יש בגרמניה תחרות לזריקת מוצצים

ביפן יש תחרות שנתית מאורגנת ולשתיית חלב עם פרס כספי גבוה ופרה חינם.

בלאס ווגאס מתקיימת אליפות עולם בזריקת גמדים למרחק (בחיי).

בקיצור – בכל העולם יש בני אדם שמתחרים אחד בשני בשטויות

זה נותן לי תקווה לתחרות עולמית לסיפורי מבוכה, אותם רגעים בחיים שאתה חושב לעצמך שפשוט עדיף למות במקום להיות שם.

ואני לא אכנס מיד לתחרות, אלא אחכה שזה תתפוס תאוצה ויזכה לרייטינג ועם זה יבוא הכסף הגדול, אולי מיליון או שניים, אני לא רודף בצע, ואני אנצח, כלומר לא אני, אלא מי שזה קרה לו, ששמו שונה כדי שלא יתאבד.

אני מזמין אתכם להתחרות בסיפור הזה בסיפורים שלכם, החוק היחיד הוא שזה היה צריך לקרות לכם, או למישהו קרוב לכם במעגל חברי או משפחתי ראשון (לא חבר של חבר) ושהסיפור אומת.

הינה זה בא:

שי (שם בדוי מאד) ואני חברים קרובים קרובים, גם הוא בן למשפחת פולנים טובה ולכן אימא שלי מרשה לי להסתובב איתו). כרגיל אנחנו נפגשים מדי פעם ומחליפים סיפורי זוועה על מהות ה-פולניה, ולמרות שמדי פעם אני מתקרב לדגדג את קצה הסיפורים שלו הוא תמיד מזכיר את סיפור הטחור ויוצא מנצח.

מעשה שהיה כך היה:

שי היה תלמיד שקדן בתיכון, כה שקדן עד שהיה יושב ולומד שעות על גבי שעות היסטוריה, תנ"ך, לשון, אנגלית וכימיה בעוד אני, לעומתו, מתמקד בפיתוח השכלתי רק בחינוך מיני ומבטים עורגים לבחורות שלא שמות עלי.  העונש היה מאלוהים והגיע בחטף: שי חטף טחורים בגיל שש עשרה, הגיל בו הכול, אבל הכול מביך. הוא ניסה לעמוד בזה, תרתי משמע, אבל הכאבים היו עזים מדי. בצר לו, פנה לאימא שלו, שלא נכנסה להיסטריה פולנית

לא לקחה אותו לקופת חולים,

לא לקחה אותו למיון,

לא לקחה אותו לסתם רופא,

אלא הלכה והפעילה קשרים ופרוטקציה והגיע לפרקטיקה המכובדת של ה-מומחה ה-בינלאומי לטחורים:

דר' לב (כן כן, דר' לב, מומחה בינלאומי לטחורים, ככה כתוב על הכרטיס המוזהב).

הגיעו לפרקטיקה, שם חיכה לשי הדוקטור וגם כיסא ששי מתאר במילים "כמו של גניקולוג רק הפוך" לפני שהוא מוריד שוט של משהו ועוצם עיניים לרגע. לאחר לחיצת ידיים איתנה עזבה אימו של שי להמתין בקבלה ושי השתרע על כיסא הגניקולוג ההפוך בעוד רעש גומי נמתח (על ידיים) ממלא את החדר.

איך שהתקרה דר' לב לאן שהתקרב והחל לבחון את החור החל לפלוט משפטים שבכל קונוטציה אחרת יישמעו כחיוביים אבל בפוזיציה שבו שי שכב נשמעו לא טוב:

"מה זה?" תהה הרופא

"אוי אוי אוי" גנח בהתלהבות

"דבר כזה עוד לא..." ושתק

"לא יאומן" שרק לעצמו

"מה? מה?" קרא שי בקול גדול אבל דר' לב לא שהה לו אלא המשיך לבדוק את הטחור ביסודיות. לבסוף אמר לשי "אל תזוז" והלך לבדוק ספרים.

כשחזר, נושא איתו ספרים פתוחים וכבדי משקל, אמר לשי המבוהל, "תראה, אני רופא מומחה כבר עשרים ושתיים שנה, ראיתי ובדקתי אלפי חולים, אבל טחור כזה כמו שלך, טחור כזה לא ראיתי, הוא מושלם! ממש טקסטבוק: הצורה, הצבירה, הצבע, הדימום, הקרע, זה ממש קלאסי."

"תודה" אמר שי בקול קלוש

"אני חייב לצלם את זה," הכריז דר' לב בהתלהבות "יש לי כמה ניירות להגיש לירחוני רפואה וזה," הצביע על הטחור, "פשוט מדהים."

לפני ששי הספיק להגיד "אה, מה?" שלף דר' לב מצלמה עם זום של נשיונאל גאוגראפיק וכן שיגור והחל לצלם את הטוסיק של שי תוך כדי מתן הוראות כמו

"תזיז למעלה... יופי... קצת לאור...לא לא... ימינה....יו-פי... לא...לא לכווץ..."

זה לא הלך, לא היה מספיק אור בחדר ושי לא היה מוכן נפשית לדוגמנות בין פלחית, אך הדוקטור לא התייאש.

"יש לי רעיון, נקרא לאימא שלך לחדר..."

"לללללללללללללללללללללללללאאאאאאאאאאאאאאאאאאא"

אבל זה היה מאוחר מדי ואמו של שי צעדה פנימה בבטחה בעוד דר' לב מסביר להבהתלהבות את גודל המאורע.

עכשיו, אימא של שי היא אישה טובה, מצחיקה, שנונה ואוהבת. אני בטוח שהיא התפדחה ברמות אלא שזה לא היה איזה מתמחה פשוט עם מישחה עבה, היה זה מנהל מחלקה, דר' לב המפורסם שבשביל להגיע אליו הפעילה 27% מקשריה. וחוץ מזה, ירחון בינלאומי זה ירחון בינלאומי...

וכך מצא עצמו שי כשפניו תמונות בכרית, מצלמה מתקתקת עם זום תקועה בתחת שלו ואימא שלו מחזיקה בעוז ופותחת לרווחה את פלחי עכוזו .

* שאפו על סיפור מהתחת,

   מתובל בפולקלור פולני...