"הארועים הטראומטיים מעמידים בספק יחסי אנוש בסיסיים… הם מנפצים את מבנה העצמי, שמגובש ומקוים מתוך יחס אל הזולת. הם חותרים תחת מערכות האמונה המעניקות משמעות לחוויה האנושית. הם מערערים את אמונת הנפגעים בסדר טבעי או אלוהי וקולעים אותם למשבר קיומי" (ג'ודית לואיס הרמן). "בלב הוויתה [של הטראומה] טמון הכשל המוחלט של יחסי הגומלין האנושיים האמפתיים. הרוצח אינו שועה לתחינתו של הקרבן שישאירו בחיים והורג אותו ללא רחמים. במחנות המוות נמחתה התגובה האנושית מעל פני האדמה. 'אתה' שמגיב לצרכים בסיסיים שוב לא היה קיים. האמונה באפשרות התקשורת גוועה, ומבחינה תוך נפשית לא הייתה קיימת עוד תבנית של שני אנשים, בבחינת העצמי והזולת המעניק לו תהודה. הקרבנות חשו ש"אין יותר על מי לסמוך". התוצאה הטבעית היא אפוא תחושת בדידות בתוך העולם הפנימי..." (דורי לאוב).
קרבנות טראומה נתקלים לעתים בחוסר אמון בבואם לספר את סיפורם. במקרה כזה, לא רק אמינותו של הקרבן עומדת למבחן, אלא עצם הווייתו. כשהקרבן חש שמוטל ספק בסיפורו האישי המכונן, הסיפור עמו עליו להתמודד יום-יום, הסיפור שיצר בו את ה"אני", האופן שבו חַווה את העולם, מסקנתו היא שהטראומה שעבר נתפסת כחסרת חשיבות, ולפיכך גם הוא עצמו נתפס כחסר חשיבות, כאדם שאינו ראוי להגנה מפני אפשרות הישנותה של הטראומה. דחיית גרסתו של הקרבן, פירושה - ביטול ההכרה באוטונומיה שלו, סילוק הגבולות ששמרו עליו, שכוננו אותו כישות פסיכו-פיזית. בדחיית גרסתו של הקרבן מצהירה החברה: לא רק שהתוקפן לא ייענש; גופו של הקרבן הינו הפקר.
האדם, כיצור חברתי, נותן אמון במבנה חברתי ובסדר ובערכי-המוסר שעליהם מבוסס מבנה זה. תפיסת העולם של היחסים הבין-אישיים, ושל החברה שמעצבת ומקבעת עולם ערכים העומד בבסיסם של יחסים אלה, היא המגדירה את האדם בהקשרו החברתי. ההכרה בקיומם של יחסים בין-אישיים ושל מוסר העומד בבסיסם, היא המאפשרת לאדם להתנהל כיצור חברתי. התקיפה מהווה ערעור טוטלי של האמון שנתן הקורבן בסדר החברתי הטבעי, פירוק ושבירה של כל תפיסת היחסים הבין-אישיים שלאורם פעל הקורבן. הקורבן כבר לא יכול להאמין ב"אנחנו" יותר (ז'אן אמרי). כיוון שכך, הרי שלא ייתכן תיקון בלי שהקורבן יזכה לתחושת עוצמה, ולו מינימלית, בהקשר חברתי. השבתה של תחושת הסדר הטבעי אל מארג גורמי האישיות של כל קרבן לא יכולה להתקיים אם לא תתבצע במסגרת חברתית: עדות. עדות בפני פסיכולוג, בפני חבר שמקבל כנכונה וכאמתית (truthfull) את התשתית הראייתית שמציב הקרבן, בפני משפחתו, בפני קבוצת תמיכה, בפני התקשורת, בפני עורכי דין, בפני כס המשפט.
קרבן אינו מוגדר ככזה רק מעצם מעשה התקיפה: הוא קרבן מתוקף כך שהאמון שיש לו בסדר החברתי הופר; מתוקף כך שההסכם החברתי שמכוחו יוצא אדם לרחוב כולל את ההבטחה הבלתי-כתובה שהוא לא יותקף. בעצם מעשה התקיפה הופר ההסכם הזה. הכחשה של התקיפה היא הכחשה של עצם התקיימות גרסתו של הקרבן; הכחשה כזו היא כפגיעה נוספת, גורלית, באמון שצריך לקום מחדש בין הקרבן לבין החברה שהפרה את החוזה עמו. השתקת הקרבן, התנכרות לסיפורו, הטענה כי הוא משקר – כמוה כפעולה מחודשת של תקיפת הקרבן. השמטת הבסיס מתחת לסיפורו של הקרבן מפרקת את העולם התודעתי שלאורו מבקש הקרבן לתת משמעות לפגיעה שחווה, לדמותו כפי שהיא לאחר הפגיעה - ולתהליך השיקום שהוא עובר. לא במקרה חשים קרבנות שסיפורם אינו זוכה לאמון, כי הם-גופם נמחקים. ערעור סיפורו של הקרבן שקול, מבחינת הדיכוי שבכך, להתרחשותה של הטראומה מחדש. ערעור שכזה מעלה את הטראומה מחדש אל המודעות, אך בלי להעניק סביבה תומכת, בלי להציב סתירה לטראומה כחלק מסיפור החיים של הקורבן. האבריאקציה (ההעלאה של הטראומה לרובד המודע) שצפויה להתרחש בעת העדות עלולה להיות הרסנית עבור הלכידות הפנימית של הקרבן ועבור יכולתו להמשיך ולשמר את ההפרדה הנחוצה בין החוויה שעבר לבין קיומו הנפרד מחוויה זו. סניגור מיומן של התוקף עלול לשבור את הקרבן ואת סיפורו על דוכן העדים, אם הקרבן אינו אדם חזק מספיק; אם הקרבן לא עיבד את סיפור הטראומה שלו באופן שייצור את זהותו בנפרד מסיפור הטראומה; אם הקרבן לא הבין שהטראומה היא משהו שקרה לו, אך איננה הוא-עצמו ובוודאי איננה דבר שהוא אשם בו; אם לא הבין הקרבן שהטראומה איננה דבר שזהותו האישית - וכתוצאה מכך, אשמתו האישית - מהווה בו יסוד מכונן. מסיבה זו, החוק בישראל קובע שקרבן אונס לא יעיד אלא בדלתיים סגורות.
מידת הגיבוי שמקבלים הקרבנות מהסובבים אותם, עוצמת האישור לגבי שפיותם, מידת החיזוק שהם זוכים לו לגבי תקינות תגובתם, וכן ההכרה האישית והציבורית בערכו האדיר, הרה הגורל, של נסיונם לחזור לחיים תקינים – כל אלו מהווים גורמים משמעותיים בחזרתם של הקורבנות לחיים תקינים. על מנת שלעדותו של הקרבן יהיה אפקט מתקן, ריפויי, על מנת שנותן העדות יזכה לשקם את חורבות תפיסת העולם, את השבר שחל בתפיסת הסדר הטבעי של החברה, חיוני כי העדות תתקיים במסגרת בה יוכל הקרבן לחזור ולחוש ולו מקצת מאותה שליטה בסביבתו, שליטה אשר נשללה ממנו כקורבן. "שיתוף אחרים בחוויה הטראומטית הוא תנאי מוקדם להשבת ההרגשה שהעולם הוא בעל משמעות... הכרה ציבורית בארוע הטראומטי... [ו]צורה כלשהי של פעולה קהילתית... [ל]תיקון המעוות – הכרחיות לשיקום תחושת הסדר והצדק של הנפגעים" (ג'ודית לואיס הרמן, "טראומה והחלמה").
חשיבותה של העדות היא בנסיון לכונן מחדש את הדיאלוג הפנימי של האדם עם עצמו, דיאלוג שנהרס כאשר התגלה לקרבן ששוב אין "אתה", לא מחוץ לו ואף לא בתוכו... זהו צעד לקראת שחזור אנושיותו של האדם עצמו ואנושיות העולם בו הוא חי. זהו אפוא צעד בשיקום ההדדיות והאמון." הקשבה לקרבן, אמון בגרסתו ותמיכה באופן הראיה שלו את העולם כקרבן שנעשה לו עוול – הקשבה זו מעניקה לקרבן אישור לסיפורו, לסיפור שלאורו הוא טווה את משמעות חייו, ומחדשת את האמון שלו בסדר החברתי וביכולת שלו לשוב ולהיות, יום אחד, חלק מסדר זה.
אמון מהסביבה מוביל את הקורבן לחוש שהוא אכן מעצב את המציאות, שהושבה לידו מידה מינימלית של פוטנטיות. כאשר קורבן מבין שמאמינים לסיפורו, הוא יודע שהמאזין גם יהפוך למחויב: מחויב לספק תמיכה, מחויב לבטא כבוד, מחויב להזהיר מפני הישנותה של הפגיעה, מחויב לבניינה של חברה שתספק מנגנוני ביטחון למניעת הישנותה של הפגיעה. נכון, רובנו לא בעמדה שמאפשרת הגשמה של מחויבות זו, אבל האופן הנפוץ ביותר של הגשמת המחויבות הוא פשוט חינוך סביבתנו הקרובה: ילדים, בני משפחה, חברים וחברים לעבודה, מטופלים, קהל לקוחות ועוד. כך נהפך על פיו סיפור הפלישה של התוקף אל ישותו של הקורבן, סיפור המחיקה של עצמיותו של הקורבן. הקורבן מוצא עצמו בלבו של סיפור של פוטנטיות. ארגון הסיפור באופן שיעבור אל זולת אוהד, אמפתי, מקבל, תומך, משמעו שהקורבן מקבל בחזרה לידיו מינימום של שליטה על סביבתו. רק כך עשוי הקורבן להשיב לידיו מעט מהפוטנטיות שאבדה לו כשהותקף. כך עשוי להתחיל תהליך של ריפוי, שיאפשר לקורבן להפריד את התקיפה ממארג האישיות שלו, לפעול מתוך תפיסת עצמי כבעל יכולת ולא כקורבן תמידי, להניח את העבר מאחור, להפוך שוב מקורבן לבן אדם.
הוספת תגובה על "טראומה - מדוע חשוב שהחברה תכיר בה"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה