| (זהו טקסט שנכתב בעת ולאחר מלחמת לבנון השנייה ומעודכן לימינו הסוערים). פעם היינו הולכים לסרטים לכדי לברוח לזמן קצר מהמציאות הממשית. הסייברספייס הפך את היוצרות, הוא שאב אותנו, ולעיתים אנחנו מגיחים משם אל הממשי. הדבר בולט במיוחד בעיתות משבר, דוגמת מלחמת לבנון השנייה, והיום במבצע "עופרת יצוקה" בהן אנו צופים מתוך או "מרחוק" בשידור ישיר בטלוויזיה גלובאלית, במחשב המרושת ובטלפון הסלולרי, במוות, הפצצות והרס. מבטנו מועתק אל קסדתו של החייל המסתער בשדה הקרב, ולחרטום הפצצה החכמה במעופה לתוך חלונו של בית בדחייה בבירות או מנהרה בציר פילדלפי, שהפסיקו להתקיים לאחר הפגיעה, והפכו ל"רעש לבן" טלוויזיוני, הד רחוק של המפץ הגדול. המלחמה הפכה לעוד סדרת ריאליטי "האח הגדול" אינטראקטיבית בזמן-אמת המשלבת ריקודים, שירים, חידונים, ורואי נסתר, שפרקיה מוצגים יום-יום שעה שעה, דקה דקה על המסכים הגלובאליים. המסך מפוצל, לחלון שעוקב אחר שיגור ומעוף של טיל מדרום לבנון או עזה, בדרך לפגיעתו הקטלנית בחיפה או באשדוד. ובסמוך, נצפתה נעילת הכוונת של פצצה חכמה ששוגרה ממטוס חיל האוויר, והפגיעה בזמן אמת במשגר בצד השני. התמונה מלווה במבזקי טקסט מידיים של אולמרט, הניה נסראללה, בורסה, הישרדות... כאשר ברקע נשמעת שאגת אזעקה, שמקפיאה ומותחת אינסופית את האירוע, שסופו פיצוץ שמחריד את התודעה והגוף, שנדחסים לתוך ייחודיות מתגוננת. הצופה והגולש הופכים למשתתפים פעילים במופע הריאליטי בחוג סגור בתפקיד במאי, שחקן ומפיק, המדווחים בזמן אמת ממקום ההתרחשות, באמצעות הווידיאו-סלולר שברשותם. הסייברספייס הופך לממשק להודעות SMS, דוא"ל, שיחות ותמונות וידאו בזמן אמת, היוצר לחץ על מקבלי ההחלטות בצבא ועל קובעי המדיניות, שמנטרים אף הם בזמן אמת את רחשי ליבו של קהל בוחריהם המרושת, תוך שהם לומדים בזמן אמת מטעויות משידוריהם באירועים הקודמים. צופי האח הגדול הופכים לשחקנים הראשיים ומחוללי מציאות-"אמנות החיים". המרחב-זמן שנדחס הופך את חייו של כול גולש (כולנו) ל"אמנות סביבתית", אינטראקטיבית גלובאלית רבת משתתפים "וירטואליים", משחק מחשב, בו הוא מפעיל באמצעות הגדג'טים האלקטרוניים את סביבתו, מאנשים ועד טילים הפוגעים באויב "וירטואלי" מרוחק. הסייברספייס הוא שלוחה של מערכת העצבים המרכזית שלנו. המרחב הממשי אלים, נגוע בחוליים שונים, ובלתי יציב, גורם לרבים לנטשו, ולהסתגר בתוך קונכיה מגוננת של הסייברספייס. היינו עדים לכך ביוגוסלביה ובמלחמת לבנון השנייה, בהן אתרי אמנות באינטרנט משני צידי הגבול, הציגו יצירות ודעות. למעשה היו אלה ערוצי ביטוי יחידים שפעלו באזורי הקרבות, כיוון שאלה הפיזיים המסורתיים נסגרו. המרחב הממשי ננטש לטובת הווירטואלי. אחד מיושבי המקלטים במלחמת לבנון השנייה, כפי שמצויים אנשים היום בדרום (משני צדדי הגבול) הייתי אני. כתבתי אז שורות אלה :"...לגבי יצירה במצבי מלחמה; אינני מסוגל ליצור דברים משמעותיים כאשר סירנות מפלחות את האוויר, נופלות קטיושות, וחיי ילדי ומשפחתי בסכנה ממשית ומיידית, הדבר היחיד שאני מסוגל לבצע זה תחזוקה "מכאנית" של האתר שלי, לשלב בו "זיכרונות", ותיעוד של מעשי בעבר, מעין אקט של "שימור" לדורות הבאים, ולקוות לימים טובים יותר בהם המוזות לא תשתוקנה.... במצבי דחק מעין אלה הגוף והתודעה נסוגים ל"מרחבים מוגנים", במקרה שלי הגוף עובר סובלימציה ממרחב ממשי למרחב וירטואלי "בטוח" יותר, שם הוא יכול לשרוד לנצח כ"מומיה" דיגיטאלית". הטלוויזיה של חמס דורשת מדיפלומטים ירדניים ומצריים לעזוב את ערי ישראל (מרחב ממשי) כי אין הוא בטוח יותר. במייל אני מקבל הודעות בדבר אמנות בעד ונגד צד זה או אחר בלחימה... המלחמה הפכה לחלק בולט והנראה ביותר של האמנות, למרות שתמיד הייתה שם. פול ויריליו החי בבטחה בפריז, (אולי היום אין יותר מקומות בטוחים) חושש מן הסייברספייס: "הטכנולוגיות החדשות מנסות להפוך את המציאות המדומה, לחזקה יותר מזו הממשית, דבר שגורם לתאונות. היום בו המציאות המדומה תהפוך לחזקה יותר מהמציאות הממשית, יהיה היום בו תתרחש ה"תאונה הגדולה". האנושות לא חוותה עדין תאונה יוצאת דופן מעין זו". לדעתי חששו של ויריליו הינו מופרך. למעשה, הסייברספייס הופך לעיר מקלט לגוף והתודעה בעת מצוקה ומשבר במרחב הממשי. המציאות המשודרגת Augmented reality, שבסייברספייס, מגוננת עלינו בעת שהמציאות הממשית מקיאה אותנו, עת היא הופכת לבלתי ראויה למחיה. כולנו, ובייחוד הנוער של היום, חי חיים היברידיים, בהם החלק הווירטואלי הופך לדומיננטי על חשבון הממשי. לדוגמה, בתי בת ה-15 וחבריה, מעדיפים להישאר ב"מרחב מוגן" וירטואלי, גם כעבור שנתיים מתום המלחמה (אני בטוח שהנוער בדרום מצוי ופעיל שם בימים אלו, הרבה יותר מאשר המרחב הממשי המופגז). סגורה בחדרה, היא מבלה שעות רבות ביום ב"עמדת עבודה", הכוללת מחשב, טלוויזיה, טלפון סלולארי, שני טלפונים קוויים, נגן MP3\4, וכול גאדג'ט אלקטרוני אפשרי אחר. פעילותה מתאפיינת בחלוקת קשב בלתי אפשרית מבחינתי, כאשר היא מצ'וטטת במקביל בעברית ואנגלית עם מספר גולשים, משוחחת בטלפון, צופה בקליפים בMTV, עונה על שאלותיי הנודניקיות, ו... מכינה (היטב) שיעורים. המרחב הממשי הפך עבורה ועבור חבריה הגולשים לשקוף ולא רלוונטי. האם יצאנו ממערה אפלטונית אחת לאחותה האלקטרונית, בה בהפקה עצמית, אנו מוקרנים כהולוגרמות על קירותיה השקופים, ומשחקים בסדרות ריאליטי של חיינו? או שמא זו אותה תודעה בשינוי מערה? | 
הוספת תגובה על "דז'ה וו, שנתיים אחרי המלחמה או החיים בסרט."
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה