פרטי קהילה
עסקי אמנות
חברים בקהילה (3832)
פורום
אומנות האמנות
| 24/12/08 00:50 |
2
| ||
ארבע רמות הספיגה של התפיסה הבנה רובד התפיסה האינטלקטואלית, המורכב מתהליכים קוגנטיביים של ניתוח, היגיון וזכרון. הצורך לחשוב על כל פעולה מייצר חוסר ספונטניות ומאופיין בקבעונות תפיסתיים ותגובות מותנות, אשר נרכשו במהלך החיים ולוטשו לכדי "ידע מקצועי" במהלך הלימודים או ההתמחות במקצוע. ידיעה הבנה עמוקה, כלומר שכלול והתמרת התפיסה האינטלקטואלית לכדי אינסטינקט. מאופיינת בספונטניות טכנית או יצירתית, אך כזו אשר אינה יכולה לחרוג מגבולות ההבנה. תובנה ידיעה המלווה באינטואיציה, המאפשרת הצצות אל המוחלט הנוגע למקור התופעה או התחום בו אתה עוסק, כלומר גאונות. האינטואיציה מאפשרת לחרוג אל מעבר לדפוסים האינטלקטואליים של הגדרות ותגובות מותנות, כלומר אל מעבר להבנה או הידיעה. זוהי חוכמת המקצוע, אמנות האומנות. לדוגמא, לאיינשטיין היתה תובנה מתמטית, הוא היה אמן מתמתיקה. חוכמה ידיעת הידיעה, כלומר ידיעת המקור של כל התופעות באשר הן, כלומר ידיעת האלוהים, כלומר ידיעת עצמך. היא מאפשרת ספיגה של מלוא עומקו של היקום ומעבר, היא אינטילגנציית הבריאה בעצמה והיא מוחלטת שכן רק מהמוחלט ניתן לזהות את מכלול היחסיות. זוהי קדושה. ### ה"אמן" לא מזמן נכנסתי לאיזה שהוא אתר באינטרנט, מן סוג של בית קפה ווירטואלי שכזה, או רשת חברתית של אנשים שתחום התעניינותם או עיסוקם הוא אמנות. וכך כל אלו נרשמים לאתר ומתדיינים דיונים, ומודיעים הודעות ומבשרים בשורות או מציגים עבודות שלהם וכו'. מאחר ואינני בא מהעולם האקדמי של אמנות ולא יצא לי לשוחח שיחות סלון בענייני אמנות או להתרועע עם אמנים או בקיצור, לחיות את העולם הזה על כל מרכיביו החברתיים ונגזרותיהם, חשתי צורך להתחיל לחטט מעט בקונצנזוס העכשווי, לנבור ב-IN הנוכחי, לאמוד את ערכי תוך שיקוף דרך מראת מציאות האמנות כפי שהיא מוגדרת ונתפסת בתודעתם של הדור הצעיר של אמני זמן הווה. ובכן בעודי גולש לי באתר ומחפש בו גושפנקא להיותי כה מיוחד, נתקלתי באיזה שהוא אמן אשר הציג שם איזו תמונת פורטרט שהוא צייר ואת ההצהרה כי היא זכתה באיזו תחרות יוקרתית של ציור דיוקנאות בארה"ב. לצד הפורטרט הוצג צילום של האמן ופה מתחילה הביקורת שלי. נגלה בפני מחזה אשר עורר בי שאט נפש לא מועטה. "אמן" עומד בסטודיו שלו כפי שזה היה נראה, ליד בד ציור מתוח על כנו. ה"אמן" היה לבוש בקפידה רבה במיטב מחלצות הדאווין אשר יכול אדם אף עם מעט אמת פנימית להבחין בהן ואף את אותן מחלצות הקפיד ה"אמן" להניח עליו במיטב מסורת הנון-שלאנט המאולץ לעייפה. הבארט הצרפתי בזווית 19 מעלות ומעט מסתיר את המצח, צעיף הקאשמיר כרוך ברישול מדוייק סביב צווארו, הסודר האופנתי מוטל על אחורי גבו וזרועותי קשורות באגביות על חזהו, כן... ומכחול בידו. נהדר. מאוד "אמנותי" מצידו. אכן טבעי הדבר שבעל מקצוע המצלם צילום תדמית שלו יעשה זאת על יד המוצר או בבית המלאכה המאפיין את מקצועו, בסביבתו הטבעית. אוקיי, מקובל עלי אבל יש גבול. ומה אני בא להגיד פה, בעצם? ובכן, מעבר לסלידה האישית שזה מעורר בי וזה אכן מעורר בי סלידה, אני בא להגיד כמה דברים ונתחיל בזה שיש הבדל בין תדמית לפוזה ריקנית ומזוייפת. אני שואל את עצמי האם אותו "אמן" אכן מצייר כך בסטודיו שלו - עומד לבוש כמו איזה קוקסינל צבוע ומורח צבע על הבד עם אייליינר... ככה אתה באמת מצייר? ראית פעם את פיקאסו בסטודיו שלו, ילד? איך יכול להיות שאדם, שהוא עד כדי כך לא אמיתי, עד כדי כך כבול לדימוי שלו כ"אמן" יכול באמת להיות אמן? איך אדם לא אמיתי יכול להיות אמן? ואולי נכון יותר לשאול אפילו: איך אדם לא אמיתי יכול בכלל להיות אדם? ובכן הוא לא, הוא קליפה ריקה של עצמו, הוא קליפה של תוכנו האמיתי, הוא קליפה של דימוי מעל תוכן של בן אנוש והקליפה הזן משתנה בהתאם לנסיבות של כאן או שם, מולו או מולי, עכשיו או אחר כך, איתו או איתה, בדיוק כפי שזיקית משנה את עורה. אדם לא אמיתי הוא אדם שאי אפשר לסמוך עליו כי הוא אינו קשוב לתוכנו האמיתי ואינו נותן לו ביטוי. אתה יכול להיות סמוך ובטוח שאת הדבר הזה שהוא מראה לך בעומדו מולך, הוא מראה לך לא כי זה הוא אלא כי זה אתה. למישהו אחר הוא יראה משהו אחר כי זה יותר מתאים. אז אם אתה לא יכול לסמוך על הבן אדם כאדם איך אתה יכול לסמוך עליו כאמן? אמנות היא אמצעי תקשורת ולפחות בעידן המודרני היא משקפת לרוב את תוכנו הנפשי של האמן, את מחשבותיו, רגשותיו, דעותיו, מסריו וביקורתו – את הטבע שלו ואם כל כך חשוב ל"אמן" לארגן את הקומפוזיציה של עצמו עד כדי כך בקפידה רק בשביל להיראות אמן, אז יש פה בעיה. ### האמן ואז אני לוקח את השאלה הזו למקום רחב יותר בהקשר המקצועי. איזה מן בעל מקצוע אתה אם אתה לא בן אדם אמיתי? האם בן אדם לא אמיתי יכול להיות בעל מקצוע איכותי? התשובה בעיני היא לא. בעל מקצוע איכותי הוא אדם שיש לו תובנה מעמיקה לתחום שהוא עוסק בו וזה לא משנה איזה תחום זה. הוא יכול להיות חלבן, כימאי, מהנדס אלקטרוניקה או בנאי. בכל תחום שהוא ישנם אנשים שהם אמנים וישנם כאלו שהם סתם בעלי מלאכה או בעלי מקצוע מאחר ואין להם תובנה לתחום עיסוקם, כלומר קיבולת ועומק התפיסה שלהם בתחום הינם נמוכים והרי רק משם נגזרות יכולות טכניות כאלו ואחרות. רופא גרוע מטפל בסימפטומים לפי טבלאות תרופות יבשות ששינן בעל פה בלא ידיעת סוג המחלה או שורשה, רופא טוב הוא זה אשר עוקב אחר הסימפטומים על מנת לזהות את המחלה ונותן תרופה ההולמת ביותר את המצב מתוך מעורבות ומודעות פעילה לבחירתו, רופא-אמן מזהה את שורש המחלה, את הסיבה להיותה וברגע שהסיבה ידועה הפתרון נגזר באופן טבעי וספונטני ממנה – הוא אדון בעולם הרפואה. להגיד לי שסרטן הוא התרבות ממארת של תאי הגוף ושהתרופה היא כימותרפיה זהו טיפול סימפטומטי המזהה את המחלה ומגדיר לה שם ולא מעבר לזה, אך ברגע שידעו למה קורית אותה התרבות ממארת, ידעו את התרופה לכל סוגי מחלות הסרטן באשר הן. באותה המידה, נהג גרוע יודע לנהוג ונהג טוב גם מכיר את כבישי מסלולו, אך נהג-אמן הוא בעל חוש כיוון מעולה, אינטואיציה ניווטית, תובנה למכניקת רכב ומתוכה שליטה טכנית מוחלטת ברכב עצמו – הוא אדון בעולם הנהיגה. מה זה בעצם, מהנדס חשמל והאם חשמלאי פשוט יכול להיות "טוב יותר בחשמל" מאשר אותו מהנדס? האם יכול להיות חשמלאי טוב שלא למד חשמל? אני חושב שכן, כי אם אדם ניגש לתחום עיסוק מסוים ממקום עמוק של היות אדם, הרי שאותו העומק הרוחני שהוא חווה כבן אנוש ושממנו נגזרות כל תובנותיו, הבנותיו, השקפותיו והסתכלותו על החיים, הוא העומק והרוחביות אשר מתוכם נובעות תובנותיו האינטקלקטואליות והטכניות המקצועיות. את עומק המודעות העצמית שלו, את עומקו כבן אדם הוא יכול להשליך בטבעיות על כל תחומי החיים. אדם חכם באמת אינו בקיא רק בדבר אחד, הוא תמיד איש אשכולות ואין הכוונה ל"כלבויניק" שבא מהמקום השטחי של "בוא נלמד קצת מכל דבר שאפשר לעשות ממנו הרבה כסף ומהר". איש אשכולות הוא אדם שמתוקף היותו בעל מודעות עמוקה וחריפה לעצמו, נגזרת מודעות זהה ליקום כולו ולבריאה, אשר ממנה נגזרים הבנה, ידיעה ותובנה בכל תחומי החיים, גשמיים ורוחניים כאחד. למישהו שהינו בעל שמיעה אבסולוטית, הרי שאין היא נוגעת רק לסימפוניה ספציפית של בטהובן ואף לא רק לכל הסימפוניות של בטהובן, או כל הסימפוניות בכלל וגם לא רק למוזיקה קלאסית או רק למוזיקה בכלל, אלא לכל עולם הצלילים באופן מוחלט. כך הדין גם לגבי ראיה אבסולוטית או חוש טעם אבסולוטי וכן הלאה. אז בדרך למוחלט ישנן אינספור שלבים ותחנות יחסיות, שדרכם אתה מעפיל בהתפתחותך הרוחנית וביחס ישר למידת הריכוז והזיכוך של נפשך אתה חווה מידה גדלה והולכת של תובנה חובקת כל ונגיעות בחוכמה הנצחית. ולכן אני אומר שחוסר מודעות הינו שטחיות ושאדם שטחי הינו בעל מקצוע שטחי, אדם שטחי הוא אמן שטחי. ### המהות אם כן, מעבר לכל אותן נוסחאות ומספרים, מה זה בעצם חשמל, מהי מהותו הכמוסה? מהי מהותה של אמנות? המהות הינה הזרע, התמצית, הקוד הפנימי המנחה את התוכן, הביטוי הגשמי של המופשט, הנגזרת היחסית של המוחלט. ממנה צומח גזע כזה או אחר וממנו ענפים כאלו ואחרים – אינסוף אינסופים של ביטויים שונים ומגוונים יכולים להיות לאותה המהות. לעולם לא נוכל לחקור את כולם, גם לא בעוד אינסוף זמן, אך ידיעת המהות תוליד את התובנה החובקת כל ואיתה את הבקיאות הספונטנית בנוגע לכל אחד מסוגי הגזעים וכל תת- מין ממיני הענפים וכל נים מנימי העלים. ### אני איך אני שופט על סמך תמונה אחת נפש שלמה של בן אדם? על מה בדיוק אני מבסס את יוהרת הידיעה הזו? ובכן, נתחיל מזה שיכול להיות שאני טועה. אולי זה היה רגע בזמן שבו נתפס האמן בקלקלת השטחיות, אולי זו תקופה בחייו שבה חמק ממנו הסנטר שלו והוא מצא את עצמו מטלטל ונסחף ברוחות הדימוי העצמי. אני עצמי אינני חף מפוזה וגם לי מאוד חשוב הדימוי שלי בעיני אחרים רק שאני מגדיר ומבסס את הדימוי הזה בתודעתם של אחרים באמצעים אחרים מאשר אותו האמן שראיתי באינטרנט. אז לטעמי האישי, לבנות את הדימוי שלך כאמן דרך המראה החיצוני שלך, דרך האם יש או אין לך זקן, דרך האם יש או אין לך שיער ארוך, דרך האם יש לך ראסטות או בארט צרפתי בזווית מסויימת או צעיף או משקפיים אופנתיים עד כדי גיחוך או לוק ניו-אייג'י פסבדו-ארטיסטי פוסט-אינטלקטואלי כזה או אחר, זה מגוחך וזה שאתה מקדיש לזה כל כך הרבה אנרגיה, אכן הופך אותך לשטחי, בזה אין ספק, אבל זה לא אומר שבדרכי שלי ובאופנים המסויימים האופיניים לי אני לא שטחי גם כן. יחד עם זאת יש רמות לשיטחיות, כמו שישנן רמות של עומק. זוהי ההסתכלות מהצד השני של העדשה. ### מסדר הקונצנזוס נראה לי, פשוט שרוב האנשים ניגשים אל עצמם מבחוץ כלפי פנים. ומה זה אומר? מתי שהוא, מאיזה שהוא שלב בחייהם שבו מתעוררת לחיים מודעותם העצמית הם מתחילים להסתכל סביבם ולבנות, לעצב ולהתאים את דימויים העצמי על פי תכתיבי הקונצנזוס הרלוונטי להם. כל חריגה מהקונצנזוס הזה מקבלת מיד תגובת נגד ואם אתה אדם ללא סנטר אתה מיד מיישר קו לפי אותה הביקורת. כך אתה מתחיל ללמוד את השפה – שפת הקונצנזוס. עם השנים אתה משתכלל בידיעת שפת הקונצנזוס, מתקבע אל עקרונותיה והופך להיות חלק ממסדר הקונצנזוס, ככה אתה חושב, ככה תמצא את בת הזוג שלך וככה תגדל את הילדים שלך, ככה תתקשר עם הבוס שלך, ככה תנהל עסק וככה תתייחס לעובדים שלך – כך אתה תתפוס את עצמך, כך אתה תשפוט ותבקר את עצמך – על פי כללי הקונצנזוס. מה מקובל לחשוב ומה לא, מה מקובל לעשות ומה לא ובאיזה אופן ואם לא מקובל לחשוב מחשבות מיניות על אמא שלך, אז אתה תדחיק את זה שאתה חושב מחשבות מיניות על אמא שלך. אתה לא תפסיק לחשוב את זה מן הסתם כי אין לך ברירה, אך אתה לא תתן לזה מקום להיות ולחיות בתוכך, אתה לא תהיה מוכן להכיר בזה שזה חלק ממי שאתה, אלא תשקיע אנרגיות אדירות בלהסיח את דעתך מכך ובלהדחיק את זה. מתוך ההדחקה הזו תיוולד התחסדות. ואם תשמע על מישהו אחר שחושב מחשבות מיניות על אמא שלו אתה תבקר אותו, תתנשא מעליו, תשפוט אותו ותקטול אותו. ולמה? כי אתה יודע שזה קיים בך עצמך ואתה לא יכול לסבול את זה, אתה לא יכול לסבול את עצמך אז איך תוכל לסבול מישהו אחר עם אותה החולשה? אתה ניגש אל עצמך דרך העיניים החברתיות, דרך תודעת הקונצנזוס. באופן כמעט-אוטומטי אנו לובשים על עצמנו איזו שהיא זהות בדויה כביכול יחודית, מאחר ואין לנו מושג אמיתי על מי שאנחנו. אנו בוחרים את אותה הזהות מהיצע הזהויות אשר מציעה מלתחת הקונצנזוס, כזו אשר לטעמנו ולדעתנו תשיג לנו הכי מהר והכי הרבה את כל מה שאנחנו חפצים בו בחיינו: כסף, מעמד וזיונים. ופה נשאלת השאלה מה מבדיל בעצם בין אדם ייחודי לבין אדם הלובש על עצמו חזות ייחודית? ### האמת הפנימית ברמה הבסיסית של הדברים, כל אחד מאיתנו הוא נשמה אינסופית. הוא מתגלגל כבר נצח בזמן, באינספור צורות ודרכים, הוא צבר לעצמו סך של אינסוף חוויות, זכרונות ומשקעים יחודיים לחלוטין והוא התעצב לכלל מסה מנטלית ופיזית שהיא ייחודית באופן מוחלט וחד-ערכי. טביעת האצבע היא שבריר של הביטוי הזה ליחודיותה האינסופית של כל ישות תבונית. אך כמה מאיתנו מודעים לזה באמת? ובכן, מהו ההבדל בין פוזה לייחוד? אדם מיוחד הוא אדם שחקר את עצמו, טיהר מעליו, לפחות ברמה מסויימת את עול הדמוי העצמי, כלומר את ההכרה שלו את עצמו כפי שהיא משתקפת בעיני החברה, מעוצבת בידי החברה, נטבעת בידי הקונצנזוס. כי הרי כמה מיוחד אתה כבר יכול להיות אם אתה בדיוק כמו כולם? אז אתה תשים את הבושם הזה ותרגיש נורא טוב ותגיד לעצמך: "או, אני מריח נורא טוב, אני מריח ג'ורג'יו ארמני", אבל ג'ורג'יו ארמני זה מותג שמותאם לכולם ועוד שעה אתה תפגוש ברכבת מישהו שמריח בדיוק כמוך ולמען הסר ספק, מיליוני אנשים ברחבי העולם מריחים כעת בדיוק כמוך, הם מריחים "ג'ורג'יו ארמני". זה לא הריח שלך וזה לא הייחוד שלך. זוהי דוגמא טיפוסית לכל עולם המותגים, שהוא כולו ניסיון לשטח ולאפיין את בני האדם כולם באותה הצורה בדיוק. "זה אדם של נייקי, נייקי עולה ככה, הערך של אדם-נייקי לפיכך הוא כזה וכזה", "זה אדם של ראלף לורן, ראלף לורן עולה ככה, כלומר האדם שווה ככה". כל אדם חסר מודעות, חסר סנטר, שמשתמש במותג כזה או אחר, בעצם לוקח על עצמו את הזהות של מעצב ובעל המותג, הזהות שרצה הוא להשליך עליו. הרומאים פשוט כבשו את כל העולם המוכר להם והכריחו את תושביו להתנצר וללמוד רומאית ואילו היום מחדירים לך פרסומות קוקה-קולה לתת המודע במהלך סרטי קולנוע ומדביקים לך את הצחוקים המזוייפים המטונפים האלו בסיטקומים, כי כבר לא סומכים עליך שתדע בעצמך מתי ואיך לצחוק אם ההומור העלוב שלהם באמת יצחיק אותך. ולמה שתיקח את זה על עצמך? אדם חסר מודעות הינו עבד. זו הסיבה. אנחנו לוקחים את זה על עצמנו כי אנחנו עבדים. אם יש לאדם מודעות עצמית והוא פשוט אוהב או לא אוהב את הריח זה כבר עניין אחר ופה בדיוק נוצרת ההפרדה בין זהות עצמית ובין פוזה של זהות עצמית, פוזה של ייחוד. כשאתה עבד למוסכמות החברה אתה מתגבש לכלל תפיסה של מי שאתה, לכלל זהותך העצמית דרך מה שמקובל, מה שנהוג, מה שנכון בעיני החברה ומתוך המגבלות האלו אתה מנסה ליצור לך איזה שהוא ייחוד. אבל לא ניתן ליצור ייחוד מתוך מגבלות מאחר ויוצר המגבלות הוא היחיד שרואה את כל התמונה ומכתיב בתוך הכלא שיצר את כל כללי ההתנהגות – אין לך ברירה אלא להיות שטנץ. אתה יכול לעמוד שעות מול המראה ולהתגנדר ולשים על עצמך את מיטב המותגים ולקוות שאתה תהיה יחיד במינו באותו הפאב או הבאר או המועדון, אתה יכול לעמול כל חייך בניסיון "לא להיות צייר שגרתי" או "אמן שגרתי" כדי שהיצירה שלך תהיה הכי מיוחדת באותה הגלריה או המוזיאון, אבל כל עוד אתה נכנס פנימה מבחוץ ולא יוצא החוצה מבפנים, אין לך סיכוי שבעולם – כולם כמוך ואתה כמו כולם. הזהות שלך כאמן היא הזהות שלך כאדם. בהיעדר זהות עצמית אמיתית אינך אדם ולא כל שכן אמן. וכאשר התגבשה הזהות העצמית שלך כאדם ומתוקף כך כאמן, במידה מספקת והגעת לתחנה מסויימת בתהליך הרוחני שלך, הרי שאתה תגלה בעצמך ובאופן הכי טבעי וספונטני, שאתה כבר בשל לתת פרי. ### אמנות החיים מי אני עכשיו? ממש עכשיו, בזה הרגע, כל רגע? מה אני באמת חושב? מה אני באמת מרגיש? מי אני פה, בסיטואציה הזאת? כולם יושבים לידי, שותים, מעשנים וצוחקים – מי אני עכשיו? אני באמת רוצה לשתות? אני באמת רוצה לעשן? אני באמת רוצה לצחוק? ואם כן אז למה? מי אני ומה אני מרגיש עכשיו? ועכשיו? ועכשיו? מה נכון לי? מה האמת שלי? מהי החוויה האמיתית שלי? מהן המחשבות האמיתיות שלי? מהם הרגשות האמיתיים שלי? מהו התוכן האמיתי של הנפש שלי? מהן התחושות האמיתיות בגוף שלי? מי אני עכשיו? כשאתה עושה את זה מספיק זמן הדימוי העצמי מתחיל להישחק ויותר מהתוכן האמיתי של הנפש שלך, אשר התגבש ונצבר במשך אינספור גלגולי חיים ואינסוף זמן, לכדי מאסה אינסופית של תוכן יחודי לחלוטין, מתחיל לפרוץ החוצה ולתת ביטוי. זה לא בהכרח יהיה נחמד או נעים, זה לא בהכרח יהיה קליט ומקובל, אבל זה יהיה מי שאתה באמת. וזהו ייחוד, זוהי זהות עצמית – זהו סנטר. הסנטר הוא תמיד מי שאתה באמת. הוא אף פעם, אפילו לא לרגע בזמן, נגזר מדיעה או ביקורת, ממוסכמות מקובלות או התניות חברתיות של פעם או עכשיו, של כאן או של שם. הייחוד האמיתי שלך נובע תמיד, כל רגע בזמן מהיותך אתה. וכמה שתתמיד יותר בלתת ביטוי למי שאתה, זה רק ילך ויתעצם ואתה תהפוך להיות יותר ויותר אתה. אתה תגלה תוך כדי את כל הדברים שלא באמת חשובים לך במי ואיך שאתה נראה, מתנהג ומתקשר עם עצמך ועם העולם הסובב אותך ואתה תשיל אותם מעליך בהדרגה, ככל שהפחד ילך וישכח והביטחון והאמונה יגדלו על חשבון החלל הפנוי שנותר. אתה תחווה יותר ויותר בחריפות את המיאוס מעול ההסכמה שבשתיקה לאינספור ניואנסים התנהגותיים, תקשורתיים ורגשיים שהקונצנזוס כופה עליך, עד אשר יגיע השלב שבו תיגעל מספיק בשביל להשיל את כל זה מעליך, רובד אחר רובד ולא משנה מה תהיינה התגובות מצד החברה. לי, אישית, זה לא שווה את זה יותר. אני מעדיף להיות אני ושנוא מאשר לא אני ואהוב ולא משנה על איזו קליקה או נישה חברתית אאלץ לוותר בעבור האמת הפנימית שלי, זו של האמנים או של ממסד האמנות, זו של הגננים או של קונצזנזוס הגננות, זו של שיחת הסלון הנוכחית עם ארבעה או חמישה מחברי, זו של להצליח בעולם הקטן של הדייט הראשון עם איזו כוסית שאני מת לזיין או זו שלי עם עצמי כשאני מת לחטט באף ולמרוח את זה מתחת לשולחן אבל מרגיש שזה לא התנהגות נאותה. זה לא שווה לי לשקר, להדחיק את מי שאני, להיות מישהו אחר רק כדי למצוא חן, לא עכשיו ולא אף פעם. הרי את הדין וחשבון האמיתי שלי אני נותן רק לאלוהים, כלומר אך ורק לעצמי. וגם אם יצא לי זיון מזה ששיקרתי, מזה שהתנהגתי כמו שמקובל, מזה שהייתי מצחיק, שנון, חכם או מה שזה לא יהיה שאני חושב שהיא מצפה ממני להיות, מה אז? כמה אנרגיה אנחנו משקיעים בלנסות למצוא חן ולהיות אהובים ותמיד אנחנו חוזרים הביתה ריקים, אומללים, עצובים ומותשים, מותשים מלא להיות אנחנו. שום הון שבעולם לא שווה לי תמורת לא להיות אני, אפילו לא לרגע בזמן. ### אמנות המוות כולנו נמות. עשירים או עניים, מפורסמים או לא מפורסמים, מצליחים או לא מצליחים – המוות מחכה לכולנו והוא זהה ונטול פניות. המוות הוא היועץ הכי טוב, כך אומר דון חואן, השאמאן הזקן, לקרלוס קסטנדה בספרו "מציאות נפרדת". מודעות עצמית וזכרון מותינו הממשמש ובא מגמדים את כל התופעות לפרופורציות הנכונות להן ומולידים תובנה לגבי נכונות מעשינו וטיבם האמיתי. אם הייתי יודע שאני הולך למות עוד רגע, מה הייתי עושה עכשיו? | |||
| 24/12/08 10:33 |
5
| ||
בהנחה שכל אחד מאיתנו לובש פרסונה, מדוע דווקא תחפושת האמן הצרפתי עם הברט הצעיף והפלטה מרגיזה אותך. מה עם תדמית האמן המורד, זה שתמיד ניראה לא מגולח, מעושן/מסטול, שם זין על העולם. או האמן המסכן, הנאבך, השקט, המעורר רחמים. האמן הזרוק, המבולבל, שלא מתמצא. האמן המעופף, האמן הגנוב. האמן הדייקן הפדנט. ניתקלתי גם בכאלו ובכאלו. אכותם כאמנים היתה ללא קשר לפוזה שהם הקרינו. ראיתי כבר אמנים חלשים מפוצצים בכריזמה, ואמנים מצויינים ענווים ושלווים. אהבתי את כתיבך. לא כל כך אהבתי את הירידה הספציפית על אותו אמן (למרות שאני אל חושב שאני יודע מי הוא) שממנה התחלת את התזה. אני מסכים אתך שתמצית העשייה האמנותית הוא מבט עמוק ישר ומפוכח אל הטבע. ושהרגע הזה בו אנחנו חיים , הוא הרגע היחידי. אודי -- אודי סלמנוביץ www.pantharhei.com | |||
| 24/12/08 11:11 |
0
| ||
אני יכול לספר, שניתקלתי בקטלוטג מכובד של אמנית (שאני לא זוכר את שמה), הצילום של "האמן בסטודיו" (שהוא חלק אינטגרלי כמעט בכל קטלוג אמן), מציג אותה עומד ערומה ונקיה בסטודיו הציור מלא הצבעים והכתמים.
אמיתי או לא? פוזה או לא? מעיד משהו על איכות העבודה שלה? (אפשר גם לשאול אם יש משהו פחות אמיתי מזה, האמנית כמו שהיא.. )
-- "איזהו העשיר השמח בחלקו" - - - - - - - - - - - - - - - - - - - אתר האמנות שלי www.erezart.co.il www.weba.co.il - עיצוב,בניה ופיתוח אתרים | |||
| 24/12/08 11:22 |
0
| ||
היי אודי, ראשית תודה על התגובה ועל המחמאה. שנית אכן אין הבדל בין פרסונה כזו או אחרת, כל זיוף ניכר ומטביע רושם (בעיני) של איכות ירודה. אף אני אינני חף מפוזה, אני מדגיש שוב - יש לי את שלי כמו לכל אחד אחר. שאלת למה ירדתי דווקא על האמן הספציפי ההוא ועל הפוזה שלו ולא על אמנים אחרים עם פוזה שונה. התשובה פשוטה: לכל אחד מאיתנו יש מערכת תגובות והתניות שונה מאשר לאחר. מה שאותי מרגיש אותך לא, מה שבי מעורר תשוקה עשוי לעורר בך שאט נפש וכו'. לי אישית יש חולשה לפוזה של האמן האליטיסטי, האופנתי, הניו-אייג'י, זה שמרגיש שאם הוא ישחק אותה צרפתי (למשל) אז הערך שלו כאמן יעלה ואולי פתאום לא ישמיו לב שהוא לא באמת רנואר. תגובה פחות חריפה מתעוררת בי למראה אמן כפרנסיס בייקון או דאלי שהפוזה שלהם היא טירוף למשל, אבל תגובה חריפה באותה המידה עולה בי למראה האמן המאנייק בדמותו של באסקיאט... כל אחד והתגובות המאפיינות שלו - מה שהופך אותו בעצם למי שהוא. העליתי פוסט חדש - משהו שכתבתי לפני כשנתיים בעקבות שיחה עם ידידה על הנושא הזה בדיוק.
-- www.findigart.com Art of Awareness and Contemplation | |||
| 24/12/08 11:32 |
0
| ||
אני יכול לספר, שניתקלתי בקטלוטג מכובד של אמנית (שאני לא זוכר את שמה), הצילום של "האמן בסטודיו" (שהוא חלק אינטגרלי כמעט בכל קטלוג אמן), מציג אותה עומד ערומה ונקיה בסטודיו הציור מלא הצבעים והכתמים.
אמיתי או לא? פוזה או לא? מעיד משהו על איכות העבודה שלה? (אפשר גם לשאול אם יש משהו פחות אמיתי מזה, האמנית כמו שהיא.. )
היי ארז, אני יכול להבין את הנקודה שאתה מעלה, אבל יחד עם זאת אני מרגיש שה"קומפוזיציה" שבחרה האמנית יש בה יותר כנות בנסיון להעביר מסר כלשהוא שהוא מעבר לטיפוח הדימוי העצמי גרידא. לפעמים כנות הינה לא שגרתית או אף מזעזעת, אבל הכל כשר בעיני אם היא אכן האנרגיה המנחה של היצירה. איך יודעים בוודאות? את התשובה שיש לי לא אוכל להעביר באמת, חוץ מאשר בלומר שאינטואיציה אשר נובעת ממודעות גבוהה יכולה להכיל מודעות נמוכה יותר אך לא ההיפך. יכול להיות שאותה האמנית אף היא לוקה בפוזה יומרנית ונטולת כל תוכן ויכול להיות שלא. מי קובע? אתה. מה שאתה הרגשת הוא מה שאמיתי. מה שאני הרגשתי בנוגע לאותו האמן "הצרפתי" הוא מה שהיה אמיתי לגבי באותו ברגע. יכול להיות שזו היתה התרשמות רגעית חולפת, יכול להיות שברמה האבסולוטית טעיתי לגביו, יכול להיות שהוא היה כזה באותו הרגע ועבר לו. אבל אין ספק שעטיית הפוזה כמנגנון הינה דפוס תגובה מותנה של כל בני האנוש בעולם למעט אותם קדושים ספורים. אני בחרתי את הפוזה שלו כטריגר לנושא התזה כולה. הוא יכל באותה המידה להיות האמנית שאתה תארת כאן אם זה מה שהייתי רואה באותו הרגע ואם זה היה מעורר הי את אותו סוג התגובה ובאותה העוצמה. -- www.findigart.com Art of Awareness and Contemplation | |||
| 24/12/08 11:35 |
2
| ||
אמנים, מטבע עיסוקם, הם גם סוג של פרופורמואים, ובעיקר של עצמם. יש בהם מן האגוצנטריות... נקרא לזה: כל אחד וה'שריטה' שלו, כל אחד וה'צלקת' אותה הוא נושא עימו...
בסופו של יום/רגע בחיים - כולנו 'נשפטים' ע"י מבחן התוצאה, הערך המוסף האמיתי - אותו - רק אתה קובע. ובכל מקרה, אותו ערך, שונה אצל כל אחד ואחד - כי כולנו שונים.
בעוד רגע - נשנה לעצמנו, בעוד שני רגעים - ננסה לשנות לעולם... -- Art is anything you can get away with. Fly. | |||
| 24/12/08 11:36 |
0
| ||
טקסט מעניין, מספר אי דיוקים, איינשטיין לא היה חזק במתמטיקה הוא נעזר במתימטיקאים כדי שיעזרו לו לאושש את התיאוריות הפיזיקאליות אותן הגה. נראה לי שטוב אם היית משלב את העבודות המושגיות הסכמטיות כ"אילוסטרציה" של הטקסט שהוא בעיניי, מתווה טקסטואלי של "משכי" חשיבה שעוברים בראשך, עוד פן כמו שאר הפנים של אמנות מהברט של האמן והצעיף שתארת ועד לחליפה וכובע הלבד של בויס (אין מוחלט, אפילו איינשטיין לא מצא נוסחה מאחדת!). בהקשר זה הייתי ממליץ לך אם לא קראת (אם לא קראת עדין) את הספר "על טבעה של האמנות" של רות לורנד. הווידאו הקטן הזה הוא אמירה שלי על אמירה שלה ויחסית לאמירה שלך על האמנות...
אבי. -- אבי רוזן אמן מדיה חדשה http://www.youtube.com/user/ephemeral8 | |||
| 24/12/08 11:53 |
0
| ||
הי אילן, טקסט מעניין, מספר אי דיוקים, איינשטיין לא היה חזק במתמטיקה הוא נעזר במתימטיקאים כדי שיעזרו לו לאושש את התיאוריות הפיזיקאליות אותן הגה. נראה לי שטוב אם היית משלב את העבודות המושגיות הסכמטיות כ"אילוסטרציה" של הטקסט שהוא בעיניי, מתווה טקסטואלי של "משכי" חשיבה שעוברים בראשך, עוד פן כמו שאר הפנים של אמנות מהברט של האמן והצעיף שתארת ועד לחליפה וכובע הלבד של בויס (אין מוחלט, אפילו איינשטיין לא מצא נוסחה מאחדת!). בהקשר זה הייתי ממליץ לך אם לא קראת (אם לא קראת עדין) את הספר "על טבעה של האמנות" של רות לורנד. הווידאו הקטן הזה הוא אמירה שלי על אמירה שלה ויחסית לאמירה שלך על האמנות...
אבי. ### היי אבי, תודה על התגובה. אתה צודק בגדול, ואולי גם בקטן. אין מוחלט, זה נכון. האמיתות שאני חווה כיום הן הספקות של מחר, המציאות שאנ חווה עכשיו היא זכרון אשליה מרוחק בעוד שנה. אני יודע את זה כי אני ממש חי את זה. אז נגעת בנקודה. מצד שני, קשה לי להודות בזה בפה מלא, ואני עדיין מחפש משהו אבסולוטי להיאחז בו. לדבר ארעיות וקוונטים זה דבר אחד אבל לחיות את אי הוודאות המוחלט שמזמנים החיים הגדולים האלו - באמת לחיות את זה באמת להתבונן בפחד הגדול המבעית מפני הלא נודע, להתבונן לו בעיניים ועדיין להמשיך ולחיות רק את הווה האינסופי ונטול ההגדרות - נטול ה"אני" השחוק הזה, זה משהו שעוד רחוק ממני. אני מחפש אמיתות להיאחז בהן, אני מחפש הגדרות חדשות לכל אלו שכבר העזתי לפרק, אני נאחז בציפורניים בכל שביב של תובנה שיש לי ומטפח אותה לכדי תיאוריה שתאפשר לי להעביר עוד כמה שנים של שקט יחסי בזמן שאני מפרק אותה עצמה מתחת לכרעי תודעתי. כרגע אני מאמין במה שכתבתי, מאמין במוחלטות של התפיסה הזו למרות שאני יודע בפנימי שהיא אינה כזו. אני אסתכל בלינק ששלחת לי.
-- www.findigart.com Art of Awareness and Contemplation | |||
| 24/12/08 12:48 |
0
| ||
אילן, כנראה שזה הטבע האנושי לחפש את המוחלט (הגדול) בנסיון להאחז בו...את החיפוש האינסופי הזה אתה(כולם) (הקטן) עושה באמצעות התודעה שלך, שבמהותה אינה קבועה, כיוון שמיליארדי הנוירונים המרכיבים את המוח שלנו נמצאים בהתהוות רשתית מתמדת... כך גם התאים המרכיבים את הגוף הפיזי מתחדשים כל הזמן.... ז"א אני החושב עכשיו הוא מכלול תאים וקשרי נוירונים השונים מאלה שהיוו אותי לפני שנה, ובעוד שנה... החשיבה היא המהות (כלי המדידה) באמצעותה אנו מבינים את העולם,יש לנסות ולהרגיע את מרוץ המחשבות המטורף, לעשות רדוקציה לחרדות, להתרכז ולהרגיש את הנשימות המכניסות אוויר בנחיריים. זה הדבר הממשי המוחלט כאן ועכשיו שמקיים את גופך ומחשבתך, כל השאר הם תוצאה של פעולה זו (אי הוודאות, הקוונטים, היחסיות, שאתה הוא המחולל אותם ומשתדל לשולט בהם).ברגע שתהיה מודע שהגרעין של כל אלה הוא התודעה שלך, היא הייחודיות של העולם וההשתקפות שלו כפי שאתה מבין אותו, תיצור "ביופידבק" שיירסן את הקפיצות הכאוטיות- קוונטיות שכולנו סובלים מהן בצורה זו או אחרת... בעולם איקלידי, אין חוג סגור, דהינו אם אדם יצעד בקו ישר הוא יתרחק ויעלם באופק לנצח! שני קווים מקבילים לעולם לא יפגשו... דהינו יש משהו אחר שונה ממני שלעולם לא אפגש איתו. כך פחדו בעבר להפליג מעבר לקו המשווה, כדי לא ליפול לתהום! בעולם סגור היפרבולי (כדורי), אדם היוצא בקו ישר, יעשה סיבוב ויחזור למקום ממנו יצא, לא יפול לתהום...הרי הפליגו מסביב לעולם! כל פעולה מחשבתית שלך היא יציאה ל"מסע" על פני מרחב לא -איקלידי בסיומה אתה חוזר לייחודיות המחשבה והתודעה (המרחב העקום של רימאן והייחסותי של איינשטיין) מסת המוח היא חור שחור המעקם את המרחב זמן ודוחס אותו לייחודיות התודעה, תוך ביצוע לולאת מוביוס.ידיעה זו אותי לפחות מרגיעה, כיוון שהיא מספקת מודל עולם איתו אני יכול להתמודד.מקוה שעזרתי במשהו. אגב כתבתי על כך ב"אמנות על אופק האירועים".
אבי. -- אבי רוזן אמן מדיה חדשה http://www.youtube.com/user/ephemeral8 | |||
| 24/12/08 12:50 |
0
| ||
תגובה ל-flyart
היי, תודה על התגובה. אתה אומר שבאמנים יש מן האגוצנטריות, ואני אומר שכולנו אגואיסטים לחלוטין. ראה את העולם סביבך, ראה התנהגותם של אנשים, ראה את הכוחות המניעים אותנו - מה הם? יש משהו מעבר לגאווה, פחד ותשוקה שמניע אותנו? למה כל כך חשוב לנו לקדם את עצמינו? מה באמת יצא לנו מזה? לאן אנחנו ממהרים ומה אנחנו בורחים? למה השנאה, למה הריבים, למה המתח והחרדה, הלחץ ותאוות ההספק? למה התארים והקריירה? למה הזיונים והזוגיות? למה הילדים והרכוש? למה הדעות, המחשבות, הרגשות? מאיפה כל אלו נובעים? מהאגו. -- www.findigart.com Art of Awareness and Contemplation | |||
| 24/12/08 12:58 |
0
| ||
היי אבי,
קראתי את מה שכתבת. אני אכן מנסה לחזור כל הזמן אל מקור התופעות, אל בסיס התודעה, אל החוויה הישירה של ההווה. אני עושה זאת באמצעות ויפאסנה. אתה משתמש בהמון ביטויים מלומדים, זה משעשע אותי ולא בגלל שאני מתנשא בהקשר הזה כי גם אני טרחן לא קטן כפי שאולי שמת לב. זה משעשע אותי כי זה מזכיר לי אותי דווקא. כל הניסיון שלי לתאר בממילים מדוייקות שכאלו מופשטות מוחלטת היא בגדר בדיחה וחוסר היכולת שלי הוא מקור לא אכזב לתסכול. אתה אומר שהידיעה התיאורטית שסופה של כל מחשבה או רגש הוא במקורה מרגיעה אותך. אני אישית חווה את אותו הדבר, אלא שאני מנסח זאת אחרת. כשאני מרגיש אותי חי, חוויה ישירה - לא אינטלקטואלית, לא ממוסכת ברעיונות ומושגים - ממש מרגיש את עצמי חי, חווה את תחושות הגוף שלי, אני הווה. להיות בהווה זהו המרגוע היחידי שיש לנפש, וזהו מרגוע אמיתי, שלם, שאכן פותר הלכה למעשה את הצורך האובססיבי בלנסות ולהבין. אבל זה לא קורה לי לעיתים קרובות כפי שהייתי רוצה :-) -- www.findigart.com Art of Awareness and Contemplation | |||
| 24/12/08 14:46 |
1
| ||
זה ניראה לי הכללה פראיות להסביר את כלל צרכי הקיום וסיפוק הרצונות האנושי במילה אחת..
אפילו עם אגו ענקי.. זה לא יכלול את הסיבות לרשימת לעיל..
-- "איזהו העשיר השמח בחלקו" - - - - - - - - - - - - - - - - - - - אתר האמנות שלי www.erezart.co.il www.weba.co.il - עיצוב,בניה ופיתוח אתרים | |||
| 24/12/08 15:05 |
2
| ||
הלו, הלו, הלו... להרגיע. (: העלית דיון, אם נקצר בהקלדה, שדן בהצגת האמן את עצמו. בעצמיות שלו וב"מכירתו" (וכו' וגו'...). כעת אתה נכנס לשטח אש פילוסופי כללי מאוד.
בכל מקרה, כתבתי שיש מן האגוצנטריות (באמנים), ולא בהכרח דיברתי על אגואיזם. ובכלל, הכללות - זה ממש לא לעיניין. אסור לעשות הכללות לגופו של אדם.
יש תשובות לכל השאלות שהעלית. ולאו דווקא מדובר על אגו... אבל, שוב, סטית מהנושא שהעלית. (לעניות דעתי).
אביחי
-- Art is anything you can get away with. Fly. | |||
/null/text_64k_1#
הוספת תגובה על "אומנות האמנות"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה