28 דצמבר, 2003
אחותה של האקסית המיתולוגית שלי למדה עיצוב תפאורה ובמה. באחד מהפרוייקטים שקיבלו הסטודנטים, הם נדרשו לעצב שמלה, המורכבת מריבועים ומשולשים מצד אחד, ואשר מבטאת או מגלמת את אישיותה של דמות היסטורית כלשהי, מצד שני. את השמלה הם נדרשו להציג בדרך כלשהי, המלווה במשחק, שיר, פנטומימה וכיו"ב. אז נסענו לראות, כי היא נורא ביקשה שנבוא.
מה שהטביע את חותמו בי ביותר, היתה התחושה שאף אחד מהחברים ובני המשפחה של הסטודנטים, אשר היוו את מרבית הרכבו של הקהל לא באמת הבין מה הולך שם. כל סטודנט עלה לבמה עם הקטע הסתום וחסר הפשר שלו והציג אותו. באיזה שהוא שלב, כנראה, שהקטע נגמר. אף אחד לא ידע. עטוף ומוגן בידי מבוכתי האישית, הצלחתי לזהות פה ושם איזה אמיץ, שבמבוכה רבה החל אף הוא למחוא, בהיסוס מקרטע, כפיים. ואז נגרר אחריו עוד אחד וחדל במהרה... ואז התחילו שוב... כך, עד שכל השאר נגררו אחרי האוואנגרדים, ופשטה בחלל החדר הוודאות, שהקטע הזה הספציפי, אכן הסתיים. כך היה כמעט עם כל קטע. וכל-כך היה ברור וניכר באווירה, שכולנו יושבים שם נבוכים עד מוות, והדבר שהכי חשוב לנו כרגע זה לא להיראות בעיני אחרים, כמי שאינם מבינים "אמנות". מבוכה קולקטיבית צפה על פני השטח, כמו שמן טיגון, שחור ועכור משימוש-יתר, בצ'יפסר של מקדונלד'ס.
אמנות. כל פרק זמן, מתהווה איזו סולידאריות של אנשים, שקובעת עוד שם או הגדרה לטבעה, מהותה או גבולותיה של אמנות. הסולידאריות הזו באה ואומרת: "גם צורת הביטוי הזו היא אמנות, כי כך אמרנו. אם תצייר כך: זה אימפרסיוניזם - זו אמנות. אבל אם תצייר אותו הדבר בדיוק ותדביק על זה חתיכת עיתון ישן: זה זבל עד שנחליט אחרת, נקודה". כעבור זמן הסולידאריות מתפזרת, כי קמים כל אלו, המתוסכלים מהדור השמרני הקודם ויוצרים סולידאריות משל עצמם, נותנים לזרם שלהם איזה שם מפוצץ ומגדירים תחתיו דברים יותר אקסצנטריים, כאמנות בפני עצמה. אבל מי קיבל את המונופול על ההגדרה של מהי אמנות ומי הפך הגדרה זו לאבסולוטית? מי קבע את מראה פניה ומי קבע מה האמנות מעדיפה שיהיה תוכנה, מהותה, ניסוחה? האם זו האמנות בעצמה או שמא החברה, קומץ האנשים, נבחרי הציבור, שמפחד ולא מאהבה, שמאדישות ולא מהסכמה, ניתנה להם הזכות לקבוע, כי את כל השאר זה לא מעניין מספיק או שהם מפחדים לחשוב אחרת? מוסולוני, היטלר וצ'אושסקו משלו בכיסאם שנים רבות – הסטאטוס קוו, ההסכמה שבשתיקה, אינה בהכרח הסכמה של הזדהות, של חכמה, של תובנה, של אומץ ללכת אחרי הרעיון, זהו, פשוט, פחד שכל עוד לא חצה את מחסום המאסה הקריטית, אינו בא לידי ביטוי בהפיכה כוללת.
אבל מהי, בעצם, אמנות? האין זו היכולת להפוך למוֹדם, למתרגם בין חוויה של רגע, הטעונה באינסוף ניואנסים, מאופק עד אופק של היבטים, לבין הדף הזה, שאתם קוראים בו עכשיו? האין זו הדרך האישית של כל אחד מאיתנו לבטא את משקעיו ותסכוליו, להביע איזה רעיון, רגש או מחשבה בנייר, בחימר, בצבעים, בברזל ולהביא את השקפת עולמו, המופשטת מטבעה, אל החומר הנראה לעין, אל רמת המיצג הויזואלי? ואם כן, אזי מה עושה את זה פחות או יותר אמנות, ממשהו שתוּלם למסגרת אופנתית מקובלת? הרי אותה המסגרת הנוקשה, חסרת המעוף והקפואה הינה האוונגרדיות של מישהו, שפעם מרד במוסכמות לא? ואחרי שהתנפץ המחסום, כולם התחילו ללכת אחריו. כמו מינוס בבנק: כל עוד אין לך גם לא יהיה לך, אבל ברגע שגרעת בשקל, כבר פרצת מחסום של תודעה, קיר של עקרון, חומה של פחד וזה כבר לא משנה אם יהיה לך מינוס של שקל או של 3,000 שקל. כך נקבע תקן, שהופך במהירות לקיבעון מנטאלי עד האוונגרד הבא, שנמאס לו כבר מלהיות צבוע ושפשוט בא ואומר: "אני מראה את המחשבות שלי אחרת.", ואם הוא ממש "גאון" אז אולי אף יחווה ויגיד: "אני אפילו חושב אחרת לגמרי, מלכתחילה". כולם סוקלים באבנים, קוטלים; בונים תיאוריות, סוגדים ויוצרים לבסוף תלם חדש, שיוכל להכיל את צורת החשיבה הזו. וכך לבסוף, גם ההיבט הזה של האלוהות נכנס להיכל הקודש של הגדרות ה"אמנות" האנושיות המקובלות, ואם האמן עדיין בחיים אולי אפילו יהיה זה הוא שיקבע איזה שם יהיה להיבט הזה.
את כל זה אמרתי; בגלל רגשי הנחיתות שלי התנשאתי ובגלל המבוכה שלי התיימרתי. הרי אחרי הכל, באיזה שהוא מקום אני עדיין מאמין, אבל באמת, ש"אמנות" חייבת להיות משהו חכם לאנשים חכמים. אז כתיבת הקטע הזה הייתה הדרך שלי להראות לכם שאני מבין אמנות, והספר הזה הוא מחיאת הכפיים המהוססת שלי.
* קטע מתוך "אני טוב בלאכול", ספר אשר נכתב ומעולם לא פורסם.
הוספת תגובה על "על אמנות*"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה