רק עוד כמה הרוגים...

29/12/08 08:51	1	דרג את התוכן:
2008-12-29 11:51:29 כבודו שלח הודעה אוף ליין אוף ליין	מלחמה: צביעות שאין לה סוף הפסיכולוגית הנודעת ד"ר אליס מילר ("הדרמה של הילד המחונן"), כותבת: ייצור כלי נשק, סחר בנשק, מלחמה - אלה הן הדרכים האידיאליות להוציא את הזעם הרצחני והמודחק של הילדוּת על אנשים חפים מפשע, תוך הכחשה מוחלטת של מקורותיו. לפני שישים שנה, עמים שלמים נשחטו בעזרת גז רעיל, במה שכונה בזמנו 'פיתרון נקי' משום שדם לא נשפך בתהליך. כיום, ילדים שלא העזו מעולם להביט במעשיהם של אבותיהם במבט בוחן, מעורבים בטבח "נקי" מהאוויר של אזרחים. כעניין שבעיקרון, הם מעולם לא העזו לפקפק. אם הם היו עושים זאת, טבעם הנתעב של מעשים אלה היה נחשף בפניהם באופן מיידי, והם לא היו מסוגלים להמשיך. טייס קרב אמריקאי שהשתתף במלחמת המפרץ הראשונה נשאל כיצד הרגיש כאשר חזר ממשימת ההפצצה שלו. "מצויין", הוא השיב, "עשיתי את העבודה שלי". וזה הכל? ביקש העיתונאי לדעת, "למה, מה עוד?" החייל הגיב על השאלה האחרונה בפליאה. אם אדם צעיר זה מסוגל היה להרגיש משהו, אם רגשותיו לא היו קפואים בתוכו במשך זמן רב, הוא היה יכול להשתתף ברגשות האימה, חוסר-האונים והזעם של האנשים אותם הפציץ. ייתכן שהוא יכול היה להרגיש ע"י כך את חוסר-האונים שלו עצמו, את היותו חסר הגנה בפני פלישותיהם של מבוגרים רותחים מזעם. במקרה כזה הוא היה מסוגל להבחין בקשר בין ההשפלות של ראשית חייו לבין הסיפוק שהוא שואב מכך שהוא עצמו כבר אינו קורבן חסר-אונים, אלא מסוגל לאיים על אחרים בעזרת פצצות. הוא לא היה נשאר החייל האידיאלי, אלא הופך לאדם בעל מצפון, המסוגל לעזור לאחרים להבין איך בנויה המכונה המטורפת שהם עצמם מהווים את חלקיה הנעים. הוא היה ממלא את תפקידו במניעתן של מלחמות. ילדים שהוכו, הושפלו ועברו התעללות, ושלא מצאו עד שיעמוד לצידם, מפתחים לעתים קרובות הפרעה חמורה בהמשך חייהם: הם לא יודעים שום דבר על רגשותיהם האמיתיים, הם מפחדים מהם כמו ממגיפה, וכתוצאה מכך הם אינם מסוגלים להבחין כיצד דברים מסוימים קשורים זה לזה. בלי להבין מה הם עושים, ובלי לקחת אחריות על כך - הם גורמים לאנשים חפים מפשע לעבור את אותן הזוועות שהם עצמם חוו. הם רואים בפעולותיהם "גאולה" עבור האחרים בדיוק כמו הוריהם שעשו זאת לפניהם. התוצאה: פעולות חסרות כל אחריות, המקבלות לגיטימציה-לכאורה מאידיאולוגיה הפועלת בד בבד עם צביעות שאין לה סוף. ההשלכות הישירות הן פעולות הרסניות, ציניות ובלתי-אנושיות, פעולות נגד החיים עצמם, אשר בעידן זה של טכנולוגיה מתקדמת, מהוות איום שאין שני לו לכוכב הלכת עליו אנו חיים. בני אדם באים אל העולם בלי כוונות רעות, ועם צורך חד משמעי לשמור על החיים, לאהוב ולהיות נאהבים. אולם אם ילד נתקל בשינאה ובשקרים במקום באהבה ובאנשים דוברי אמת; אם מכים אותו במקום שידאגו לו ויגנו עליו, הוא אמור להיות מסוגל לזעוק ולהתקומם, כדי להגן על עצמו מהטימטום והרשעות הללו. אלה הן תגובות נורמאליות ובריאות להתקפות ההרסניות מצד עולם המבוגרים. מחאה כזאת יכולה להציל את בריאותו הנפשית של הילד, את כבודו, את בטיחותו, את יושרו, את תודעתו, ואת ההערכה-העצמית שלו. אבל לילד שהוכה, הושפל והוזנח אין אפשרות כזאת. חסומות בפניו כל הדרכים שיש ליצור אנושי לשמור על יושרתו. מחאתו עלולה להיות מותו. כדי לשרוד, לילד אין בדרך כלל ברירה אלא להדחיק את זכרם של הדברים שנעשו לו. הרגשות החזקים כל כך, הבלתי רצויים, שחייבים ללוות כל פגיעה - זעם רצחני, תשוקה לנקמה, תחושה של היות מאויים ע"י העולם כולו - אלה חייבים להיות מודחקים תמיד. ובשביל ילד שאין לו עד ומסייע, ההורים הם העולם כולו. בתת-ההכרה של הילד תיווצר, יש להניח, המשאלה - שעם הזמן תלך ותתגבש - להשמיד את העולם כולו, כדי שהוא יוכל סוף סוף לחיות. את מה שבעבר היה אסור, המלחמה לפתע מאפשרת. דמות האוייב מספקת מטרה, עליה השינאה שנשארה כלואה שנים, ורגשות הילד העיוורים, האינסופיים, הרצחניים - רגשות שמעולם לא נחוו בצורה מודעת וכתוצאה מכך מעולם לא היה ניתן לתקן אותם או לשלוט בהם - יכולים להישפך, בדרכים מקובלות. בתהליך זה, רגשות אלה אינם צריכים, אפילו לא לרגע, לחדור אל התודעה. לרוע המזל, מלחמות ממשיכות להיות דבר-מה מקובל, משום שישנם כל כך הרבה בני אדם שלמדו רק להרוס חיים ולהיהרס בידיהם של אחרים, בני אדם שמעולם לא יכלו לפתח את אהבתם אל החיים, משום שמעולם לא ניתנה להם ההזדמנות. זהו ההיגיון של ההדחקה: אני מסרב לדעת מה ההורים שלי עשו לי. אני רוצה לסלוח להם ולא לשפוט אותם. אני לא רוצה לפקפק או לשאול שאלות מיותרות. הם ההורים שלי, ולכן הם מעבר לתחומה של האשמה. כל זמן שהרגשות שלי הם חסומים, אני נאלץ לחזור על הפשעים שנעשו בי (הרס של חיים) בלי להכיר בכך. ההתעללות בילדים שלי, המלחמות המזוויעות נגד אוייבים משוערים, הרס של חיים בכל מקום בו אני רואה אותם צומחים - כל אלה מאפשרים לי להקים אנדרטה להורי ולהחזיק בעיוורוני." המאמר Wars and Dictators מאת אליס מילר פורסם בעיתונים בשוויץ, איטליה וגרמניה לאחר מלחמת המפרץ הראשונה.