מי אמר שאמנות חייבת לנבוע מסבל, מאבק באלוהים ושנאת אדם עד לסוף הבלתי נמנע של חוסר שפיות, אפאתיה קטטונית או מוות בודד באיזו דירת חדר מסריחה ומלאה במחטים מזוהמות? מי אמר שאמנות היא נביעה של כל מה שאינו שלם, נתון בקונפליקט ושואף לכאוס? האם "אמן" המסתובב שלם ומאושר ברחובות תל אביב (או שדרות לצורך העניין) ייצור אמנות פחות עמוקה, מאחד שיושב כל היום ובכוח מחפש סיבות לחתוך לעצמו את האוזן, או כזה אשר חי חיים הזויים ומוטרפים, תולדת מודעות סחופת אינסטינקטים משולחי-מוסר ועיוורון-יצרים הרסניים משולחי-רסן? האם אמן חייב להרוס את עצמו כדי לבנות יצירת אמנות? ומה הקשר בין אמנות לתכלית החיים? ומי אמר שאמנות הינה כלי להגשמת תכלית זו?
אמנות בעיני אינה מטרה ואפילו לא אמצעי; היא פשוט עוד משהו שבן אדם עושה בחיים, בדיוק כמו לנקות את הבית או לאכול תפוח. ישנה תכלית לחיים שהינה גבוהה וחובקת כל. אל התכלית הזו ניתן (אולי וללא ספק) להגיע רק באמצעות איזו שהיא דרך רוחנית והתכוונות צלולה. על הגזע הזה, כששורשיו עמוקים ובריאים, ניתן להלביש את כל סוגי הענפים והעלים שהדמיון מעלה בעצמו. גם נפח טוב הוא אמן. כל מי שריכוז עמוק על בסיס מוסר מעניק לו השראה הוא אמן. יכול להיות שהחיים של הטייח שסידר לי את הקירות בבית לקחו אותו למקום, שמבחינת הקונצנזוס והסטיגמות המקובלות הוא פחוּת מזה של ג'ים מוריסון או פיקאסו, כי הרי אין שום דבר כביכול שמעודד את האגו להתנפח כמו בלון. אבל זו אכן רק סטיגמה. אגו יכול להיות נפוח כמו בלון בלא שום סיבה אמיתית. והוא אכן נפוח כמו בלון, ואכן בלא שום סיבה אמיתית מחוץ לעצם קיומו - זוהי תכליתו - להסיח את הדעת מהתכלית.
ג'ים מוריסון, לדוגמא, זכה לכמה שנים, שהיו בסך הכל הגשמה קארמטית של התוכן הפנימי של נפשו, ונלכד במערבולת של שנאה עצמית שופעת רגישות ואינטליגנציה. מתוך המקום הזה הוא הוליד אמנות - מילים עמוקות וחדורות כוונה ומשמעות מתוך נבכי הנפש, מילים שבמיוחד בזמנו היו קריאת תיגר על כל מה שמקובל להגיד ואיך שמקובל להגיד את זה. הוא התחבט בשאלות עמוקות על מוות, והפך את חוסר היכולת שלו למצוא תשובות למסע של הרס עצמי כביכול בשם האמנות, תוך מודעות מלאה לכך שזה אכן מה שהוא עושה. אני בטוח שאפילו מוריסון לא האמין לסיפורים של מוריסון. ואם כן, אזי אולי הוא היה פחות רגיש ואינטליגנט מהתדמית שכה טרח להגדיר ביחס לחייו ואישיותו. ז'אן-מישל באסקיאט הוא דוגמא נהדרת נוספת ליחסים בלתי נסבלים בעליל של אדם עם עצמו ועם מקומו בעולם.
יש לי התחושה, שהחל מתקופת הרינסאנס ואילך, כאשר אמנים כבר החלו לקבל מעמד של אנשי רוח ולא סתם אנשי מלאכה, הלכה והתחזקה בתת-המודע האנושי הקולקטיבי תפיסה, שלפיה אמן הוא יצור סובל בהכרח, מתנשא בעליל, מיזנתרופ, סגור, עוין, לכוד במערבולות של רגשות עזים, וכפועל יוצא של כל אלו הינו בהכרח עמוק בהרבה, רגיש בהרבה ומיוחד הרבה יותר מכל אדם אחר – "הנבחר". כמובן, שכפועל יוצא מפועל יוצא עשוי בהחלט האמן להיות בודד לחלוטין, עני, מסכן, מלוכלך ואפל. אני לא חושב שואן גוך היה פחות אמן אם לא היה סובל כל כך והיה חדור במעט יותר הכרה, שהאמנות והגשמיות אינם תכלית חייו, אלא רק האלוהות והמוות. והוא, בין היתר, נבחר להיות צייר בודד בגלגול הזה, כמו שאמא שלו נבחרה להיות עקרת בית שעושה אחלה שטרודל, ומישהו אחר ברומא הביזאנטינית, כתוצאה של זיכוך או טומאה, שגיאות או חוכמה, נבחר או הפך להיות קשת מעולה או חייט בינוני.
כשאדם מבוסס בדרך רוחנית, באמונה, אזי הוא מבין את תכליתו ומשתמש בכל עשייה יומיומית כבמנוף לגדילה רוחנית, להעצמה אישית, לשאיפה אל כל מה שנאצל, טהור ושופע אור. זו שאלה של גישה, וגישה זו היא ביטוי של חופש הבחירה שאלוהים העניק לנו, בני האנוש. מודעות עמוקה וחריפה לסבל הקיומי האישי והאנושי היא מתנה. אך מודעות אשר אינה מלווה באיזון מולידה פחד וכתוצאה מכך שנאה. מודעות המלווה באיזון מולידה אמונה ואהבה. גם מתוך אמונה ואהבה ניתן ליצור אמנות, והיא תהיה לא פחות עמוקה, מרשימה, יצירתית וססגונית מזו הנובעת מהצד האפל שבנפש היוצר. שוב, זו שאלה של בחירה. ואם אכן מאמינים שאלוהים מכיל את הכל – גם את השטן – כי ה כ ל הוא בבחינת בריאה שלו, והכל שרוי בשליטתה ההרמונית והמוחלטת של מודעותו האינסופית, אזי ניתן גם להסיק, שדווקא אמנות המונעת מהכוחות היוצרים יכולה לנסוק גבוה ורחוק הרבה יותר מאשר זו הנובעת מהכוחות ההורסים.
אותם אמנים אשר בוחרים ליצור אמנות משנאה עצמית וקונפליקט עושים כך על דעת עצמם, אבל בשום אופן לא כי זוהי, בהכרח, דרך הטבע. אולי הם בוחרים להאמין, שאם לא יהיו סובלים יפסיקו להיות מיוחדים. אולי זוהי האמונה המושרשת בהם שלהיות סובל משמע להיות עמוק ושאנשים שמחים הם שטחיים וטיפשים. אך זה תלוי מאיזה מקום נובעת השמחה הזו. שמחה של תאוות חושים עשויה אכן להיות שטחית ומטופשת, וזאת אני אומר למרות שהיא ביטוי לטבע האדם בדיוק באותה המידה כמו התחבטות חסרת פשרות, עקשנית וספוגת גאווה ויומרה בשאלות קיומיות "עמוקות" ופילוסופיות. ברמה המוחלטת של המציאות אין שום דבר שטחי יותר בליהנות כמו חיה מסטייק טוב, מאשר בלמרר את חיי עצמך בתעניות של צומות וסגפנות, כפי שעשה פנחס שדה. זה לא מעיד על גדולה רוחנית אלא על גדולת האגו, הגאווה והאשליה הממסכת אותם, והופכת אותם לאמונה מעוותת ומסוכנת, שזה עבור תכלית גבוהה יותר – האמנות – שטויות.
אבל ישנה שמחה אמיתית. מה שקרוי בפינו "אושר" - זה הנובע מתוך ידיעה שבכל מקרה ובכל זמן יש דבר גדול מאיתנו לאין שיעור המודע אלינו על כל רבדנו, היודע את תכלית קיומנו, ומנסה להנחותנו דרך תפאורת עולם של ייסורים ואשליות שהוא ברא בעבורנו. בתוך אותם רגעים קטנים של אושר האמונה, והחוויה של זוהר האמת נולדת אמנות, שלא מתוך ייסורים והתחבטויות, שאינה מתוך קונפליקט וסבל, אלא כזו שבתור התחלה מבטאת את כל אלו מהצד, באופן אובייקטיבי ונטול פניות. אולי בשלב מאוחר יותר נולדת משם אמנות שכולה אור, שמחה ואמונה - אמנות שהינה הגשמה של האלוהי, הנשגב והשלם.
כהערת אגב לאמור לעיל, וכתופעת לוואי של האדם הסובל, התדרים שאנו מייצרים שואבים אלינו אנשים בעלי תדר זהה. מגנט לא ימשך לזכוכית ולא לעץ. מגנט נמשך לברזל. זהו חוק טבע. אדם – אמן, טבח, מורה, נהג או קופאית, המייצרים תדרים של הרס עצמי, מושכים אליהם אנשים בתדר זהה. אדם המייצר תדרים של הרס עצמי, בשם האמנות ומתוך זיקת נפש עמוקה לאמנות, ימשוך אליו "אמנים" או "בעלי נפש אמן", אשר הורסים לעצמם ולכל מי שסובב אותם את החיים, בלי שום חתירה מודעת אל מקור כל התופעות, והפתרון האמיתי למצוקתם האישית. זהו גם חוק טבע.
השבח לאל על התבונה, התובנה, הגאווה, המסע והקונפליקט.
הוספת תגובה על "נרקומן ומאנייק בשם האמנות"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה