רולאן בארת כתב ב "מחשבות על הצילום":
"כשאני חש כי העדשה צופה בי, הכול משתנה: אני מתקין את עצמי לעמידה לפני הצלם, כהרף עין אני יוצר לעצמי גוף אחר, מראש אני הופך את עצמי לתמונה. שינוי-צורה זה הוא פעיל: אני חש שהתצלום יוצר את גופי או ממותתו לפי שרירות ליבו (משל לכוח ממותת זה: קומונארים אחדים שילמו בחייהם על נכונותם ואף חשקם לעמוד לפני המצלמה עלי בריקדות. לאחר שנוצחו זיהתה אותם המשטרה של טייר וכמעט כולם נורו למוות)...אבל מאחר שברצוני שיתפסו בי רקמה פנימית עדינה פנימית עדינה ולא מימיקה, ומאחר שאמנות הצילום אינה מעודנת כל עיקר אלא כשהיא נתונה בידי הטוב שבאמני הדיוקנאות, אינני יודע כיצד לפעול על עורי מבפנים" (עמ' 15-16).
האם כיום בהיותנו חשופים בכל מקום וזמן כמעט, לעדשות מצלמות אבטחה, ניתור, בקרה, ומיליוני מצלמות הקבועות בטלפונים הסלולריים (ממוצע של 1.3 סלולריים לאדם בארץ), אנו חווים באופן רציף ומתמשך את ההזרה, את אותו שינוי גוף וצורה עליהם דיבר בארת? האם אנו מצויים כל הזמן בפוזה של מצולם? שלט "אתר זה מנותר 24 שעות ביממה על-ידי מצלמה במעגל סגור" אינו מעורר יותר תהיות בלב איש.
האם אין יותר מקום סודי בחיינו, בכל סלולר יש GPS המשדר במדויק על מיקומנו, ומצלם ומשדר את המראות והקולות שלנו? אין שואלים יותר "סליחה אפשר לצלם", מצלמים הכל וכול הזמן ללא הפסקה. בנסיעה ברכב חדש אנחנו עטופים במאה מיקרו-מעבדים השולטים על הרכב והנוסעים שבתוכו...
האם אנו מתנתקים מהגוף הממשי והופכים להולוגרמה, AVATAR , שעורו נמתח על-פני מסכי הרשת כולה וחשוף לעין כול?
modern panopticon
הוספת תגובה על "אמנות "סודית" - פומבית"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה