הייתי פעם (לפני כמה חודשים, ליתר דיוק) בפגישה עם זוג אספני אמנות ידועים - לינארד נימוי, לשעבר "מר ספוק" והיום גם צלם שמציג בתערוכות, ואשתו השחקנית לשעבר ומפיקת טלוויזיה כיום, סוזאן ביי. יחד ייסדו ב-2003 את קרן משפחת נימוי לאמנות, שתומכת באמנים צעירים בין היתר באמצעות מילגות שיכון אמן.
השיחה היתה מרתקת, הם הראו שיקופיות של יצירות האמנות שיש להם בבית וסיפרו זוטות על חלק מהיצירות - כיצד השיגו אותן, מה אהבו בהן. לא אכפת להם אם האמן מפורסם או לא - לא אחת קנו יצירות של אמנים שלא ידעו עליהם שום דבר לפני כן, שהגיעו אליהם באקראי ב"יום סטודיו פתוח" (ותיארו טיפוס ארוך ומייגע במדרגות צרות לקומה רביעית - שניהם אנשים לא צעירים).
סוזאן ביי סיפרה על מאבק שניהלו על יצירה מסוימת במכירה פומבית, כאשר הקונה שהתחרה בהם נראה כמתעקש להשיג את היצירה ויהי מה, אך היה לה ערך רגשי בעבורם (מעשה ידי חבר, שנפטר), והם לא התכוונו לוותר, מה שהעלה את המחיר לאין ערוך....
נושא מעניין נוסף באותו ערב קשור בתרומה של האמנים - ולא האמנות - לשגשוג כלכלי, דבר שאולי אין נותנים עליו מספיק את הדעת. מקובל לראות באמנים מעין פרזיטים, שלא מתפרנסים, בדומה לצרצרים ששרים כל הקיץ ודורשים מחסה בחורף.... אבל לנארד העלה טענה אחרת. לדבריו, אם אתה רוצה להתעשר מהר, כדאי לך לעקוב אחרי תנועת האמנים - לבדוק לאיזה אזורים בעיר מתחילים להגיע אמנים, ומייד לקנות שם נדל"ן.... כי ההיסטוריה מוכיחה שהאמנים הם מעין חלוצים, הם מייבשים את הביצות ואחר כך נמכרים דופלקסים יוקרתיים ממש באותו מקום, והאמנים (שאינם עשירים בדרך כלל) נאלצים לעזוב.
כל מי שמכיר את ההיסטוריה של ניו יורק יכול להעיד שאכן כך הדבר, שזה מה שקרה באזורים כמו איסט ווילג' או סוהו או דרום מנהטן. הם היו נשארים שכונות עוני נחשלות אלמלא פלשו אליהן אנשי החזון והמעשה, שבינתיים עברו לברוקלין ואפילו שם לא יכולים כבר לשכור דירות.
. 
/null/text_64k_1#