בין שלל הקווים לדמותו של "הישראלי", בולט זה שאומר שהישראלי לא אוהב לצאת פראייר. זה מצחיק, זה אפילו מוזר, כי מי כן אוהב להיות פראייר? איזה בן לאום אחר מסכים לצאת פראייר? אף אחד כמובן. אז למה דווקא אצלנו, הישראלים, הפראייריות תופשת מקום כה חשוב בהגדרת הישראליות?
I
התשובה פשוטה: האדם מנסה לחמוק מאימת חולשתו המוכחת באמצעות התנערות מופגנת ממנה. אבל כל ההצהרות האלה לא יעזרו; אנחנו האומה המערבית הכי פראיירית שיש.
I
התמזל מזלי וזכיתי לחיות שש שנים מופלאות בניו יורק. אני זוכר איזו סערה פרצה כשרצו להעלות את מחירי התחבורה הציבורית בכמה סנטים. הכותרות הראשיות בעיתונות זעקו חמס, הוועד הציבורי קיבל אפשרות שימוע, שבמסגרתו באו נציגי האזרחים ונימקו את התנגדותם להעלאה. הם הסבירו כמה חשוב שהתחבורה הציבורית תהיה זולה ונגישה לציבור הרחב, וניצחו. זאת דוגמה אחת מיני רבות.
I
ואצלנו? אצלנו שתן על הראש הוא גשם, טל ומטר. מים זכים.
הבנקים: אחרי שנים ארוכות שבהן הבנקים גבו מאתנו עמלות יקרות כמו דמי חסות, נכפתה עליהם רפורמה. הם כמובן נאבקו בה בכל דרך אפשרית, בעיקר באמצעות לוביסטים נמרצים שעשו בכנסת כבתוך שלהם. בסופו של דבר הרפורמה עברה. מספר העמלות קוצץ מכמה מאות לכמה עשרות.
I
לכאורה הצלחה. אבל רק לכאורה.
הנה דוגמה קטנה: לפני כשבוע הלכתי לבנק למשוך כסף. בעודי מפשפש בתיקי אחר פנקס הצ'קים שלי, כדי לחסוך את "עמלת הפקיד" אמר הפקיד שזה לא משנה, העמלה היא אותה עמלה, כלומר חמישה ומשהו שקלים למשיכה. וכך החזירו לעצמם הבנקים את ההכנסה שאבדה, ואנחנו שילמנו יותר.
I
האם יצאנו לרחובות? האם עלינו לקריית הממשלה ומחינו על כך? האם עברנו בנק? ואם נעבור בנק, חרף כל הקשיים שבמהלך הזה, האם נרוויח משהו, ולא נתקל בתיאום מכוער בין הבנקים שבסופו של דבר יחזיר אותנו לנקודת ההתחלה? האם מנכ"לי הבנקים ויתרו על כמה מיליוני שקלים משכרם?
חברות הסלולר: יש הרבה דוגמאות לתאבונן שאינו יודע שובע של חברות הסלולר – דור 3 ו-3.5 היא מהבולטת שבהן. הן מציעות מכשיר בדור 3 במחיר מפתה ומחייבות את הלקוח על חבילת גלישה גם אם אינו משתמש בה. אבל לא על זה רציתי לדבר. זוכרים, איך פעם כשהייתם מתקשרים למישהו ומגיעים לתא הקולי חויבתם בדקת שיחה? את העלות המיותרת הזאת החליט שר התקשורת לבטל, וקבע כי לפני המעבר לתא הקולי תהיה התראה על כך. החברות כמובן התנגדו, לוביסטים וכולי, ולבסוף החוק עבר. ומשעבר החוק למגינת לבן של חברות הסלולר, הן פשוט העלו את תעריפי השיחה והחזירו לעצמן את ההכנסה שכמעט אבדה להן. לא רק החזירו – אפילו הגדילו. כי משתמשים רבים בעלי מודעות צרכנית היו מנתקים אחרי כמה צלצולים וחוסכים לעצמם את העלות המיותרת של המעבר לתא הקולי. עכשיו הם משלמים יותר.
