שמתי לב שאנשים,באופן כללי, מנסים להיתרחק מכל מה שיש לו ריח או קולות של שואה
לכן העברתי את דברי הפתיחה של התערוכה שלי,בעין חרוד, מהבלוג שלי לדיון בפורום
אשמח מאד לתגובות.
דברים של אבי דולב בפתיחת התערוכה בעין חרוד,בית שטורמן,2006-12-01
משנת 1980 ועד היום אני לא הצגתי את עבודותי אבל לרגע לא הפסקתי לצייר,
אני מה שנקרא צייר מגירה. זה מצב מוזר מפני שצייר שמצייר למגירה לא נחשב בעיני
אומן. אומן אמיתי חייב גם להתמודד מול קהל ובקרת
אני שנים מרגיש כמו "גולומב" משר הטבעות, צפון אי שם במעמקי האדמה שומר על
אוצרו, גם אני כמוהו מצייר את ציורי ושומר עליהם כעל אוצר ולכן מבחנתי זה הרגע שבו
אני מנסה לצאת מתוך האפלה ולהצטרף למשפחת האמנים
הציור שלי בנוי מקו,צורה וצבע וכמובן והחשוב מכל רעיון מרכזי שלאורו אני הולך הרבה מאד שנים
הרעיון המרכזי שלי הושפע מצילום של קבוצת נשים העומדות ערומות לפני בור ,נשים
שצולמו רגע לפני , התמונה הזו חרוטה עמוק בזיכרוני, וכאשר אני פותח שפורפרת של צבע
או אוחז במכחול, הצילום הזה מופיע חי ובוער בזיכרוני וכל פעם מחדש אני שואל את עצמי
איך יכלו לעמוד בסיטואציה המשפילה הזו שאפילו לראות את עצמן לבד ערומות מול המראה
בבדאי התבישו.
אני בנם של הורים שבדרך כלל שתקו. הם למזלם ברחו אבל בבריחתם הם השאירו
הורים,אחים,אחיות ומשפחות גדולות ואני חושב שחלק גדול מהשתיקה הזו הינם
ייסורי המצפון,כאב ובושה על הבריחה ועל שהם נשארו בחיים .
כמוני כמוהם ייסורי המצפון,כאב ובושה מלווים גם אותי לאורך חיי על שלא שאלתי ולא ידעתי ולא
הקלתי ולו במעט את מסע זיכרונם הכבד.
הציורים האלה הם נר הנשמה לכאב,לבושה ו לייסורי המצפון שלי .
הוספת תגובה על "אשה, נשים"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה