כשנכנים אליי הביתה, אי אפשר שלא להתרשם שאני עוסקת באמנות. הקירות אצלי מפוצצים  בציוריםשציירתי, והסיבה העקרית לכך היא  משום שאין לי מקום אחסון.

בזמנו אבא שלי היקר, בנה קונסטרוקציה של מדפי ברזל בחדר הממ"ד שלי שהפך למחסן ציורים, על מנתשאוכל לסדר לעצמי סטודיו קטן.טוב, לא סטודיו, אולי סטו... כמובן שהסטודיו הזה הפך במהרה שוב למחסן, בעיקר משום נטייתי המולדת לפיזור הדעת והחפצים....פעם, היה לי חשוב, שמי שנכנס אליי הביתה, ומעיף מבט אל הקירות, יאמר משהו כמו " וואו! זו את הציירת?" איזה יופי! מהמם! וכו'.... טוב, נו מה לעשות, כבת אנוש ממוצעת, האגו שלי לא שונה משל אףאחד אחר....

כמו ילדה שמראה בגאווה את עבודותיה מהגן להורים ולדודים ומצפה לשמוע את ה"איזה יופי" הקבוע, כך גם אני....

אז מוזר לי מאד, שלאחרונה, עם יד על הלב, זה באמת ממש לא אכפת לי, כשמישהו נכנס, ולא מתייחסלציורים. האם זה אומר שהאגו האמונותי שלי הלך פייפן? ההפכתי ברבות השנים לקדושה שהצליחה לנטרל את האגו שלה ולקבור אותו מתחת לסמיכות? אז למה דווקא עכשיו, כל כך חשוב לי לצאת החוצה?למצוא לי חלל להציג את האמנות שאני יוצרת? איך זה מתיישב עם ההגיון?

אני מהרהרת לאחרונה די הרבה בנושא האגו, ובעיקר אגו של אמנים – (במידה וניתן לעשות הפרדה שכזו?) לא מזמן היה לי ויכוח עם חבר טוב בנושא הזה, שהוביל לשאלות הנצחיות של מי הוא אמן-ומהי אמנות וכו'... הוא טען שרוב האמנים המגדירים עצמם כאמנים, הם פלצנים...המתהדרים בתואר אמן כאילו היו מורמים מעם מכתירים עצמם לדעת....

בעידן שבו כל אדם מצליח להגיע להכרה ציבורית גם בלי ליצור משהו מעניין, פשוט מתוך הסכמתו להשתתף באיזה תכנית ריאליטי נניח, אני נזכרת באנדי וורהול שאמר פעם:

"בעתיד כל אחד יהיה מפורסם עולמית במשך 15 דקות"... 

זה כמובן מצביע בין היתר על יכולת נבואית מעניינת של וורהול, או פשוט גאונות של ניתוח מגמותעתידניות...:)האם וורהול עצמו, היה נטול אגו? העשיה האמנותית שלו שיצרה מפעל לייצור אמנות, היא מעשה מעניין,בהבט הזה, משום שלכאורה מדובר במעשה שלוקח את הכח היצירתי מידי האמן ונותן אותו נאמנה בידימכונות וייצור בקונפקציה.... זה לכאורה מעשה שמבטל את האגו הפרטי, ונותן חיים לקולקטיב שהופך למכונה... אבל המעשה הזה, הפך את אנדי וורהול עצמו, לפורץ דרך , לאמן משפיע, לאדם יחיד שעשהלמעשה פעולה מעוררת מחשבה ויוצאת דופן... האם וורהול היה בכלל באגו טריפ מהתוצאה של

המעשה שהקנה לו פרסום עולמי? כל ההוויה המנייריסטית שלו, אפילו בהבט החיצוני, האם לא היתה הוויה שמשקפת איזה שהוא נרקיסיזם? או שהוא היה נדיב כל כך כאמא תרזה?

אנדי וורהול, פורטרט עצמי.

מאמר מרתק בעיני בנושא האגו, מצאתי בפורום של רייקי  -מאמר של בועז שביטhttp://www.tapuz.co.il/TapuzForum/main/articles/article.asp?forumId=197&a=12860&c=1392&sc=0&ssc=0

 עצור! עצור! עצור! חברים, היזהרו לכם, אנחנו במקום מסוכן: המלכודת האולטימטיבית שטומן האגו לעצמו. האגו הוא יצור משונה מאוד, אין דבר שהוא אוהב יותר מאשר להיות בהלוויות של עצמו. וכי ראיתם מדליה נוצצת יותר על החזה מן המדליה שעליה כתוב "פטור מן האגו"? כלומר: מיהו זה אשר "מתנקה" מהאגו אם לא האגו בכבודו ובעצמו? יש כמה חסרי אגו שפגשתי שכאשר הם נכנסים לחדר, לא נשאר שם מקום אפילו לא לסיכה (שהיתה אולי יכולה לפוצץ את בלון האגו שלהם).

 במאמרו הנ'ל מזהיר שביט מהניסיון ה"רוחני" להתנקות מהאגו, שכן ברגע שאתה מבטל בבוז אתהצרכים של האגו שלך, כדי להיות "צינור נקי" שרוח הקודש תוכל לעבור דרך גופך, הרי אתה מריםעצמך מעם ובכך יכול לפול בדיוק למקום ההפוך שבו לא רק שלא ביטלת באמת את האגו שלך, אלא הפכת קדוש יותר מהאפיפיור עצמו, והמלכת את עצמך למלאך האל... לא פחות. בעיה. 

רפי לביא ז"ל היה מורה שלי במדרשה, בזמנו כשנכנסתי לקפה כתבתי פוסט על חוויותי למולו, http://cafe.themarker.com/view.php?t=598613 

אכן, רפי לביא היה מורה נערץ, שנוי במחלוקת, גם כאמן וגם כאיש חינוך, ואחד הדברים שהדהימו אותי לאחרונה , היה לגלות שהוא עצמו היה מספיק מודע לעצמו בערוב ימיו, ולחלק שלו המנייריסטי,הפומפוזי, והמורכב באופן שבו פעל ונתפס על ידי תלמידיו במדרשה

: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=660669 

(הייתי רשע אבל צודק – מאת דליה קרפל, - הארץ און ליין)

 הציטוט: "הייתי גס רוח כמבקר. כמורה הייתי נורא מגעיל. הייתי רשע אבל צודק ואמיתי".

אתה מתחרט?

"אני כל הזמן עושה את הסטטיסטיקות. במשך 40 שנה קיבלתי כל שנה מחזור של 40-60 תלמידים חדשים. כמה מהם נעשו אמנים? מקסימום שניים בשנה, כלומר כ-50 אמנים בכל השנים שהייתי מורה. במדרשה הייתי צועק שהדבר היחידי שברור זה הספק. אבל יש לי טון נורא סמכותי ואני יודע שצורת הדיבור שלי כריזמטית וזה כל החיים הפריע לי. מילדות הייתי המנהיג. את יודעת כמה חסידים שוטים היו לי וכשאני שומע את השטויות שהם מצטטים מפי כשאני כבר הבנתי מזמן שזה שטויות, אני מתפלץ".

אז אפילו רפי לביא ז"ל היה מודע מאד לתוצאה של היותו מוהדר על ידי חסידיו...

רפי לביא מתוך התערוכה של שנות ה-60 מוזיאון ת"א

לדעתי לא.

גלגל אופניים ושרפרף, מרסל דושאן...  

אבל ההקצנה של הפעולות לא נגמרת כאן כמובן. דמיאן הירסט הוא אולי האמן הבא בתולדות האמנותבת זמננו שמצליח להפוך את הקרביים של האגו האמנותי, ולייצר אקט חד פעמי כמעט , המוביל שובלשאלות תרבותיות מהותיות המערבבות בתוכן את הנמוך מול הגבוה, האמן כמותג, או האמן כיצירת האמנות, או לפחות זה שמצליח לעבוד על כל העולם, ולייצר לעצמו מספיק כסף ותהילה בשביל שיוכללעשות ככל העולה על רוחו, ואולי מרחיק את השיח על האמנות שלו עצמה , וממקד את השיח

בו ובאישיות שלו, ובמתווכים ובעסקנים של עולם האמנות.

 הגולגולת הרקועה של הירסט....

 אז מה המסקנה של כל זה?המסקנה שלי היא פשוטה. כל אמן הוא בעל אגו, כמו שכל אדם הוא בעל אגו.

אם אתה מודע לאגו של עצמך, ופועל ויוצר למרות האגו, ויחד עם האגו, תוכל לחיות איתו בשלום.

אם תהיה "פלצן" או אחד שמתייחס לאחרים בגובה העיניים, זה כבר לא תלוי באגו שלך, אלא באישיות

שלך. (יש הבדל )

מה דעתכם???

הי אמן סודי, תודה רבה,

האמת שכתבתי את הדיון הזה במהלך השבת, מבלי להיות מודעת לחדשות, ועכשיו, כשאני מבינה

מה שקורה בדרום, והבטן מתהפכת לי, וליבי עם כל הישובים במקלטים, הדיון הזה יכול לחכות ...

הי רוני

כל הכבוד על המאמר המושקע. אכן הבאת דוגמאות של אמנים שהאגו שלהם הולך לפניהם...

אבל לא כל כך ברור לי מה את בעצם שואלת. נדמה היה לי שאחרי כל הקריאה השורה התחתונה קשורה לפלצנות?

אגו זה דבר חשוב מאד באישיות שלנו. הוא שומר עלינו וגם מקדם אותנו.

קשה לי לחשוב על אמן שהצליח כשהוא נישא על כנפי הצניעות. אבל מה כל כך רע בזה? בשביל האמן, זאת אומרת? בשביל החברה זה תמיד קצת מעיק, כשאדם כלשהו, בין אם הוא אמן או לא , מרוכז בעצמו בצורה שאינה מאפשרת לו להיות מחובר לסביבתו. אבל אדם ממוקד מטרה, שעושה את שלו מתוך נאמנות לאני המאמין שלו, לא צריך להיות כלל עסוק במה חושבים עליו ואיך הוא מתקבל.

הערה טכנית: העבודה של דמיאן הירסט אינה רקועה אלא משובצת יהלומים.

הי רונית,

אני מסכימה עם דבי שאי אפשר ליצור ולהתקדם בלי אגו - הוא המנוע מאחורי היצירה, המקוריות,  ההמצאה, ההגות, הוא המנוע של התרבות

אבל אפשר להיות עם אגו מפותח אבל לא בהכרח להיות - שחצן, גאוותן, נרקסיסט, אגוצנטרי,... שהן בעצם  תוצאה של אגו פגוע. להיפך אני חושב שכשהאגו שלך המצב טוב אתה יכול להרשות לעצמך להיות נדיב, פתוח, רגיש.

צטט: דבי לוזיה 2008-12-27 17:53:15

הי רוני

 

כל הכבוד על המאמר המושקע. אכן הבאת דוגמאות של אמנים שהאגו שלהם הולך לפניהם...

אבל לא כל כך ברור לי מה את בעצם שואלת. נדמה היה לי שאחרי כל הקריאה השורה התחתונה קשורה לפלצנות?

 

אגו זה דבר חשוב מאד באישיות שלנו. הוא שומר עלינו וגם מקדם אותנו.

קשה לי לחשוב על אמן שהצליח כשהוא נישא על כנפי הצניעות. אבל מה כל כך רע בזה? בשביל האמן, זאת אומרת? בשביל החברה זה תמיד קצת מעיק, כשאדם כלשהו, בין אם הוא אמן או לא , מרוכז בעצמו בצורה שאינה מאפשרת לו להיות מחובר לסביבתו. אבל אדם ממוקד מטרה, שעושה את שלו מתוך נאמנות לאני המאמין שלו, לא צריך להיות כלל עסוק במה חושבים עליו ואיך הוא מתקבל.

 

הערה טכנית: העבודה של דמיאן הירסט אינה רקועה אלא משובצת יהלומים.

 הי דבי, תודה רבה על התיחסותך.

 אני לא מסכימה שהשורה התחתונה של הפוסט שלי קשורה לפלצנות.

 "פלצנות" היא בעיני תוצאה של אגו מנופח.

השאלות שהעלתי בפוסט, קשורות כמובן לאגו, כי באגו הוא עוסק.

אני חושבת שניסיתי לשאול שאלות שמנסות לבדוק את החללים שבין האגו לניסיון ביטול האגו,

ולא כוונתי כלל לרעיון שאמן צריך לכוון אל כנפי הצניעות.

יש כאן שאלה נוספת, ושוב, לדוגמא מרסל דושאן, שהמהלך שלו לכאורה היה להרחיק את האמן מהאמנות,

ולהתמקד באובייקט, היה בסופו של דבר מהלך שגם אם היה "צנוע" במהותו, לגבי דושאן עצמו, הוביל לייחודיות

שלו כאמן, והפך אותו באחת כפורץ דרך- אותו האמן, ולא האובייקטים שלו... בסופו של דבר, הוא נזכר יותר

בהסטוריה של האמנות באקטים עצמם, ולאו דווקא באובייקטים אותם הציב במוזיאון....

לכן הטענה שלי בשורה התחתונה היא שלא ניתן להפריד בין האמן לאמנות.

ומכאן, שאגו של אמן, כמו אגו של כל אדם, הוא חשוב מספיק, והצורך לחסלו, הוא צורך שנועד לכשלון מראש...

(ראי הציטוט שהבאתי מהמאמר של בועז שביט)

אני בפירוש עושה כאן הפרדה בין האגו של האמן , ובין התנהלות "פלצנית", כפי שכתבתי, שאדם פלצן או אדם

שמסתכל לאחרים בגובה העיניים, זה כבר עניין של אישיות, ולא של האגו....(שלדעתי יש הבדל בין שניהם)

צטט: רוניאלי 2008-12-27 18:34:09

 השאלות שהעלתי בפוסט, קשורות כמובן לאגו, כי באגו הוא עוסק.

אני חושבת שניסיתי לשאול שאלות שמנסות לבדוק את החללים שבין האגו לניסיון ביטול האגו,

ולא כוונתי כלל לרעיון שאמן צריך לכוון אל כנפי הצניעות.

יש כאן שאלה נוספת, ושוב, לדוגמא מרסל דושאן, שהמהלך שלו לכאורה היה להרחיק את האמן מהאמנות,

ולהתמקד באובייקט, היה בסופו של דבר מהלך שגם אם היה "צנוע" במהותו, לגבי דושאן עצמו, הוביל לייחודיות

שלו כאמן, והפך אותו באחת כפורץ דרך- אותו האמן, ולא האובייקטים שלו... בסופו של דבר, הוא נזכר יותר

בהסטוריה של האמנות באקטים עצמם, ולאו דווקא באובייקטים אותם הציב במוזיאון....

לכן הטענה שלי בשורה התחתונה היא שלא ניתן להפריד בין האמן לאמנות.

ומכאן, שאגו של אמן, כמו אגו של כל אדם, הוא חשוב מספיק, והצורך לחסלו, הוא צורך שנועד לכשלון מראש...

(ראי הציטוט שהבאתי מהמאמר של בועז שביט)

אני בפירוש עושה כאן הפרדה בין האגו של האמן , ובין התנהלות "פלצנית", כפי שכתבתי, שאדם פלצן או אדם

שמסתכל לאחרים בגובה העיניים, זה כבר עניין של אישיות, ולא של האגו....(שלדעתי יש הבדל בין שניהם)

יתכן שבעיית האי הבנה נובעת מבלבול מסוים שנוצר כתוצאה מעירוב מושגים שונים.

מצד אחד - הפרדה בין אמן לאמנות, ומצד שני דיון על אגו.

ראשית, אני לא מסכימה עם הנחת הבסיס שלך לגבי דושאן - כאילו היה משהו צנוע במהלך שלו. להיפך - זהו מהלך מאד נועז - לשים אסלה במוזיאון ולהכריז עליו כאמנות.

כך שאני נאלצת לחלוק עליך גם בנושא זה. איך אפשר להפריד בין אמן לאמנות? האמן, גם אם הוא לא יוצר בפועל, הוא המוח, הוא המניע, הוא הרעיונאי. גם המאסטרים הגדולים העסיקו שוליות, אשר ביצעו עבורם חלקים גדולים מהעבודה.

אולי תוכלי לחדד את שאלתך. 

רוניאלי, פתחת דיון מעניין ומורכב, והבאת הרבה דברים. כל הכבוד על ההשקעה.

.

אני חושבת שאגו זה דבר מאוד הפכפך, וכמו שציטטת את בועז, האגו יכול להוכיח אף את ענוותו.

.

לגבי רפי לביא, אני חושבת שלהיות צודק זה ממש אגו, ומצד שני, אילו לא היה לו האגו הזה, האם היה מקים דורות של תלמידים? האם היה יוצר זרם באומנות? אני חושבת שלולא האגו שלו הוא היה "עוף מוזר" אנונימי בלבד.

.

אומן צריך שתהיה לו השפעה מצד אחד, וצריך קהל מצד שני, וזאת באמת אומנות ליצור את שניהם...

.

אמרת ש "בעידן שבו כל אדם מצליח להגיע להכרה ציבורית גם בלי ליצור משהו מעניין, פשוט מתוך הסכמתו להשתתף באיזה תכנית ריאליטי נניח" השאלה היא מה זה "מעניין"? אני חושבת ש"מעניין" זה גם שילוב של השפעה, אומן משפיע על קהל באופן שיימצא עניין.

.

כיצד נוצרת השפעה זו? אינני יודעת, אבל לאגו יש מקום כלשהו בסיפור הזה.

.

מיכל 

יתכן שבעיית האי הבנה נובעת מבלבול מסוים שנוצר כתוצאה מעירוב מושגים שונים.

מצד אחד - הפרדה בין אמן לאמנות, ומצד שני דיון על אגו.

ראשית, אני לא מסכימה עם הנחת הבסיס שלך לגבי דושאן - כאילו היה משהו צנוע במהלך שלו. להיפך - זהו מהלך מאד נועז - לשים אסלה במוזיאון ולהכריז עליו כאמנות.

כך שאני נאלצת לחלוק עליך גם בנושא זה. איך אפשר להפריד בין אמן לאמנות? האמן, גם אם הוא לא יוצר בפועל, הוא המוח, הוא המניע, הוא הרעיונאי. גם המאסטרים הגדולים העסיקו שוליות, אשר ביצעו עבורם חלקים גדולים מהעבודה.

 

אולי תוכלי לחדד את שאלתך. 

 

  או קיי, אנסה לחדד, למרות שהשאלות שלי במהות שלהן לא ממש מחודדות...:) גם לא לי...:)

  לגבי דושאן- המהלך שלו אמנם היה נועז, אבל מה משמעותו? מה ניסה לאמר? הרי הוא היה זה שהביא את

ה REDY MADE  ' לעולם האמנות, כשהאמירה שלו היתה דווקא מאד צנועה, ומנסה לכאורה להרחיק את האמן

מהאמנות, שהרי אסלה במוזיאון, היא לקיחה של אובייקט קיים, שנוצר בקונפקציה לשירות ההמונים, ודושאן הצביע

על האובייקט הלא ייחודי הזה, ואמר- גם אסלה יכולה להיות אמנות.... וורהול הרחיב את הדיון הזה, כשהפך את

הסטודיו שלו למפעל ואת היצירות שלו לרפיטטיביות עי' הטכנולוגיה הדיגיטלית. ז"א שמבחינת וורהול, כל אחד יכול

להיות אמן, שותף במפעל הגדול, פועל ייצור... מה זה "מפעל"? אם לא מחסן ענק של ייצור בקונפקציה? קונפקציה לעומת

האומנות (בשורוק) של בעלי המלאכה שיצרו יצירות חד פעמיות?

לפיכך, נדמה לי שהאמירה שלי, שדווקא המהלך הלכאורה צנוע של האמנים הנ'ל, או הניסיון היפה שלהם להפריד בין

האמנות לאמן, בין האובייקט המוצג ליוצרו, כשל לפחות בהבט הספציפי הזה, ולכן, כפי שכתבת בעצמך,

"האמן, גם אם הוא לא יוצר בפועל, הוא המוח, הוא המניע, הוא הרעיונאי."

אני לא חושבת שאנחנו חלוקות בינינו בעינין זה. יכול להיות שאני לא מתנסחת בצורה מספיק נהירה....

אולי לא צריך לחבר בין "ההפרדה בין אמן לאמנות" - כמו במקרים שאת מתארת של דושאן ואנדי וורהול לבין צניעות.

כי לא זה הפרמטר שמתאים לבחינת המהלכים.

לכל אחד מהם היתה אידיאולוגיה אחרת והמהלכים האמנותיים שלהם נועדו לשרת את האידיאולוגיה הזאת.

אין קשר בין זה לבין צניעות (לצניעות דעתי). הניסיון שלך לחבר בין שני הדברים הוא קצת מאולץ בעיני וזה הקושי שלי בדיון.

צטט: רוזמונד 2008-12-27 19:07:57

רוניאלי, פתחת דיון מעניין ומורכב, והבאת הרבה דברים. כל הכבוד על ההשקעה.

.

אני חושבת שאגו זה דבר מאוד הפכפך, וכמו שציטטת את בועז, האגו יכול להוכיח אף את ענוותו.

.

לגבי רפי לביא, אני חושבת שלהיות צודק זה ממש אגו, ומצד שני, אילו לא היה לו האגו הזה, האם היה מקים דורות של תלמידים? האם היה יוצר זרם באומנות? אני חושבת שלולא האגו שלו הוא היה "עוף מוזר" אנונימי בלבד.

.

אומן צריך שתהיה לו השפעה מצד אחד, וצריך קהל מצד שני, וזאת באמת אומנות ליצור את שניהם...

.

אמרת ש "בעידן שבו כל אדם מצליח להגיע להכרה ציבורית גם בלי ליצור משהו מעניין, פשוט מתוך הסכמתו להשתתף באיזה תכנית ריאליטי נניח" השאלה היא מה זה "מעניין"? אני חושבת ש"מעניין" זה גם שילוב של השפעה, אומן משפיע על קהל באופן שיימצא עניין.

.

כיצד נוצרת השפעה זו? אינני יודעת, אבל לאגו יש מקום כלשהו בסיפור הזה.

.

מיכל 

  הי מיכל, תודה רבה על תגובתך, עכשיו אני צריכה ללכת לחשוב על מה שאמרת לגבי "מה זה מעניין"?

  בהקשר של הריאליטי.... זאת אומרת בשאלה האם אדם יכול להיות מעניין גם בלי שייצור משהו?

  סתם מעצם היותו הוא, יושב נניח על כסא בחצר, מתופף על כרסו, והמצלמות מכוונות אליו?

  זו שאלה מענינת מאד לכשלעצמה. והיא מאד מטרידה אותי, בעיקר לאור התחושה הזו, שיש משהו מאד

  לא טוב שקורה לנו כחברה.

צטט: דבי לוזיה 2008-12-27 19:23:00

אולי לא צריך לחבר בין "ההפרדה בין אמן לאמנות" - כמו במקרים שאת מתארת של דושאן ואנדי וורהול לבין צניעות.

כי לא זה הפרמטר שמתאים לבחינת המהלכים.

 

לכל אחד מהם היתה אידיאולוגיה אחרת והמהלכים האמנותיים שלהם נועדו לשרת את האידיאולוגיה הזאת.

 

אין קשר בין זה לבין צניעות (לצניעות דעתי). הניסיון שלך לחבר בין שני הדברים הוא קצת מאולץ בעיני וזה הקושי שלי בדיון.

אני לא יודעת אם הניסיון שלי הוא מאולץ או לא, למעשה לא הרגשתי שאני מתאמצת ליצור איזו אנלוגיה

מאולצת כשכתבתי את הדיון, אבל מכבדת מאד את הרגשתך בעניין.

אני חושבת שהאידאולוגיה של כל אחד מהאמנים שציינתי, היא אידואלוגיה מאד ידועה, וקשורה ישירות

להבטים שאותם העליתי.

אני חושבת שזה מעניין כשלעצמו לבחון את עצמינו גם בהבט של האגו, שהרי לא מדובר בנושא זר לעולם האמנות...

תחשבי כמה ביקורת קיימת היום, שאני בטוחה שאת חשה אותה בעצמך על בשרך, בכל מה שקשור לשדה האמנות

העכשוית, וכמה מהביקורת הזו מתייחסת בכלל לנושא האגו- כמה מאמרים כבר נכתבו ודיברו על "אמנות עליתיסטית"

על "אמנות למביני עניין" על אמנות מנוכרת וכו'.... הרי עניין האגו הוא עניין שמעניין בעיני לבחון אותו,

גם בפריזמה של אמנית, וגם כסובייקט בעולם הזה.

כשאני קוראת את השורה התחתונה של האמירה שלך, אני מגלה שבכלל אין בינינו שום מחלוקת. גם אני בסופו של

דבר מתעקשת, שלא ניתן להפריד בין האמן לאמנות, ועל כך הצבעתי בפוסט.

בכל אופן, אותי באופן אישי, הנושא הזה מרתק, ואני מרגישה שההרהור בו, לפחות לי אישית, הוא חשוב.