הרבה נכתב כאן בקפה על השפעת הסייברספייס (ס"ס) על חיינו. ה ס"ס משמש כיום את כל תחומי החיים, והופך לממשק בין גופנו, תודעתנו וסביבתנו. כתוצאה מכך נוצרים שינויים תרבותיים נרחבים.

העיתונאית והסופרת Frances Cairncross  כתבה את הספר The Death of Distance, - "מות המרחק" ובו תיארה שינויים אלה, ואת האופן בו אנו משתמשים בס"ס  בסייברספייס בחיי היומיום. היא מביאה את תחזיתה לעתיד: השפעת הס"ס היא על הכול, בהיותו "ספריה, מקום מסחר, מקום מפגש, מקום בילוי, פלטפורמה חישובית ורשת הפצה. יכולתו המדהימה לחבר בין פעילויות רבות ושונות, הולכת ומשתפרת כל הזמן. הנגישות אליו יוצאת מגדר הרגיל, והיא תגדל ותשתפר אף יותר, ככל שמכשירים רבים יותר יאפשרו לאנשים לעשות בו שימוש, אף מבלי להיות מודעים לכך"  (עמ' X) מות המרחק, גורם גם ל"מות" האורה (ייחוד של אובייקט), עקב דחיסת מרחב וזמן בין הצופה לאובייקט.

להלן היבטים שונים של התופעה אותם מביאה המחברת:

* עלות  שימוש במידע הוא אפסי. מדינות מתפתחות עושות בו שימוש לצורך קידומן.

*משתמשים פרטיים יזכו בגישה  למידע התפור במדויק לצורכיהם.

*מגבלות בתפיסה אנושית  יוצרות  צורך במסננים של מידע, כדי להגיע לדיוק בחיפוש.

*התעשייה הופכת למרושתת, לכן תגדל הריכוזיות.

* צרכים משותפים יאחדו קהילות, אף שאינן קרובות גיאוגרפית.

*צרכנים יעקבו וישלטו בהזמנותיהם לאורך כל מסלול הייצור.

*ההבדלים בין מגורים ומקום עבודה ייעלמו. האנשים יעבדו ויקנו מהבית.

*רעיונות ומידע חדש, ינועו מהר יותר למקומות הנדחים ביותר בעולם.

*הפרטיות תיעלם, כיוון שיהיה קשה לשמור עליה, כפי שהתרחש בכפרים במאות שעברו. *ממשלות וחברות יעקבו אחרי האזרחים.

*מכונות יזהו תכונות אנושיות כמו מראה, קול וטביעת אצבעות. הפשיעה תיעלם.

*הסייברספייס מעלה את ערך השימוש היצירתי במידע. כתוצאה מכך שכר המוכשרים יהיה זהה בכל מקום.

על-פי הגיון זה, גורלם של המוזיאון, הגלריה, ושאר מוסדות האמנות יהיה דומה - הם ידחסו לתוך הבית, ואילו הבית שהופך דיגיטאלי, ידחס לתוך הגוף האנושי באמצעות הגאדג'טים האלקטרוניים המצויים בידי כולנו. מידע אורקולי  הנחווה בס"ס, נתפס על ידי הגולשים המודעים לדחיסת מרחב וזמן, כמציאות ממשית וגלובלית, של זמן אמת, ולא כדבר מה וירטואלי.אם אכן כך יהיו פני הדברים הרי הם מנוגדים לקביעה של Cairncross המנבאת מצד אחד, שינויים דרמתיים באופן חיינו, בצורת המגורים, העיר והמדינה, והפיכתם למרכזי תרבות מרושתים. מנגד, היא טוענת שמוזיאונים וגלריות מסורתיות עדיין ימשיכו לספק את צרכי האמנות של התושבים (xiii- xvii).

אגב מהדורה זו של הספר שונה בתוכנה ביותר מ70% מן המהדורה הקודמת שיצאה ב 1997. גם המהדורה החדשה הפכה מייד עם הדפסתה לבלתי עדכנית, כיוון שלא חזתה את התפוצצות בועת הדוט.קום. אולי היה עליה להוציא את הספר בצורה מקוונת ומתעדכנת בזמן אמל (ברשת).

תופעת מות המרחק ו"סייבר-אורה" (אורה של יצירה שאינה מקושרת לאובייקט פיזי) קשה לעיכול והבנה, ומסמלת בעבור רבים את קץ ההיסטוריה, מות המרחק והזמן, קץ הייצוג, האסתטיקה, וקץ הדימוי הייחודי כפי שהורגלנו במרחב הממשי. חוסר יכולת להתמודד עם הבו-זמניות ועם זרימת מידע אורקולי, כאוטי בלתי פוסק, מסמנת את קיצה של המערכת הסמיולוגית המסורתיות.

אצל בודריארד  למשל  מסך הוידיאו  "מציג דימויים, ללא הקשר ייחודי של מקום וזמן...בסופו של דבר הכול ממוחזר בחלל אחד חסר עומק, בו כל האובייקטים צפים זה אחר זה, ללא יכולת האטה או עצירה של התנועה המעגלית"... ואילו הס"ס עבורו הוא "מציאות שאיבדה את מראי המקום והמשמעות שלה"...  רווי במסכים ודימויים, היוצרים מצב קריטי בו אין יותר מה לומר, או מה לראות, ולכן האובייקט האמנותי במובנו המסורתי נעלם... פרידייק ג'יימסון ב  פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר: "הצופה הניצב מול ריבוי מסכים המקרינים רצפי וידאו דיס-סינכרוניים אינסופיים, נדרש לעשות את הבלתי אפשרי... דבר מה שהמילה קולאז' דלה מכדי לתארו" (עמ, 50).

  כיצד על האמנים, האמנות וצרכניה (והממסד) להתמודד עם מציאות זו?

צטט: avimedia 2008-12-11 12:50:57

האמנות לאן?

הרבה נכתב כאן בקפה על השפעת הסייברספייס (ס"ס) על חיינו. ה ס"ס משמש כיום את כל תחומי החיים, והופך לממשק בין גופנו, תודעתנו וסביבתנו. כתוצאה מכך נוצרים שינויים תרבותיים נרחבים.

העיתונאית והסופרת Frances Cairncross  כתבה את הספר The Death of Distance, - "מות המרחק" ובו תיארה שינויים אלה, ואת האופן בו אנו משתמשים בס"ס  בסייברספייס בחיי היומיום. היא מביאה את תחזיתה לעתיד: השפעת הס"ס היא על הכול, בהיותו "ספריה, מקום מסחר, מקום מפגש, מקום בילוי, פלטפורמה חישובית ורשת הפצה. יכולתו המדהימה לחבר בין פעילויות רבות ושונות, הולכת ומשתפרת כל הזמן. הנגישות אליו יוצאת מגדר הרגיל, והיא תגדל ותשתפר אף יותר, ככל שמכשירים רבים יותר יאפשרו לאנשים לעשות בו שימוש, אף מבלי להיות מודעים לכך"  (עמ' X) מות המרחק, גורם גם ל"מות" האורה (ייחוד של אובייקט), עקב דחיסת מרחב וזמן בין הצופה לאובייקט.

להלן היבטים שונים של התופעה אותם מביאה המחברת:

* עלות  שימוש במידע הוא אפסי. מדינות מתפתחות עושות בו שימוש לצורך קידומן.

*משתמשים פרטיים יזכו בגישה  למידע התפור במדויק לצורכיהם.

*מגבלות בתפיסה אנושית  יוצרות  צורך במסננים של מידע, כדי להגיע לדיוק בחיפוש.

*התעשייה הופכת למרושתת, לכן תגדל הריכוזיות.

* צרכים משותפים יאחדו קהילות, אף שאינן קרובות גיאוגרפית.

*צרכנים יעקבו וישלטו בהזמנותיהם לאורך כל מסלול הייצור.

*ההבדלים בין מגורים ומקום עבודה ייעלמו. האנשים יעבדו ויקנו מהבית.

*רעיונות ומידע חדש, ינועו מהר יותר למקומות הנדחים ביותר בעולם.

*הפרטיות תיעלם, כיוון שיהיה קשה לשמור עליה, כפי שהתרחש בכפרים במאות שעברו. *ממשלות וחברות יעקבו אחרי האזרחים.

*מכונות יזהו תכונות אנושיות כמו מראה, קול וטביעת אצבעות. הפשיעה תיעלם.

*הסייברספייס מעלה את ערך השימוש היצירתי במידע. כתוצאה מכך שכר המוכשרים יהיה זהה בכל מקום.

על-פי הגיון זה, גורלם של המוזיאון, הגלריה, ושאר מוסדות האמנות יהיה דומה - הם ידחסו לתוך הבית, ואילו הבית שהופך דיגיטאלי, ידחס לתוך הגוף האנושי באמצעות הגאדג'טים האלקטרוניים המצויים בידי כולנו. מידע אורקולי  הנחווה בס"ס, נתפס על ידי הגולשים המודעים לדחיסת מרחב וזמן, כמציאות ממשית וגלובלית, של זמן אמת, ולא כדבר מה וירטואלי.אם אכן כך יהיו פני הדברים הרי הם מנוגדים לקביעה של Cairncross המנבאת מצד אחד, שינויים דרמתיים באופן חיינו, בצורת המגורים, העיר והמדינה, והפיכתם למרכזי תרבות מרושתים. מנגד, היא טוענת שמוזיאונים וגלריות מסורתיות עדיין ימשיכו לספק את צרכי האמנות של התושבים (xiii- xvii).

אגב מהדורה זו של הספר שונה בתוכנה ביותר מ70% מן המהדורה הקודמת שיצאה ב 1997. גם המהדורה החדשה הפכה מייד עם הדפסתה לבלתי עדכנית, כיוון שלא חזתה את התפוצצות בועת הדוט.קום. אולי היה עליה להוציא את הספר בצורה מקוונת ומתעדכנת בזמן אמל (ברשת).

  

תופעת מות המרחק ו"סייבר-אורה" (אורה של יצירה שאינה מקושרת לאובייקט פיזי) קשה לעיכול והבנה, ומסמלת בעבור רבים את קץ ההיסטוריה, מות המרחק והזמן, קץ הייצוג, האסתטיקה, וקץ הדימוי הייחודי כפי שהורגלנו במרחב הממשי. חוסר יכולת להתמודד עם הבו-זמניות ועם זרימת מידע אורקולי, כאוטי בלתי פוסק, מסמנת את קיצה של המערכת הסמיולוגית המסורתיות.

 

אצל בודריארד  למשל  מסך הוידיאו  "מציג דימויים, ללא הקשר ייחודי של מקום וזמן...בסופו של דבר הכול ממוחזר בחלל אחד חסר עומק, בו כל האובייקטים צפים זה אחר זה, ללא יכולת האטה או עצירה של התנועה המעגלית"... ואילו הס"ס עבורו הוא "מציאות שאיבדה את מראי המקום והמשמעות שלה"...  רווי במסכים ודימויים, היוצרים מצב קריטי בו אין יותר מה לומר, או מה לראות, ולכן האובייקט האמנותי במובנו המסורתי נעלם... פרידייק ג'יימסון ב  פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר: "הצופה הניצב מול ריבוי מסכים המקרינים רצפי וידאו דיס-סינכרוניים אינסופיים, נדרש לעשות את הבלתי אפשרי... דבר מה שהמילה קולאז' דלה מכדי לתארו" (עמ, 50).

  כיצד על האמנים, האמנות וצרכניה (והממסד) להתמודד עם מציאות זו?

אני מתנגד- הסייברסרפ ייצור חדלות אנושית- קושי סכיזואידי. טוב ניתן את המונח - הפרעת אישיות סכיזואידית. ללא מרחק - מרחב וזמן עלול הסובייקט להתלכד עם האובייקט למצבי פסיכוזה.

במאמר שלי Psychoanalysis and Quantum Physics  אני דן בתופעה הזו.

החברה היא "סוכנת" של מסמני זמן ומרחב. מובחנים ומובדלים.. כל נושא הקונדנסצייה בין זמן ומרחב - הוא עלול לגרום לסכיזופרנייה ולפסיכוזות.

התרומה הממשית של הידע - שולית.

צריך לצאת מהסייברסרפ - לטייל בטבע, ללכת ולהתעמל, לצאת לבתי קפה, מסעדות, קולנוע - לנוע במרחב. על המרחב להיות בשליטת האדם. על המרחק להיות בשליטת האדם.

הזמן ,המרחב והעונג הינם ההבנייה הפסיכולוגית הברורה - ואני לא חושב שפרוייד היה מודע לכך.

לבני האדם יהיה נוח הסייברסרפ - כל מה שאדם רוצה הינה מראה המקיימת אל כל ודגש כל מאוויו. ואגב אם תתקיים הקונדנסצייה - לא יהיה איווי לידע.

הנפש רוצה להתפרק - זהו טיבעה. הסובייקט שואף להיתלכד עם האובייקט. הנפש אינה רוצה להיות אינטגרטיבית - היא רוצה להיות מפוצלת. החברה כופה את העונג והאינטגרטיביות על הנפש.  החברה, מעניקה את חציית הפנטזמה - לא הכל הוא כפי שאנו רוצים.

הזמן והמרחב - הדיסקרטיים (מובחנים)  - שומרים על נפשנו. 

צר לי אבי - זו סכנה לאנושות..

בכל תחום בחיים דרוש איזון .

מה שניראה לי שהאופן שאתה לוקח את הנושאים הנ"ל יוצר חוסר איזון .

אני חושבת שמה שאתה כותב הכל נכון ,אבל

יש חיים גם מעבר....

הבעיה היחידה שמסכי המחשב לא יכולים להעביר את כל חווית החושים במלואה ורק בחלקה .

צטט: צחי כ. 2008-12-11 15:08:15

צטט: avimedia 2008-12-11 12:50:57

הסובייקט שואף להיתלכד עם האובייקט. הנפש אינה רוצה להיות אינטגרטיבית - היא רוצה להיות מפוצלת. החברה כופה את העונג והאינטגרטיביות על הנפש.  החברה, מעניקה את חציית הפנטזמה - לא הכל הוא כפי שאנו רוצים.

 

הזמן והמרחב - הדיסקרטיים (מובחנים)  - שומרים על נפשנו. 

צר לי אבי - זו סכנה לאנושות..

צטט: a#mili 2008-12-11 15:30:38

בכל תחום בחיים דרוש איזון .

מה שניראה לי שהאופן שאתה לוקח את הנושאים הנ"ל יוצר חוסר איזון .

אני חושבת שמה שאתה כותב הכל נכון ,אבל

יש חיים גם מעבר....

 

הבעיה היחידה שמסכי המחשב לא יכולים להעביר את כל חווית החושים במלואה ורק בחלקה .

נכון מאד עמילי, זאת שאלה של איזון!

אך של מי?!

מתי הבנתי שאני סוג של דינוזאור?

...כאשר ראיתי אצלי במעבדה סטודנטים בהנדסת חשמל בטכניון, יושבים מול המחשב רואים ושמועים שיעורים מוקלטים בנושאים מתקדמים (הם מריצים את הסרט במהירות גבוהה יותר כדי לקצר את משך השיעור, להספיק יותר חומר).

במקביל הם שומעים מוזיקה טרנס באוזניות (במלא העוצמה), ומכינים תרגילים במקצוע נוסף...

שאלתי איך הם יכולים גם לשמוע מוזיקה רועשת, להקשיב לשיעור בווידאו וגם להכין שיעורים?!!!!

התשובה הייתה מדהימה.... זה מרגיע אותם!!!!!!

עמילי אנחנו כנראה דור נכחד החי בהילוך איטי, שאינו יכול לעשות שתי פעולות במקביל: ללעוס מסטיק וללכת... או זה או זה.

ביתי בת ה-15, בנוסף לפעולות הדומות ל הנ"ל, גם מכינה שיעורים ומדברת בטלפון ומצ'טת.

לכן גם לדעתי אמנות סטטית אינה משקפת את המציאות שלנו. המסך והגדג'ט האלקטרוני מעביר להם את מנעד החוויות העכשוויות....

אבי.

"התשובה הייתה מדהימה.... זה מרגיע אותם!!!!!! " אבי

יש לי בבית גם שתיים  כאלא

אבל יש להם חסך בדברים אחרים חשובים .

אני לא בטוחה שהכל זהב שהדור הזה הוא כל כך אינטרנטי .

בויס דווקא חשב אחרת ממך.

הפעולות המסורתיות הפשוטות "היש מאין" אותם פעולות בונות  עולם שלם ויצירתי

שהאינטרנט לא יכול לספק .

המאמר שהעלתה אבי בהחלט מראה לנו את העולם העתידי שהוא כבר כאן שחזו אותו כבר מלפני יובל ויותר... במאמר וניתוח מעניין מביא לנו פרדריק ג'יימסון  כבר לפני כשלושים שנה... וזה מה שכותב לנו גיימסון: את השנים האחרונות מאפיין תהליך מהופך, שבו, במקומן של נבואות -לב בדבר אחרית-הימים, של אסון או גאולה, באות תחושות בדבר קץ של דבר-מה זה או אחר (קץ האידיאולוגיה, האמנות או המעמדות החברתיים: משברי - הלניניזם, הסוציאל- דמוקרטיה או מדינת הרווחה וכו') צירופן יחד של כל אלה, אפשר שהוא  מהווה את  מה שנוטים היום יותר ויותר לכנות בשם פוסט-מודרניזם. הטיעונים בזכות קיומו של הפוסט-מודרניזם מסתמכים על ההנחה בדבר התרחשותו של שבר רדיקאלי שבדרך כלל מקובל לאתרו בסוף שנות החמישים או בתחילת שנות השישים. על פי רוב מייחסים שבר זה לתפישות בדבר שקיעתה או דחייתה מבחינה אידיאולוגית או אסתטית של התנועה המודרנית. כך הדברים לגבי האקספרסיוניזם המופשט בציור, האקזיסטנציאליזם בפילוסופיה......וכו'.   

הכל נעשה אמפירי, כאוטי והטרוגני - אנדי וורהול והפופ ארט,  פוטו ריאליזם  והסינתזה של סגנונות קלאסיים ו'פופולאריים' כמו גם בפאנק ובגל החדש בתחום הרוק (כאשר החיפושיות והאבנים המתגלגלות מייצגים את המומנט המודרניסטי- העילי של מסורת חדשה ומהירת-התפתחות). בקולנוע היו אלה גודאר, פוסט-גודאר ובהמשך טיפוס חדש לגמרי של סרט מסחרי והרומן החדש הצרפתי והמשכו יחד עם ביקורת ספרות מעוררי חרדה המבוססים על אסתטיקה חדשה של טקסטואליות. השאלה הגדולה היא האם תיאור זה מעיד על שינוי או על שבר הנובע מהמודרניזם- העילית לדרישת חדשנות סגנונית. מכל מקום, תחום האדריכלות הוא זה שבו ניכרים השינויים בייצור האסתטי באופן הדרמטי ביותר, דרכו הועלו הבעיות התיאורטיות שנוסחו מחדש.

תפישת הפוסט-מודרניזם - התגבשה וצמחה מתוך הפולמוס האדריכליים.   בתחום זה מהווים ביקורת צורנית וניתוח (של הטרנספורמציה המודרניסטית-עילית של הבניין לפסל ממש, או לברווז מונומנטאלי, כפי שניסח זאת רוברט ונטורי, מקשה אחת עם שיקולים מחודשים ברמת האורבניזם והמוסד האסתטי. הדבר מביא אותנו למחיקת הגבול הישן בין תרבות גבוהה לבין תרבות מסחרית ומצמיחה סוגי טקסטים חדשים, רוויים בצורות, ובתכנים. למעשה הפוסט-מודרניזם נמצא בקסמו של הנוף המנוון של השלוק והקיטש, של סדרות טלוויזיה ותרבות של פרסומת ומוטלים, של סרטי הוליווד מסוג ב' ומצמיחים תופעות המכונות פארה-ספרות, ספרים בכריכה רכה הנמכרים בשדות התעופה, הרומאן הרומאנטי, ביוגרפיה פופולארית, בלש, מדע בדיוני והרומאן הפנטאסטי. התופעה המכונה פוסט מודרניזם מקבילה למה שמחקרים סוציולוגים מבשרים בשם 'החברה הפוסט-תעשייתית'. לעיתים תכופות היא מכונה גם בשמות 'החברה הצרכנית', 'חברת התקשורת', חברת המידע, חברה האלקטרונית, או חברת היי-טק.  

לתופעות חדשות אלו המלווים בתיאוריות משלהם יש השפעה ושינוי חברתי שאינה כפופה יותר לחוקי הקפיטליזם הקלאסי, כלומר לעליונות הייצור התעשייתי ולהיותו של מאבק המעמדות המצוי. ג'יימסון סבור שחיוני לתפוש את הפוסט-מודרניזם כדומיננט תרבותי ולא כסגנון, גישה זו תאפשר נוכחות ודו-קיום של מגוון מאפיינים. בגישה זו ניתן לקחת למשל את העמדה החלופית שעל פיה הפוסט-מודרניזם עצמו אינו אלא שלב אחד נוסף של המודרניזם עצמו (או אף של הרומאנטיקה הקדומה ממנו.) השקפה זו בנתונים של המודרניזם הישן נמצא התנגדות נמרצת ליוצרים  עשויים להיראות לנו כפוסט-מודרניסטים כמו מרסל דושאן, התנגדות נמרצת מצד הבורגנות שטענו שהצורות והאתוס שלו מכוערים, צורמים, סתומים, בלתי-מוסריים, חתרניים ואנטי סוציאליסטים.   

תחום התרבות עבר שינויים משמעותיים, גישות אלו הלא ברורות הפכו לארכאיות. לא זו בלבד שפיקאסו וג'ויס כבר אינם מכוערים: כעת הם נראים לנו ריאליסטים למדי, וזו תוצאה של הקונבנציה והמיסוד האקדמי של התנועה המודרנית בכלל שהתרחשו עד שנות החמישים. הדור של שנות השישים, ייצא נגד התנועה המודרנית וראה בה קלאסיקה מתה, המעיקה כסיוט על מוחותיהם של החיים. מה שקרה הוא שהייצור האסתטי כיום השתלב בייצור הסחורות הכללי מביגוד ועד מטוסים ובמחזורים וכמויות גדולות. תופעה אסתטית זו יצרה מעמד סטרוקטורלי אחר. צרכים כלכליים אלה זכו להכרה באמצעות התמיכה המוסדית מכל הצדדים והמינים אשר הביא את הארכיטקטורה והעיצוב לשגשוג אדיר.

התרחשות זו של  ריבוי האסתטיקה בייצור הסחורות ובכמויות גדולות מביאה אותנו אל הדה-קונסטרוקציה של ההבעה.  הדה-קונסטרוקציה של ההבעה מתבהרת היטב בדיונים הסותרים והפרדוכסים בין היידיגר על יצירות ואן גוך לשפירו על יצירותיו של וורהול....בתפיסה ובאנליזה של היידגר נמצא שהיא מעוגנת ברעיון שיצירת אמנות מגיחה בפער שבין האדמה-לעולם, כחומריות של גוף-טבע וסגולות המשמעות של היסטוריה ושל היסוד החברתי. "מהדהדת קריאתה הדוממת של האדמה, הוא שייך לאדמה והוא מוגן בעולמה של האישה הכפרית... ישות זו נחשפת באמצעות התיווך של יצירת האמנות. הפרשנויות הללו אנו מתארים כהרמנויטיות, במובן שבו היצירה עצמה כאובייקט דומם נתפש כרמז או כסימפטום למציאות כבירה יותר ההופכת אותה לאמת סופית שלה. 

שפירו מדבר בהיפוכו של היידיגר או כמקבילה אחרת ושונה בתכלית.... כעת עלינו להתבונן בנעליים מסוג אחר הקשורה לאמנות יותר עכשווית, נעלי אבק היהלומים של אנדי וורהול. הנעליים הללו אינם מדברות אלינו באותה מיידיות שבה דיברו הנעליים של ואן גוך. או שאולי לא מדברות אלינו כלל.שום דבר בציור זה אינו מפעיל בצופה איזשהו דבר מעבר להימצאותו במוזיאון באקראיות כשאר החפצים. הציור פונה אלינו כאוסף מיקרי של אובייקטים מתים, הנעליים של וורהול מנושלים מעולם החיים ונראים כשרידים ושיירים של איזו שריפה טראגית ובלתי-נתפסת. אצל וורהול לא קיימת שום דרך להשלים את המחווה ההרמונויטי אל ההקשר החי. הציר המרכזי שסביבו סובבת עבודתו של אנדי וורהול הוא מסחור, ודימוי לוח מודעות של בקבוקי הקוקה-קולה. הם יוצרים פטישיזם של סחורות.  אין כל ספק שאנחנו חיים היום בעידן אחר, עידן בו אנו גם הצופים וגם השחקנים באותו הזמן... "מות המרחב" הוא המשכו של השינוי והאופציות האינסטרומנטליות .... וככל שהרחקנו את עצמינו מהאדמה של האיכרה של ואן גוך אנחנו חיים ביותר נוחות ושליטה מוחית ורציונאלית הנותנת או מחזירה לנו את תחושת השליטה על גורלנו ואפילו תחושה של חוויות מטאפיזיים ורומנטיים... "מות המרחק" נע לשני כיוונים, הזמן נדחס וההספק האנושי מתרחב וגדל... אבל מות המרחק גם לא יאפשר לנו לחזור אל הסובייקט כי אין לו כל דרך או נתיב לחזור אליו... כפי שכתבת אבי, מות האובייקט עקב דחיסת מרחב וזמן בין הצופה לאובייקט שווה למוטציה....     

טעות

קטונתי מלהיות מלומד כמו חברינו הכותבים לעיל, אבי ואנטון.

ולהביא מאמרים ומחקרים לחזק את טיעוני או דעותי (או שאם אגגל מספיק בטח אמצא.. אבל זה לא משנה כרגע).

אם אקח את הנאמר לעיל,

אז הוא עדיין מוגבל בתפיסתו לעומת הספרות הסייבר-פאנק.

הטישטוש האמיתי שאתם מזכירים לעיל אינו נמצא בגאגד'טים ובתפיסה חלל/מרחב/זמן, אלא בסיבורג,

ברכיבים ביו-אלקטורניים/ננו-טודים.

שם נמצא הגבול האמיתי בין המרחב האדם הביו-פיסי, לבין הסיבורג -הביו-קאבירנטי.

אתם (ולא רק אתם) קוראים למות האובייקט באמנות,

אני טוען, נהפוך הוא.

סביבת הסייברספייס ודרך החיים המתוארת לעיל שיש בה צדדים שמבטלים את הנוכחות הפיסית, מבטלים את הייחודיות הבסיסית של האדם בהימצאותו ב"כאן ועכשיו" (הן בזמן והן במרחב).

תעלו טענה - "הכאן והעכשיו" מורחב במרחב :-)

ואילו אני אגיד - חלק מהסיבות ליצור אמנות סטטים, מבוססת על אובייקט, או במילים פשוטות, בשבילי - לצייר,

זה הנוכחות הבלתי אמצעית, הייחודית והיחידה שקורת בזמן היצירה ובציור עצמו.

מגבלתו המוחלטת של הציור לעומת כל אמצעי המדיה "המתקדמים" (דיגיטאליים, אלקטרוניים, שיכפולים מכניים וכיו"ב) היא היותו אובייקט יחיד ומיוחד.

שם מגבלתו אבל שם גם כוחו הגדול.

נכון, כוח זה מתרגם אצל הסוחרים לשווי כלכלי.

אבל זה אספקט די מצומצם בחוויה האנושית הרחבה הקשורה לציור.

החוויה הזאת בעיני מקושרת להיותו האדם ככל אחד ופרט באשר הוא, יצירה חד פעמית בעלת זמן נתון ומוגבלת על פני העולם הזה.

צטט: סטודיו אמן 2008-12-11 18:28:18

 הי אנטון,

היה תענוג לקרא את תגובתך!!!

  ...הדה-קונסטרוקציה של ההבעה מתבהרת היטב בדיונים הסותרים והפרדוכסים בין היידיגר על יצירות ואן גוך לשפירו על יצירותיו של וורהול....בתפיסה ובאנליזה של היידגר נמצא שהיא מעוגנת ברעיון שיצירת אמנות מגיחה בפער שבין האדמה-לעולם, כחומריות של גוף-טבע וסגולות המשמעות של היסטוריה ושל היסוד החברתי. "מהדהדת קריאתה הדוממת של האדמה, הוא שייך לאדמה והוא מוגן בעולמה של האישה הכפרית... ישות זו נחשפת באמצעות התיווך של יצירת האמנות. הפרשנויות הללו אנו מתארים כהרמנויטיות, במובן שבו היצירה עצמה כאובייקט דומם נתפש כרמז או כסימפטום למציאות כבירה יותר ההופכת אותה לאמת סופית שלה. 

 

היידגר חש בעידן התעשייתי של מחצית המאה ה-20 את השינוי המתרחש וביכה את מות האמנות במתכונתה המסורתית. לטענתו האמנות עברה רדוקציה (דחיסה) והפכה לסחורה, המוערכת כמעט לגמרי כאובייקט של מחקר ביקורתי באוניברסיטאות או כתצוגה ציבורית במוזיאונים. כאשר במוזיאונים היצירה והאמן "עקורים מתוך חלל מהותם העצמי. ויהיו דרגתם וכוח-רשמם גבוהים ככל שיהיו, ויהא מצב שימורם טוב ככל שיהא, ותהא פרשנותם בטוחה ככל שתהא, הרי שהתקתם אל האוסף נטלה מהם עולמם"*.

 טענתי היא שהסייברספייס מאפשר איחוד בין כל הגישות, אם זה המודרניזם או הפוסט- מודרניזם הדרים כעט במרחב דיגיטאלי של בסיס נתונים גלובאלי, המצוי במרחק מיידי של קליק עכבר אחד מכולנו. מיידיות זו מבטלת למעשה את הדיכוטומיה  של המרחב האיטי הדיסקרטי הממשי (בין אובייקט לסובייקט). הנעליים יראו בעיני האחת "ואן גוכיות" ובה בעת "וורהוליות" בעיני השנייה! הסימולטאניות הבלתי נסבלת מבחינתנו בה הילדים עושים פעולות רבות בו-זמנית! הסייברספייס מותיר את האמנות הדיסקרטית הכבולה למרחב ולזמן ספציפיים בלתי רלוונטית. בסייברספייס מודגשים דבריו של  היידגר בהתייחסו לאמנות של תקופתו (אמנות דיסקרטית): "האמנות המודרנית נותנת תוקף לכישלון הכוח החושף והמהותי של האמנות להגשים את עצמה. האמנות נהפכת למרחב  של קוגניציה שלילית, כלומר הסתלקותה שלה עצמה משאלות של "אמת" וסמכות הופכת אותה למרחב של אפשרות מוכחשת או מוחמצת באופן מתסכל". היידגר הבין את הבעיה אך לא מצא לה פתרון, כיוון שתודעתו לא עיכלה את מהות הקיום במרחב אלקטרוני דחוס, הוא הסייברספייס אותו אנו חווים כיום. הוא ניסה להתמודד עם הבעיה בכלים המסורתיים אותם הכיר, דבר שהשאיר אותו ללא פתרון.היידגר שנתקף בבחילה בהיותו במרחב עירוני מודרני, ראה בטכנולוגיה כוח שלילי החוסם את הייעוד והפוטנציאל האמנותי. בכתבו על האמן הקומוניסט היינריך פוגלר (1872-1952) הוא הבחין ב"טרור, החבוי אפילו ממנו עצמו, לנוכח קץ האמנות שהייתה אמורה לייסד עולם, בעידן שבו המטאפיזיקה מתמוססת בתוך טכנולוגיה אוניברסאלית" . אובייקט אמנותי מסורתי, נהפך לפריט, מנותק, שאינו אומר דבר לצופה. "מות האמן" בדומה ל"מות המחבר", "מות המרחק", "מות ההיסטוריה"  מביאים את "מות המובנות" החד משמעית של היצירה. האמנות "כבר אינה נובעת מן הגבולות המעצבים של עולמם של העם ושל האומה" . האמנות המסורתית מגיעה אל סופה כחסרת שורשים וניהיליסטית, היא דבר מה שאין לנו שם בשבילו דוגמת האמנות המופשטת, שהיא "כלי הפורש את היותה של הטכנולוגיה". זהו כאמור תיאור מדויק של תופעת דחיסת מרחב זמן (סופרפוזיציה) בסייברספייס המעמם את המשמעות הברורה במובן המסורתי. האצה טכנולוגית (מחשב) של המרחב והזמן ניתקה בין האובייקט הממשי שהפך ל"סימולקרה"  לסובייקט, הוא נמצא אי-שם מעבר למסך השטוח....זהו אכן מצב חדש אליו יש "להתרגל".

*(הציטוטים של היידגר הם מספרו של  , טימותי קלרק (2007). מרטין היידגר מבוא. רסלינג)

צטט: צחי כ. 2008-12-11 15:08:15

 

 

צחי אהבתי את העבודות שלך!

את החיבור של הממשי -עציץ צמח נעליים, השטחה שלו לציור דו-ממדי, והפצתו ברשת לממד גבוהה יותר!

לגבי הצמח הנעליים והציור הם החתול של שרדינגר

זה דיי טוב לאומנות עידן הסייבר ספייס. (לפחות לחלק מהאומנים)

בכלל כל העניין של האומונות הדיגיטאלית תגרום לכך שציורי שמן ופסלים יהיו שוים הרבה יותר.

זה בערך כמו כל דבר שיש לך ממנו הרבה ואתה לא צריך להשקיע בו הערך שלא יורד, הוא נגיש לכל אחד יש אותו.

אני חושב שזאת לא השאלה לאן הולכת האומנות, זה לאן אתה הולך עם האומנות שלך? לאן הייתה רוצה שהיא תלך?

" טענתי היא שהסייברספייס מאפשר איחוד בין כל הגישות, אם זה המודרניזם או הפוסט- מודרניזם הדרים כעט במרחב דיגיטאלי של בסיס נתונים גלובאלי, המצוי במרחק מיידי של קליק עכבר אחד מכולנו."

 תוכיח, ובאותו הזמן תנסה גם לרגש. (ותשדל להראות את זה דרך העבודות שלך)

כרגע זה סוג של פקה פקה.

צטט: adielba 2008-12-11 19:50:39

זה דיי טוב לאומנות עידן הסייבר ספייס. (לפחות לחלק מהאומנים)

בכלל כל העניין של האומונות הדיגיטאלית תגרום לכך שציורי שמן ופסלים יהיו שוים הרבה יותר.

 

זה בערך כמו כל דבר שיש לך ממנו הרבה ואתה לא צריך להשקיע בו הערך שלא יורד, הוא נגיש לכל אחד יש אותו.

 

אני חושב שזאת לא השאלה לאן הולכת האומנות, זה לאן אתה הולך עם האומנות שלך? לאן הייתה רוצה שהיא תלך?

 

 

" טענתי היא שהסייברספייס מאפשר איחוד בין כל הגישות, אם זה המודרניזם או הפוסט- מודרניזם הדרים כעט במרחב דיגיטאלי של בסיס נתונים גלובאלי, המצוי במרחק מיידי של קליק עכבר אחד מכולנו."

 תוכיח, ובאותו הזמן תנסה גם לרגש. (ותשדל להראות את זה דרך העבודות שלך)

כרגע זה סוג של פקה פקה.

 

 

 

כל מה שנכתב כאן הוא בחזקת פקה פקה!

איך אתה יכול להוכיח משהו למשהו מתישהו?

אתה מתרגש ממה שאני מתרגש?

מה שעשית אתמול מרגש אותך היום?

האמנות שלי הולכת לאן שאני הולך, ומשתנה בכל רגע ורגע בו אני נושם וחושב!

אינני צריך "לקבע" אותה על בד או נייר , היא בסייברספייס.