צטט: דבי לוזיה 2008-11-22 22:55:18
אמנות - לאליטה או לעם?
במסגרת דיונים רבים בקהילה זו עולה נושא אחד, שנוי במחלוקת, המעורר ויכוחים עזים.
הייתי מגדירה אותו כשאלת מעמדה של האמנות - כאליטיסטית או עממית.
כמובן שמדובר בסקאלה שכל אחד יוכל למקם את עצמו גם בנקודות ביניים, אך ניתן לומר שישנה בקהילה, קבוצה שרואה באמנות פעילות למביני דבר, פעילות היוצרת תוצרים חד פעמיים בעלי ערך.
לעומתה, ישנה דיעה מנוגדת, הגורסת שאמנות היא פעילות שיש להפיצה בטווח רחב ככל שניתן. זוהי פעילות שככל שתשכפל את עצמה, כך ייטב - באשר תוצריה יגיעו לכמה שיותר אנשים, שיוכלו ליהנות ממנה.
נראה לי מעניין לבודד את הנושא הזה ולדון בו לא כתוצר לוואי של דיונים אחרים, מכיון שהוא מהווה בסיס מעניין לתחום בו אנו עוסקים - כל אחד מנקודת המבט שלו. יתכן גם, שזו הזדמנות לכל אחד לתת את הדעת לגבי עמדתו בנושא.
אנסה לתת קצת רקע תיאורטי לשתי העמדות - מעין סיכום של דברים שנכתבו לא פעם בדיונים שונים בקהילה.
הגישה האליטיסטית - שמייצגת גם את דעתי, גורסת שאמנות היא שפה שיש ללמוד אותה - גם כיוצר וגם כצרכן (צרכן = שוחר אמנות ולאו דווקא אספן). יצירות אמנות הן תוצרים תרבותיים הנוצרים בהקשר מסוים וכדי להעריך אותן יש להבין את הקונטקסט שבו הן נוצרות.
לפי שיטה זו, ערכן הכלכלי של יצירות אמנות נקבע על ידי הסוכנים של שדה האמנות. סוכנים אלו הם המקשרים בין היוצר לבין הקהל שלו - מה שקרוי כאן "הממסד". המוסדות האמנותיים, יש בכוחן לקבוע ערך גבוה למוצר שלכשעצמו הוא נטול ערך. בד מתוח על מסגרת, שיש עליו מריחות צבע שווה את מחיר הבד ומחיר הצבעים + עבודת היצרן. אך ההילה של הערך שיש כיום לאמנות - הילה שגם אמנים נהנים ממנה, נוצרת על ידי אותן מוסדות במערכת סבוכה של אלמנטים שכל תכליתם היא יצירת ערך.
הערך הגבוה שרשת צרכנים (השוק) מוכן להעניק ליצירות של אמן מסוים, הוא תוצר של ההסכמה של הצרכנים לקבל את הערך שהממסד נותן.
חלק גדול של מתן הערך מבוסס על החד פעמיות של יצירת האמנות.
הגישה העממית - שהנציג המובהק שלה כאן בקהילה הוא אבי מדיה, טוענת שאמנות צריכה להיות זמינה לכל. אבי מקצין גישה זו לרמה שבעצם לא קיימת יצירה שהיא מקור. הוא מפיץ את משנת הסימולקרה - דימוי של דבר מה שאינו קיים במציאות( זהו מושג שנהגה על הסוציולוג הצרפתי - ז'אן בודרייר. ).
גישה זו אינה דוגלת במתן ערך כלכלי ליצירת אמנות. היא גורסת שעדיף למכור הרבה אמנות זולה מאשר מעט אמנות יקרה. אבי מציע למכירה עבודות וירטואליות, הניתנות להורדה ולמניפולציה חופשית. זוהי אכן גישה קיצונית אך גירסה אחרת, קיצונית פחות, דוגלת באמנות הז'יקלה - שהיא בעצם שכפול של מקור - הדפס על בד, שנמכר בזול.
גישה זו אינה דוגלת בסוכנים אלא בהיות היוצר גם הסוכן.
ניתן לסכם גישה זאת כ"אמנות לכל פועל".
מכיוון שההנחה הבסיסית שלי היא שיש כאן שתי קבוצות שונות, אין כאן שאלה של מי צודק. יש חשיבות להגדרת התמונה הכוללת וכפי שאמרתי בהתחלה, מעניין לראות איך כל אחד ממקם את עצמו.
אשמח לשמוע את דיעותיכם.
דבי וכולם ערב טוב.
ניתן לנתח את הדיון שהעלית בעזרת מישנתה של הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין.
קליין הייתה החלוצה הראשונה שהחליטה, בניגוד לפרויד ויותר חשובה אנה פרויד- שמוקד התפתחות האדם אינו בתהליך רציף קדימה עם חץ הזמן אלא שההתפתחות הינה בין גיל 0 ל-חצי שנה.
קליין הגתה את שתי הפוזיציות המפורסמות-
הפוזיצייה הדפרסיבית והפוזיציה הפראנואידית-סכיזואידית. למעשה זהו רצף שאנו כל הזמן נעים בין קירבה לקוטב אחד לבין קירבה לקוטב השני.
העמדה הפחות בוגרת הינה הסכיזואידית-פראנואידית. עמדה זו טוענת שהילוד תופס את השד האימהי כהכל או לא כלום. וכתוצאה מכך את עצמו כקיים ולא קיים. כל התהליך תלוי בסיפוק העונג. אם הילוד חווה עונג אז הוא חווה את השד כמעניק מלא וטוב. ודגש מלא של העונג. אם הילוד חווה דחייה הוא מרגיש את הדחייה וחוסר סיפוק העונג והוא מרגיש איום חרדה ואיון- האם לא שם- חודרת מחשבה פרנואידית וחרדה- אולי האם לא קיימת ואולי אני לא קיים. הדגשתי חלק בטקסט שלך בכחול. אם האמנות הינה זמינה לכול אז יש עונג אין סופי. אין תהליכי ביקורת, ולמעשה קיים פיצול. כלומר עיסוקו של אבי בוירטואל הוא רפליקציה לעמדה זו. מצד אחד החברה מקבלת סיפוק מלא- כולם מקבלים את חיוכה של המונה ליזה לבית הקטן בכפר סבא, ומצד שני יש תהליך איון- היצירה האמיתית לא קיימת. אין שדה אמנות. זהו הקונפליקט שהתינוק מתמודד איתו- אני מקבל 100 אחוזי סיפוק, כלומר יש קיום לעומת איון היצירה. מה המשמעות של קבלת המונה ליזה כרפליקציה לבית בכפר סבא- שכבר לא צריך לנוע במרחב ולחפש את המונה ליזה בלובר. ובהשאלה- לא מציצים פיתאום בלובר ורואים סזאן ואז אומרים וואלה- גם זה מעניין.
אלו תפקידן של מחשבות הפרנואידיות בילוד, החרדה והאיון- להעניק לו את מושג הספק והיכולת להבין שטוב ורע קיימים באותו השד. אני קיים- ולא קיים. השד קיים- לא קיים. השד תמיד קיים. ברגע שיש הכלה למחשבות הפראנואידיות הילד (נניח שהילד בוכה כי הוא רוצה את תחושת קיום האם והיא מגיעה זה ממתן את הפיצול שבו ואת החרדה) האם גם טובה וגם רעה. היא קיימת גם כשהיא טובה וגם כשהיא לא טובה. זו העמדה הדפרסיבית- האם טובה
העמדה הדפרסיבית היא עמדה בוגרת יותר שבה הילוד מבין כי השד הוא אותו שד לאורך זמן גם כאשר יש חרדה מתונה והוא נעלם. זוהי עמדה יותר אינטגרטיבית. למעשה ה"שד" הוא הממסד. אדם אשר רוצה להבין באמנות חייב אובייקטים שיעזרו לו להתקדם אחרת הוא באיון עצמי. הממסד הוא המעניק את העונג והגושפנקה- קניתי משהו טוב. אני סומך על הגלרייה הזו- זה איכותי וכו'. הממסד וההיסטוריה של הממסד מחנכת בדיסיפלינות שונות לאהוב אמנות. להציץ ולחרוש את הלובר.
לטעמי קביעת הטוב היא של הממסד- כמו אצל התינוק תיזמון השד הוא המפרש לתינוק שהאם טובה. האומנם?
קליין מציינת שלעולם אין תחושה מלאה אצל התינוק כי האם או שד האם מושלם וטוב במלואו. היא טוענת כי העמדה הדפרסיבית הינה בדיאלוג עם העמדה הסכיזואידית פראנואידית. ולכן יש סוכנים ושדה. השדה זהו המרחב שבו הצרכן או שקונה ואוהב או שדוחה. ולפי מה, לפי הענקת השד- פרשנות של רותי דירקטור כי גילה גולדינגר הינה אמנית עולה. או שד אחר שזוהי השכנה בתיה שקנתה בגלרייה סוסים מעץ.
מה שמעניין בגישה של קליין וגם יפה שאפשר למקם אמנות לפי העמדות. האנרכיזים האוטיסטי העממי של אבי הוא מתקרב- למעשה, משיק לעמדה הסכיזואידית פראנואידית. העמדה שאת (דבי) מחבבת הינה אמנות טובה ואינטגרטיבית. טובה לא במובן של יפה ואיכותי אלא טובה כי היא מחוברת לשדה ולביקורת בשדה. ולשד(ה).
מה שחשוב להבין, שהטוב הוא טוב דינאמי, ולכן אני לא מסכים עם הדיכוטומיה של מתן הגושפנקה לטוב וליפה רק לממסד- גם האוטיזם הרפליקטיבי הכוללני הוא טוב ויפה וגם הרותי דירקטור הוא טוב ויפה. הטוב והיפה ממוקמים בין שניהם בתלות בחרדה שנגרמת כתוצאה מחידלון. מהצרכים. לגבי מהו החידלון- אני לא חושב שזה רק תלוי בשד הממסד. כאן נכנס הקיטצ'- אני חושב שבאף דירה בכפר סבא לא תלויה רפליקה של המונה ליזה.
הדבר שהכי חשוב, בביקורת על תהליכי האוטיזם הרפליקטיבי- ששיכפול דבר שלא קיים הוא מרחב הוירטואל- הוא מהיר כלומר, הוא תלוי זמן, הוא נמצא במחשב, כלומר לא צריך לטוס לפריז והוא חסר גוף ממשי. קליין לא עוסקת בזה.
במאמר הפשפשי שלי Psychoanalysis and Quantum Physics אפשר להבין כמה אני בעד תהליכי חיפוש ותנועה במרחב.
אני נגד הוירטואל וההמוניות. נגד במידה. אבל נגד. אגב המאמר פתוח וניתן למצוא אותו בגוגל...
לילה טוב
הוספת תגובה על "אמנות - לאליטה או לעם?"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה