארנקים שהסמבולים היו לעיתים אם רמזים של

נרתיק אישה .

אך הארנקים היו מעוצבים ואומנותיים .וגם הציורים היו אומנתיים.

 

היום זה עידן ה- craft  , האמנות הדקורטיבית, אמנות קישוטית , וזאת אומנות אוירה .

 

גרשטיין הוא, אומן אוירה.

עידן אומנות  האוירה שאנחנו רואים בעין עקומה שולטת היום ,

כולם מתביישים להודות אבל זה נמכר יופי.

זאת לא אמנות זו אומנות!

צטט: דבי לוזיה 2008-11-14 22:22:17

על איכות וכסף בעולם האמנות 

 

כאשר בוחנים את האמנות בפריזמה מסחרית מופיעים ועולים יוצרים מסוג אחד.

 

כאשר בוחנים את האמנות בפריזמה אמנותית מופיעים ועולים יוצרים מסוג אחר.

 

תשאלי סוחר מיהו האמן הטוב ותשאלי אמן, תקבלי שתי תשובות שונות.

 

"למרות זאת, אנשים מוכנים לשלם מיליונים עבורם... מה זה אומר על צרכני האמנות?"

 

ראשית לפי הלוגיקה שלך  צרכני האמנות הם מיליונרים בלבד, אם הם לא מיליונרים (אני ורבים אחרים) הם אינם יכולים לצרוך אמנות ביחוד היום.  הם בגדר "ניצבים" בסצנה שאינה נוגעת להם, יכולים רק לחלום רטוב עליה, ולהסתפק על יבש.

 

" למרות שגלריה, מיסודה היא מסחרית - באשר היא מוכרת אמנות - הצד המסחרי מוצנע מאד בגלריות המזוהות עם אמנות עכשווית." ...

 

זאת הצביעות בהתגלמותה...

 

כפי שציינת, אנו יודעים שהיא מיועדת לבעלי המאה (משלמי המיליונים או אלפים ליצירה, שזה הרבה לאלה שאין להם), אך מתחפשת להמונית, קוביה לבנה תמימה... ללכת עם ולהרגיש בלי!. זה כמובן מסביר את האמרה שהבאת בדיון קודם "אם תכנס מהרחוב לגלריה לא תזכה בעיפעוף של הגלריסט" (לא את כמובן דבי)... יענו אתה מריח חומוס 4 , לא שאנל 5, לך לחפש ת'חברים שלך ברחוב, ואל תלכלך לי את הקוביה הלבנה שלי.

דהינו האמנות כבר אינה גם שעשוע של אינטלקטואלים כי רובם תפרנים, רק של המיליונרים... ועמך? מה זה?!

 

אם זה המוטו של מוסד הגלריה, הרי שהוא בהכרח מוקרן אל התכנים שמוצגים בו: קרי האמנות... היא נאנסת להתאים עצמה לאדוניה$$$

 

מה הפלא על זעקות השבר של ההמונים שהאמנות הפכה אליטיסטית ומדברת בשפת קודים שרק האמנים מבינים. לפי מצב הענינים השפה אינה בין אמנותית אלה מנסה לקלוע לטעמם של בעלי הממון, הידועים בניתוח הסמיולוגי המעמיק, שנרכש ועודן במשך שנים. (ואולי אין הם אשמים, אלא הגלריטים בקופסה הלבנה, שופטי "אמן נולד" הלוחשים על אזנם של המיליונרים: "זאת אמנות!... וזה לא!"... לי יש ניסיון, אני "יוצר-אוצר-על" המלקט מהערמות בסטודיואים וקובע מהי אמנות... כך כתב כאן בעל גלריה!).

 כתבת:  " יש סתירה ברורה בין מה שהקהל רוצה בין מה שנחשב בעיני הממסד האמנותי כאיכותי."

מיהו הממסד הזה? מנהלי הקוביה הלבנה? יש מצב שהקהל רוצה אמנות והקוביה רוצה כסף? ולא ההפך!

 

ידוע שבוחנים אמנות (בדרך כלל) בהקשרים איקונולוגיים איקונוגרפיים היסטוריים וכוי וכו'...

 ההקשר המסחרי הוא משני לרוב (קוריוז... היצירה לא נמכרה בחייו אך זכתה במחירי שיא לאחר מותו...לא הבינו את אמנותו, הקדים את זמנו. או, רוב מביני דבר קבעו שזה לא אמנות, אך היה מי ששילם על זה מיליונים), וכו. כולם מומחים למה שהיה, האמנות חוזה את מה שיהיה...

ושורת המחץ!  "דודו מחייך כל הדרך לבנק"...!

 

הוא מחייך ראשית כל כי האמנות שלו (חייו) הצליחה למרות כל הקשיים, למרות שבארץ הקופסה הלבנה לא עשתה זאת, ולמרות זאת הוא לא שינה את היצירה והתמיד בה, כי האמין בה. ההצלחה הכספית היא למרות זאת, והיא מבורכת! האמן צריך להתפרנס מיצירתו.

 

האם בפעם הבאה כשנבחן יצירה עלינו לעשות זאת בפריזמה הנכונה $$$$.

 

והקשרים אמנותיים??! נו טוב יש כמה אנקדוטות...

 לסיכום כשבוחנים את הסצנה האמנותית רק דרך משקפיים מסחריות לא רואים משהו אחר!

 

 

על השאלה של דנה גילרמן בכתבה ביחס לעבודתו:

"ואולי זו פשוט דקורציה."

עונה גרשטיין את התשובה הבאה:

"יכול להיות. גם דקורטיווי, אגב, זו לא מלת גנאי."

אם גרשטיין לא רואה באמנות דקורטיווית משהו

מגונה, אינני מבין למה הוא מלין על כך שמגדירים

את הגלריה שלו מסחרית.

 

גם אני לא מבינה עך מה התרעם גרשטיין.

גלריה מסחרית היא גלריה שעבודות מוצגות למטרת מכירה. 

ללא אוצרות, ללא תערוכות מתחלפות.

 

אין זה מעיד על איכות העבודות ,יצירות של מיטב אמני ישראל נמכרים בגלריות מסחריות.

 

לגבי עבודותיו, בודאי שאין בעיה שאמן יצר כדי למכור, בודאי שאין בעיה שליצירות יש ערך דקורטיבי.

וגם לדעתי אין בעיה שהוא מעסיק עובדים כדי ליצר את העבודות.

 

הבעיה היא, שבניגוד לפיצ'חדה וקדישמן, חוץ מאותם פסלים צבעוניים מוכרים שמציפים את השוק, אין כלום.

אין התחדשות, אין התפתחות.  לא מענין.

חברים יקרים.

 

דודו גרשטיין האמן והאדם .

 

חי פועל ויוצר נכון ובהתאם לרוח התקופה .

 

" אמן שלא יודע לשלב בין רוח לחומר אין לו זכות קיום "

 

 מסחריות היא לא מילה גסה .

 

אמנות היא לא מילה גסה .

 

כסף היא לא מילה גסה .

 

חברים די לצביעות .

 

סליחה אבל מה בדיוק מענין בקדישמן ? עוד כבשה משובטת בעדר האין סופי ?

ופיצ'חדה ?

בקיצור כולם כולל דודו גרשטיין עושים אמנות מסחרית. (לא שזה פסול)

ואגם ? גם הוא כבר ראה ימים יפים יותר.

אולי הזמן הוא המענה הטוב ביותר לשאלה שנשאלה.