I
האם יצאנו לרחובות? האם עלינו לקריית הממשלה ומחינו על כך? האם הפסקנו להשתמש בסלולרי? האם עברנו חברה ואם עברנו, האם היינו חוסכים או מרוויחים מכך? לא.
I
תחבורה ציבורית: במדינה שבה תשתית התחבורה הציבורית היא מהנחותות והכי פחות נוחות שיש, המעט שיכלה והייתה צריכה המדינה לעשות הוא להציע נסיעה זולה, אם כדי לעודד שימוש בתחבורה ציבורית משיקולים ירוקים, ואם כדי להקל את הנטל על משתמשיה המסורתיים – קשישים, צעירים וכל מי שאינו יכול להרשות לעצמו רכב פרטי. אבל דווקא בישראל מחירי התחבורה הציבורית עולים בהתמדה. רק לאחרונה התבשרנו על עלייה נוספת.
I
האם יצאנו לרחובות? האם עלינו לקריית הממשלה ומחינו על כך? האם הפסקנו להשתמש בתחבורה ציבורית? ממש לא, וכי איזו בררה נותרה בידנו?
סופרמרקטים: איתרע מזלי וחייתי שנה וחצי בהולנד. איתרע כי הולנד היא מדינה קשה ומכוערת. רחוקה כמו מזרח ממערב מהדימוי המוכר שלה. אבל על כך בהזדמנות אחרת. לאורך שנה וחצי שבהן קניתי בסופרמרקט השכונתי נותרו המחירים יציבים כמו חומה סינית. אבל אצלנו, בישראל, הם לא מפסיקים לעלות. גם כשאין לכך אף הצדקה. מחירו של לחם מסוים שאני נוהג לקנות, עלה בתוך חודשים ספורים בעשרות אחוזים. נתח בשר פשוט עולה היום שמונים שקלים לקילו לעומת כחמישים שקלים – מחירו עד לפני כמה חודשים.
I
האם הפסקתי לצרוך אותו? האם החרמתי את הסניף הזה? האם בכלל יכולתי להחרים את הסניף הזה? לצערי לא. זהו המרכול היחיד במקום מגוריי. העיקר שבפרסומות של שופרסל בטלוויזיה מראים אישה נאה מוקפת בעשרות שקיות סופר מחכה לכלי הרכב שיהיה מסוגל להכיל את שפע השקיות שקנתה ב"זול". זה מגוחך מרוב שזה מופרך.
I
סחר עבדים: כך הפכה המדינה במחי החלטת ממשלה נואלת מאות אלפים מאזרחיה לפראיירים בעל כורחם.
I
במקום עבודתי עובדת מנקה אתיופית שאיש אינו מכיר בשמה. יום אחד היא באה לעבודה משתעלת וקודחת מחום. שאלתי אותה מדוע אינה נחה ולוקחת ימי מחלה. ענתה שלא רק שאינה זכאית לימי מחלה, היא אפילו עלולה להיות מפוטרת. כמוה יש מאות אלפים, גם בשירות המדינה. מאות אלפי עבדים קטנים שאיש אינו מכיר בשמם ואיש אינו מעניק להם תנאים מינימליים, אפילו את אלה הקבועים בחוק.
I
איך נהיינו מדינה כל כך מכוערת, גזענית, דורסנית. איך נהייתה המדינה הזאת עריצה, עיוורת לחולשתם של אנשי השוליים, לא מכירה אותם בשמם, בזה לחולשתם. איך הסכמנו שבתוך כמה שנים ייהפכו עובדי חברות כוח האדם, עובדי קבלן, חוטבי העצים ושואבי המים, לעבדים – פשוט כך, שלא רק שאינם זוכים לשכר מינימום, אלא גם זכויותיהם הבסיסיות נשללו מהם. הופקעה מהם הזכות הבסיסית להיות אזרחים שווים במדינה מתוקנת.
I
אבל ישראל היא מדינה מקולקלת ורקובה. ואנחנו אזרחיה הפראיירים הגדולים עלי אדמות.
I
הוספת תגובה על "והפראייר הזה הוא אני. ואת, ואתה, ובעצם כולנו"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה