ברור לי שהם סנסורים קטנים ויודעים הכל...

ובכל זאת, אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי האם הם מרגישים שהוא לא מתערב לחלוטין בחייהם והוריו עושים מלאכתו במקומו.

האם הם יודעים שאמא מגדלת אותם כמעט לבד?

והשאלה הכבדה ביותר...האם זה עושה להם משהו? האם הם מסוגלים להבין/להעריך או לתפוס את המשמעויות של זה וגם את הקשיים הכרוכים בכך?

גם כשעזב את הבית, רק אחרי שבוע הילדים הבינו שהוא אננו ושאלו איפה אבא... שכן תמיד הוא היה בעבודה.

האם הילדים מסוגלים להבין את משמעות הנטל כשכל מלאכת הגידול נופלת רק על צד אחד?

האם הם מסוגלים למרות גילם הצעיר לעצור לפעמים... ולהבין שקשה לאמא?

שאלת הרבה שאלות ,והקושי ניבט מכל משפט את ללא ספק את עוברת תקופה לא פשוטה, וליבי איתך.

קשה לענות באופן מפורט מכיוון שזה קשור לגיל הילדים ולמצב שאני מבינה שהוא מורכב ובכל זאת כתפיסה כללית שלי ילדים מתקשים במיוחד בגיל הצעיר להבין שקשה לנו ,הם עסוקים יותר בעצמם וצרכיהם וכך צריך להיות ...

את התמיכה לקושי כדאי לקבל ממבוגרים אחרים שנמצאים בסביבה.

ולגבי המרגישים בודאי שילדים מרגישים האם זה יהפוך למשהו שיפגע בהם זו כבר שאלה נוספת .וכאן יש לנו מקום !

אני נוהגת לדבר עם הילדה שלי שהיום היא בת 10,5 וכשהתגרשתי היתה בת 3,5 על המצב בהתאם לגיל שלה ולברר מהם רגשותיה ואיך אפשר להקל ,זו הדרך שלי שבתקופות מסוימות אביה מסיבות שונות לא כל כך היה בקשר איתה .

מקווה שתרמתי במשהו.

צטט: גמבה 2009-01-15 22:45:02

שאלת הרבה שאלות ,והקושי ניבט מכל משפט את ללא ספק את עוברת תקופה לא פשוטה, וליבי איתך.

קשה לענות באופן מפורט מכיוון שזה קשור לגיל הילדים ולמצב שאני מבינה שהוא מורכב ובכל זאת כתפיסה כללית שלי ילדים מתקשים במיוחד בגיל הצעיר להבין שקשה לנו ,הם עסוקים יותר בעצמם וצרכיהם וכך צריך להיות ...

את התמיכה לקושי כדאי לקבל ממבוגרים אחרים שנמצאים בסביבה.

ולגבי המרגישים בודאי שילדים מרגישים האם זה יהפוך למשהו שיפגע בהם זו כבר שאלה נוספת .וכאן יש לנו מקום !

אני נוהגת לדבר עם הילדה שלי שהיום היא בת 10,5 וכשהתגרשתי היתה בת 3,5 על המצב בהתאם לגיל שלה ולברר מהם רגשותיה ואיך אפשר להקל ,זו הדרך שלי שבתקופות מסוימות אביה מסיבות שונות לא כל כך היה בקשר איתה .

מקווה שתרמתי במשהו.

 

אכן קשה שכן במהלך נישואנו חוויתי את הנטישה שלי, ועכשיו לאחר גרושנו אני חווה אט אט בצורה הדרגתית גם את הנטישה של הילדים.

תודה על מילות העידוד.

אכן הילדים עסוקים בעצמם ובצרכיהם וזה ברור לי ואני נותנת את כל כולי...

אני פשוט תוהה האם הם עוצרים לפעמים וחושבים שגם לאמא קשה... אני מניחה שהם לא מסוגלים לתפוס את משמעות העניין.

אציין שאין לי שום עזרה מאף אחד למעט (למרבה האבסורד) מהוריו, שעושים את העבודה במקומו כבר תקופה ארוכה...

צטט: סתם אחת 2009-01-15 22:56:08

האם הילדים מרגישים?

ברור לי שהם סנסורים קטנים ויודעים הכל...

ובכל זאת, אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי האם הם מרגישים שהוא לא מתערב לחלוטין בחייהם והוריו עושים מלאכתו במקומו.

האם הם יודעים שאמא מגדלת אותם כמעט לבד?

והשאלה הכבדה ביותר...האם זה עושה להם משהו? האם הם מסוגלים להבין/להעריך או לתפוס את המשמעויות של זה וגם את הקשיים הכרוכים בכך?

 

גם כשעזב את הבית, רק אחרי שבוע הילדים הבינו שהוא אננו ושאלו איפה אבא... שכן תמיד הוא היה בעבודה.

 

האם הילדים מסוגלים להבין את משמעות הנטל כשכל מלאכת הגידול נופלת רק על צד אחד?

האם הם מסוגלים למרות גילם הצעיר לעצור לפעמים... ולהבין שקשה לאמא?

 

תודה פרי,

אנני מתיימרת לקבל נוצות צבעוניות מאף אחד, ודאי שלא מילדיי. למעשה מדובר על מובן מאליו עבורם וודאי שעבורי.

מצד שני זה גם מובן מאליו שיש אבא.

ופה לאט לאט אבל בטוח הוא פשוט מתנדף מהתמונה.

אני תוהה איך ילדיי מקבלים את זה.

ואם תשאלי מדוע אני לא שואלת אותם.... אז התשובה היא שאם אבוא ואומר להם: ילדים, איך אתם מרגישים עם זה שאבא לא התקשר שבוע... אני כבר יודעת מה תהיה התשובה.

עדיף בכלל לא להציף אצליהם את הנושא....

צטט: סתם אחת 2009-01-16 00:38:46

תודה פרי,

אנני מתיימרת לקבל נוצות צבעוניות מאף אחד, ודאי שלא מילדיי. למעשה מדובר על מובן מאליו עבורם וודאי שעבורי.

מצד שני זה גם מובן מאליו שיש אבא.

ופה לאט לאט אבל בטוח הוא פשוט מתנדף מהתמונה.

אני תוהה איך ילדיי מקבלים את זה.

ואם תשאלי מדוע אני לא שואלת אותם.... אז התשובה היא שאם אבוא ואומר להם: ילדים, איך אתם מרגישים עם זה שאבא לא התקשר שבוע... אני כבר יודעת מה תהיה התשובה.

עדיף בכלל לא להציף אצליהם את הנושא....

כולי תקווה שלא לקחת באופן אישי את התהדרות הנוצות . אני ייחסתי זאת במיישרין לשאלתך "הכיצד הם ידעו להעריך" . האמיני לי הם ידעו בבוא היום .... ילד אי אפשר לרמות . במוקדם או במאוחר הם ימצאו את הדרך לקבל תשובות על שאלות שלכאורה היה נדמה לך שנשכחו מזכרונם . לגבי המובן מאליו שיש "אבא" אני לא כל כך מסכימה איתך , מכיוון שלפחות מהתסריט שאותו אני מכירה הוא בכלל לא קיים . הרגש עם הזמן מתנהל על פי אותו רגש שאיתו בוחר האב להתייחס . ואין כמו הילדים שיודעים לזכור ולשמר זכרונות . בניגוד לרבים שחושבים שיש משקל גדול לאישה בנתק הזה , אני לפחות יודעת שבטריטורייה הפרטית שלי תרם לזה האב נתח גדול . אני כן חושבת שיש מקום לשוחח עם הילדים ולשאול על תחושתם , כי אם אין לך התנגדות בקשר של הילדים איתו , אז למה שלא ידע אודות התחושות שלהם ? לפחות בעתיד הוא יבין מאיפה צומח היחס הקר והמנוכר . לימים כאשר ירצה לתקן יהיה כבר מאוחר . (זה לפחות "ממגן" אותך מהאשמות עתידיות שאולי יאשימו אותך בתוצאה) אבל כמובן שהכל לגופו של ענין , קשה להציע , קשה לשפוט , קשה לתת הכוונה על דברים שהם בזעיר אנפין , ממערכת שמורכבת מכל כך הרבה פרמטרים שאת הפתרונות להם יכולים לפתור רק אלה שמעורבים בזה . :)))) 

אני רוצה לחזק את דברי פרי בעיניין של לדבר עם הילדים בעיני זה מאד חשוב,לתת להם אפשרות לבטא את ההרגשה ,גם אם אין לנו תשובות וכל שנוכל זה לחבק ולהבין ולהיות שם לספוג את הכאב,אני מוצאת שיש הורים שמתקשים לעשות זאת מכל מיני סיבות ,אפשר לקבל עזרה על מנת שאפשר יהיה לעשות את זה,אחת "הסכנות" כאשר אין אפשרות לבטא את הרגשות היא התנהגות שלהם (של הרגשות) ,הכאב חייב למצוא דרך לצאת ...זה שלא נדבר על זה או בשביל מה לא יעלים את הדברים... מהבת שלי שמעתי משפטים שהעוצמה שלהם ענקית ,ובכי המון בכי ,כאמא זה קשה אבל אחרי שהמילים יוצאות והבכי נרגע חוזרים ללימודים לשגרה מפנים את המקום להתמודדות ,לחיי היומיום.

הילדים הם כמו פלסטלינה

את יכולה לעצב אותם כרצונך

יש הורים שמעצבים ילדים באהבה ויש שבשנאה

אבל בכל מצב חשוב לזכור שלנו חלק אדיר בעיצוב שלהם

רבים חושבים שהחבר היא זאת שמשפיעה על ילדינו

זה לא נכון, זה אנו שמאפשרים לסביבה לעשות זאת

ולאחר מילי אלו שנראה כי לא קשורים לשאלתך

אנסה לחדד תפיסתי

אם חשוב לך שהילדים ירגישו וידעו

הם ידעו, הם יתחשבו, הם יבינו והם יפרגנו

אם לא חשוב לך , אם לא שיתפת אותם

הם ילדמדו עם השנים לבנות חומות

שעוזרות להם לא לראות את המתרחש

לילדים סנסורים, ההורים עוזרים להם לאבד את הסנסורים

כאשר הם לא משתפים אותם

אז נבנות חומות, רק כדי להגן...

אז התשובה שלי

ועברתי גירושין לפני שנתים

הקטן היה בן שנה

היום הילדים שלי הם הסנסור הטוב ביותר בעולם

הם מכירים אותי יותר טוב מאלף חברים , אחים או מבוגרים משמעותים אחרים

הם משתפים אותי בסודות הכי רגשים כמו שאני עשיתי איתם

אבל הכי חשוב

ברור לנו שלא משנה מה יקרה יש לנו אחד את כתפו של האחר

ההמלצה שלי, תדאגי שהם ידעו, מתוך הבנה , תובנה

בקשי מהם עזרה

הביטי להם בעניים ודברי איתם כל הנושא הקשה ביותר, בשפה שלהם

התשובות שלהם

אם תדעי לפרש נכון את השפה שלהם

הן הטובות ביותר בעולם!

תמיד מוזמנת לפנות אלי בפרטי

אם אוכל לעזור

יהיה לי לכבוד

איילת

צטט: חלקת אהבה קטנה 2009-01-16 08:36:22

הילדים הם כמו פלסטלינה

 

את יכולה לעצב אותם כרצונך

 

יש הורים שמעצבים ילדים באהבה ויש שבשנאה

אבל בכל מצב חשוב לזכור שלנו חלק אדיר בעיצוב שלהם

 

רבים חושבים שהחבר היא זאת שמשפיעה על ילדינו

זה לא נכון, זה אנו שמאפשרים לסביבה לעשות זאת

 

ולאחר מילי אלו שנראה כי לא קשורים לשאלתך

אנסה לחדד תפיסתי

 

אם חשוב לך שהילדים ירגישו וידעו

הם ידעו, הם יתחשבו, הם יבינו והם יפרגנו

אם לא חשוב לך , אם לא שיתפת אותם

הם ילדמדו עם השנים לבנות חומות

שעוזרות להם לא לראות את המתרחש

 

לילדים סנסורים, ההורים עוזרים להם לאבד את הסנסורים

כאשר הם לא משתפים אותם

אז נבנות חומות, רק כדי להגן...

 

אז התשובה שלי

 

ועברתי גירושין לפני שנתים

הקטן היה בן שנה

 

היום הילדים שלי הם הסנסור הטוב ביותר בעולם

הם מכירים אותי יותר טוב מאלף חברים , אחים או מבוגרים משמעותים אחרים

הם משתפים אותי בסודות הכי רגשים כמו שאני עשיתי איתם

 

אבל הכי חשוב

 

ברור לנו שלא משנה מה יקרה יש לנו אחד את כתפו של האחר

 

ההמלצה שלי, תדאגי שהם ידעו, מתוך הבנה , תובנה

בקשי מהם עזרה

הביטי להם בעניים ודברי איתם כל הנושא הקשה ביותר, בשפה שלהם

התשובות שלהם

אם תדעי לפרש נכון את השפה שלהם

הן הטובות ביותר בעולם!

 

תמיד מוזמנת לפנות אלי בפרטי

אם אוכל לעזור

יהיה לי לכבוד

 

איילת

אין דבר מבלבל יותר ממישהו שהוא נוכח נפקד בחייך.

הוא בתמונה אך לא בתמונה.

נסי להשוות את זה לגבר שנכנס לחיים של בחורה, כשבא לו הוא איתה וכשלא בא לו הוא נעלם לכמה ימים.

לאחר מכן הוא "נזכר" בה אז הוא שולח סמס שהוא מתגעגע.

מילא לאישה בוגרת לעולל דבר כזה... ניחא. אנחנו מסוגלים להתמודד ויש לנו את הכלים.

אבל כשגבר הוא נוכח נפקד בחיי הילדים, אין דבר כואב ומבלבל מזה.

צטט: גמבה 2009-01-16 06:18:09

אני רוצה לחזק את דברי פרי בעיניין של לדבר עם הילדים בעיני זה מאד חשוב,לתת להם אפשרות לבטא את ההרגשה ,גם אם אין לנו תשובות וכל שנוכל זה לחבק ולהבין ולהיות שם לספוג את הכאב,אני מוצאת שיש הורים שמתקשים לעשות זאת מכל מיני סיבות ,אפשר לקבל עזרה על מנת שאפשר יהיה לעשות את זה,אחת "הסכנות" כאשר אין אפשרות לבטא את הרגשות היא התנהגות שלהם (של הרגשות) ,הכאב חייב למצוא דרך לצאת ...זה שלא נדבר על זה או בשביל מה לא יעלים את הדברים... מהבת שלי שמעתי משפטים שהעוצמה שלהם ענקית ,ובכי המון בכי ,כאמא זה קשה אבל אחרי שהמילים יוצאות והבכי נרגע חוזרים ללימודים לשגרה מפנים את המקום להתמודדות ,לחיי היומיום.

גם אני עוד לא מסוגלת לעכל את העניין.

איך אוכל לדבר על כך עם הילדים?

קשה לי לעכל את העובדה שיש לו אפשרות להיות עם ילדיו (אני כבר לא מדברת על החוק מכיוון שמבחינה חוקית הוא לא רואה אותם כנדרש, גם אם דואג להם ל"סידור" אצל הוריו או אצל האימהות מהגן),

אני מדברת על הכאב שהוא מעדיף לצאת עם בחורות או חברים במקום הזכות להיות עימם.

וכשאני אומרת זכות אני כבר לא מדברת על הימים שנובעים מתוקף החוק כי את זה הוא לא עושה, אלא אפילו על כמה שעות חסד בהם יבוא רק לבקר את ילדיו.

צטט: סתם אחת 2009-01-16 10:16:04

צטט: גמבה 2009-01-16 06:18:09

אני רוצה לחזק את דברי פרי בעיניין של לדבר עם הילדים בעיני זה מאד חשוב,לתת להם אפשרות לבטא את ההרגשה ,גם אם אין לנו תשובות וכל שנוכל זה לחבק ולהבין ולהיות שם לספוג את הכאב,אני מוצאת שיש הורים שמתקשים לעשות זאת מכל מיני סיבות ,אפשר לקבל עזרה על מנת שאפשר יהיה לעשות את זה,אחת "הסכנות" כאשר אין אפשרות לבטא את הרגשות היא התנהגות שלהם (של הרגשות) ,הכאב חייב למצוא דרך לצאת ...זה שלא נדבר על זה או בשביל מה לא יעלים את הדברים... מהבת שלי שמעתי משפטים שהעוצמה שלהם ענקית ,ובכי המון בכי ,כאמא זה קשה אבל אחרי שהמילים יוצאות והבכי נרגע חוזרים ללימודים לשגרה מפנים את המקום להתמודדות ,לחיי היומיום.

 

גם אני עוד לא מסוגלת לעכל את העניין.

איך אוכל לדבר על כך עם הילדים?

 

קשה לי לעכל את העובדה שיש לו אפשרות להיות עם ילדיו (אני כבר לא מדברת על החוק מכיוון שמבחינה חוקית הוא לא רואה אותם כנדרש, גם אם דואג להם ל"סידור" אצל הוריו או אצל האימהות מהגן),

 

אני מדברת על הכאב שהוא מעדיף לצאת עם בחורות או חברים במקום הזכות להיות עימם.

וכשאני אומרת זכות אני כבר לא מדברת על הימים שנובעים מתוקף החוק כי את זה הוא לא עושה, אלא אפילו על כמה שעות חסד בהם יבוא רק לבקר את ילדיו.

 

 

אני חושבת שזאת התחלה קודם כל להכיר בכך שלך כואב וקשה המצב ,אני לאחר הגירושין הלכתי לטיפול מה שמעולם לפני כן לא הרגשתי שנזקקתי לו ,זה מאד עזר לי לעבד את הכאב שלי ולפנות אפשרות להיות פנויה לילדתי ,זה מאד קשה ואני מדברת על תהליך הדרגתי .

צטט: גמבה 2009-01-16 10:38:53

צטט: סתם אחת 2009-01-16 10:16:04

צטט: גמבה 2009-01-16 06:18:09

אני רוצה לחזק את דברי פרי בעיניין של לדבר עם הילדים בעיני זה מאד חשוב,לתת להם אפשרות לבטא את ההרגשה ,גם אם אין לנו תשובות וכל שנוכל זה לחבק ולהבין ולהיות שם לספוג את הכאב,אני מוצאת שיש הורים שמתקשים לעשות זאת מכל מיני סיבות ,אפשר לקבל עזרה על מנת שאפשר יהיה לעשות את זה,אחת "הסכנות" כאשר אין אפשרות לבטא את הרגשות היא התנהגות שלהם (של הרגשות) ,הכאב חייב למצוא דרך לצאת ...זה שלא נדבר על זה או בשביל מה לא יעלים את הדברים... מהבת שלי שמעתי משפטים שהעוצמה שלהם ענקית ,ובכי המון בכי ,כאמא זה קשה אבל אחרי שהמילים יוצאות והבכי נרגע חוזרים ללימודים לשגרה מפנים את המקום להתמודדות ,לחיי היומיום.

 

גם אני עוד לא מסוגלת לעכל את העניין.

איך אוכל לדבר על כך עם הילדים?

 

קשה לי לעכל את העובדה שיש לו אפשרות להיות עם ילדיו (אני כבר לא מדברת על החוק מכיוון שמבחינה חוקית הוא לא רואה אותם כנדרש, גם אם דואג להם ל"סידור" אצל הוריו או אצל האימהות מהגן),

 

אני מדברת על הכאב שהוא מעדיף לצאת עם בחורות או חברים במקום הזכות להיות עימם.

וכשאני אומרת זכות אני כבר לא מדברת על הימים שנובעים מתוקף החוק כי את זה הוא לא עושה, אלא אפילו על כמה שעות חסד בהם יבוא רק לבקר את ילדיו.

 

 

 

אני חושבת שזאת התחלה קודם כל להכיר בכך שלך כואב וקשה המצב ,אני לאחר הגירושין הלכתי לטיפול מה שמעולם לפני כן לא הרגשתי שנזקקתי לו ,זה מאד עזר לי לעבד את הכאב שלי ולפנות אפשרות להיות פנויה לילדתי ,זה מאד קשה ואני מדברת על תהליך הדרגתי .

 

תודה גמבה.

יש פה הפרדה.

את האובדן שלו עוד עיכלתי במהלך הנישואין. הוא נעלם מחיי קצת אחרי הלידה הראשונה ומאז לעולם לא היה שם (לא פיסית ולא נפשית). האובדן שלו כבר מזמן הפסיק להזיז לי.

אני כואבת את האובדן של ילדיי על אביהם שפשוט נעלם לאט לאט מהתמונה גם אם נמצא (לפעמים),

אני חווה את הרגשות שלהם דרך מה שאני כבר עברתי לפני שנים.

אני גם רואה את זה.

הם מתעוררים בלילה כל שעתיים בממוצע וקוראים לי. הם חווים כעת את הנטישה האמיתית.

הכאב גדול.

דעתי היא,

אולי הילדים שלנו מרגישים את הקושי או לא, מבחינתי זה לא כל כך משנה את עניין ההתנהלות מולם.

אני חושבת כי כיצד את תציגי את המצב, כך הם יקבלו. את תציגי כי קשה וכו', כך הם יקבלו זאת

אם תציגי כי המצב הוא כך, זה מה יש, אין משהו אחר וזה בסדר גמור  - כך הם יבינו וכך הם יגדלו.

ולגבי הקושי שלך, אשר הוא מובן וברור - תנסי כן למצוא דרכים להפיג את הקושי בדברים שטוב

לך איתם, בלי הילדים, דברים שעושים לך כיף. זה מחזק ונותן המון אנרגיות להמשך.