לפני מספר שנים גרתי בבית שהיה ממוקם ברחוב קטן ולידו היה גן ציבורי קטן,נעים, עם דשא ועצים, מקום שקט ופסטורלי.

לשם הייתי יוצאת לטיול מידי יום עם הכלבים. סיבוב ראשון עם ויני הלברדורית שהיתה אז בת שמונה (היום כבר איננה איתנו) וסיבוב שני עם צמד השחרחרות השובבות טופז ושחוקה, צמד אנרגטי ככספית קופצנית.

בדרך היינו פוגשות את חגית. חגית היתה מורה לספרות בגימלאות, רווקה, גבוהה ומלאה, פניה עגולות ומקרינות חום, טוב לב וסבלנות. היא גרה עם אביה הקשיש והחולה וטיפלה בו במסירות רבה. ולחגית שתי כלבות אחת מעורבת דומה מעט לטופז במראה הכללי אבל מבוגרת כבת שבע בשם ליידי, והשניה היתה פקינזית קטנטנה עדיין מאוד צעירה ואותה בדרך כלל הרימה חגית  ונשאה  על זרועותיה ברגע שכלבים חדשים נראו באופק.

אנשים שמטיילים עם הכלבים שאיתם ונפגשים בדרך תמיד מוצאים שפה משותפת, עומדים מעט ומפטפטים, עד כמה שזה לא פוגם בהמשכיות הטיול. ומטבע הדברים שחגית ואני נהננו לשוחח על נפלאות הכלבים שאיתנו וכמובן על החיים בכלל. אלא שכאן היתה בעיה שתי הכלבות שלי ושתי אלה של חגית פשוט לא יכלו לסבול אלה את אלה, ליידי היתה חושפת שיניים והפקינזית משמיעה את קולה למרחוק.

שחורקה וטופז דווקא היו די רגועות אבל הבנות הותיקות בשכונה הרגישו מאויימות מצמד השובבות שפלשו כמו רוח סערה אל הטרטוריה שלהן, במיוחד כשהגן הציבורי היה ממש ליד הבית שלהן.

כשהייתי יוצאת עם ויני הכל היה כשורה, אמנם המימדים של ויני הגדולה והלבנה קצת הירתיעו אותן אבל פניה של ויני שהזכירו פני כלב ים מחייך הרגיעו אותן והן בהחלט קבלו אותה בסבר פנים יפות.

אז עשינו הסכם ג`נטלמני. אם היינו יוצאות לטיול - השחרחרות ואני והייתי רואה מרחוק את חגית מטיילת עם "הבנות" שלה, הייתי עושה אחורה פנה ופשוט פונה למסלול אחר של טיול. אם חגית היתה רק מתכוננת לצאת לטיול ורואה אותנו מרחוק, היתה דוחה את הטיול לזמן מה עד שנחזור ומפנה את השטח.

כשהייתי מטיילת עם ויני אז היתה לנו עדנה, יכולנו חגית ואני לעמוד ולשוחח מעט על דא והא ואחר כך להמשיך בטיול.

פעם עמדנו ושוחחנו והשיחה התגלגלה לנושא רופאים ויטרינרים, חגית החלה מספרת לי בכעס וביקורתיות על רופא ויטרינר מסוים שלא הצליח לאתר בעיה אצל כלב שהיה איתה לפני מספר שנים, עד שהיה מאוחר ובארי מת.

עד היום - אמרה חגית - לא סלחתי לו, לרופא הזה על רשלנותו, בכיתי כל כך ולא יכולתי להינחם, הכאב היה כל כך רב, אימי מתה חצי שנה לפני מותו של בארי ואז לא בכיתי כלל.

המשכתי בטיול עם ויני, חזרנו הביתה.

מראה פניה הכעוסות מלאות טינה של חגית נשאר עימי.

עלו בי מחשבות ודחיתי אותן, אמרתי לעצמי: הרי הבטחת לא להתערב, אם אדם לא מבקש - אל תסבירי, המתיני, אדם זה אינו מטופל ולכן אל לך להתערב. ובכל זאת, קול פנימי חזר ואמר לי היי קשובה ופעלי בהתאם.

לאחר מספר ימים הזדמן לנו להיפגש שוב, הפעם כמו לא במקרה אני מטיילת לבדי וחגית חוזרת מהמינמרקט השכונתי, אנחנו נפגשות במקום הכי מתאים שיכול להיות - ליד הגן.

האם יש לך דקה בשבילי ? אני שואלת את חגית, היא מהנהנת בחיוך רחב ואנו יושבות על ספסל בגן. אני רוצה לספר לך משהו, אמרתי לה, אבל אני נכנסת כאן לחייך הפרטיים, או כמו במונח שהכי טבעי לי להשתמש בו - המרחב המקודש שלך. האם את מסכימה ?

(בזמנו הצעתי לחגית להצטרף לקבוצת המדיטציה אצלי והיא ענתה בשלילה

ואמרה שכל נושא המיסטיקה והרוחניות זה לא בשבילה, לכן הייתי זהירה)

בודאי, אמרה חגית , אני דווקא  סקרנית.

את יודעת, אמרתי לה, כלבים (וגם שאר בעלי החיים) הם מורים בשבילנו, הם מרפאים, מלמדי שיעורים ומביאי מסרים. כלב שהגיע אלינו, שנכנס לחיינו לא במקרה הגיע. כאשר בארי מת הוא הביא לך מזור, הוא אפשר לך לבכות את הבכי שלא בכית כאשר אימך עזבה את גופה הפיזי, בארי הביא לך את המתנה של היכולת לחוש את הצער, להתאבל ולשחרר חסימות שיכלו לגרום למחלה בגופך שלך.

חגית שותקת, היא נראת המומה ואני מתחילה להצטער על שאמרתי את הדברים, האם טעיתי בהקשבה, אולי הייתי מעורבת רגשית בנושא וזה גרם לי להגיב ממקום אישי. אבל בכל זאת כאן ועכשיו אני יודעת שזה בדיוק מה שהיה עלי לומר.

תראי - אמרה חגית - כל מה שהסברת לי עכשיו כל כך חדש לי ומעניין וקשה לי עם ההגיון שלי לקבל זאת, אבל כשאני חושבת על כך זה ההרגשה שלי היא שזה כל כך נכון. למרות שאני אדם כל כך הגיוני ומה שספרת כאן כל כך רחוק ממני ומהחיים שאני חיה,  אף פעם לא חשבתי כך, בשבילי זו דרך חשיבה חדשה לגמרי ואני רוצה להגיד לך שזה מביא לי הבנה חדשה,זה מביא לי נחמה.

אני מבחינה בנצנוץ של דמעות בעיניה.

אנחנו קמות וככה פתאום היא מחבקת אותי, אישה גדולה, מלאה ואני עטופה

בתוכה כילדה קטנה.

אחר כך כל אחת הולכת לדרכה.

"אני מוצאת את הנחמה בפינות הקטנות, הנסתרות של החיים,

כאלה שמכילות בתוכן מתנות גדולות. מתנות אלה מעגלות את

הפינות ושוב דבר אינו דבק בהן."

בוקר טוב,

ראשית את כותבת נפלא והסיפור מרגש ביותר.

אני לגמרי מסכימה איתך שבעלי החיים שמגיעים אלינו מגיעים מסיבה מסוימת.

הם מרפאים אותנו ופותחים לנו את הלב.

אני מוכרחה להודות שהאהבה לחתולים פתחה לי את הלב ולימדה אותי מהי אהב
ה שלא תלויה בדבר.

גלקסיה תודה על פוסט מרגש!