במשך הזמן אחרי אין סוף שיחות  עם אמנים ואנשים שעוסקים בעולם האמנות,

עם שיחות עם חברים אמנים ,כל הזמן יש הרגשה , שהגלריות והממסד זה הדבר הכי חשוב שקיים .

 

השבוע "נפל לי האסימון"   עלתה לי השאלה אז ,מה הטעם?

השאלה הגדולה , מה יוצא לאמן אחרי כל הרדיפה הגדולה הזאת אחרי הממסד  ?

התסכול ,"הלחץ להיות ילד טוב וממושמע, מאולף" , לעשות  מה שאומרים ?

 

 זה שווה ?

הרי אין תמורה חומרית ,

כל אותם אמני  ממסד  עובדים ביום יום בעבודות שונות , בשביל להתפרנס , לא?

ההכרה ? כבוד? יוקרה של הממסד היא החשובה ?  אז מה יוצא מי זה ?

שהעיתונאים והמבקרים יכתבו  ?

---

אז חופש יצירתי בלי "הבוס הגדול"  ( הממסד), זה לא פתרון יותר טוב?

היום יש אפשריות להציג בהמון מקומות , גם למכור , גם ליצור קשרים בארץ ובעולם ?

ללמוד ולהתפתח ולהנות מהעולם העשיר שהאמנות מקנה לך ? 

אז מה העניין ?  אחרי מה המרדף, בעצם?

 

אני חושבת שזו טעות מאוד גדולה " לרדוף" אחרי הממסד. אמן קודם כל צריך להיות נאמן ל" אני מאמין" שלו ולא לנסות למצוא חן. במידה וזה גם מתאים לגלריה אז מצויין אבל בהחלט אפשר להסתדר גם בלי גלריה כמו שאת כותבת בעצמך.

יש היום הרבה אלטרנטיבות לחשוף את עצמך אבל כמובן שאז אמן צריך גם יכולת וידע שיווקי- מה שאין לכל אמן וגם זה לגיטימי

אבל תמיד תמיד יהיה את הסיכוי הזה שנתגלה אחרי מותינו.. אז יש לאן לשאוף :)

עמילי,

כל אחד נופל לו האסימון בשלב אחר של חייו!

אני הגעתי להקרה שהממסד מגביל אמנותית לפני זמן רב...

יצירה והפצה של האמנות שלי ברשת, היא פועל יוצא!

""אומרים לה ..., לא מדובשך ולא מעוקצך""...

אני עושה את אמנותי "נטו" כאשר הצואר שלי לא "תפוס" עקב פניה  מתמדת לכיוון הממסד.

הצעה של אמנות חופשית להורדה ברשת, היא פעולה חתרנית המתריסה כנגד ההגמוניה של הממסד בסצנה האמנותית.

...ממה יחיה האמן? עם מה ילך למכולת? ומי ישלם לשרברב? הן שאלות משניות בסיפור האמנותי הזה.

האמן קודם כל עושה את מה שהוא חייב לעשות : את האובססיה שלו (יש כאלה שיקראו לזה תלות, מחלה, או נכות מסויימת ) היא האמנות.

רק אחר כך הוא הולך למכולת, שם יש את הדילרים והממסד שמנסים לעשות קופה על חשבון האובססיה שלו. 

תשאלו את האמן מה קודם אמנות או מכולת, בעיניי התשובה ברורה...

גם באמנות יש להפריד הון משלטון.

אני אף פעם לא עשיתי מה שצריך, אלא רק מה שאני מרגישה ואוהבת לעשות. אף אחד לא יכול להכתיב לי מה כן ומה לא, איפה היצירה ? לפחות ביצירה האינטימית שלי עם עצמי שיהיה לי את החופש לומר ולעשות כרצוני. אם זה מתאים לממסד מה טוב , ואם לא זה לא ימנע ממני להמשיך ביצירתי. היצירה היא חלק מהנשמה אי אפשר בלעדיה. וכדי להגיע לאנשים הנכונים צריך קשרים לא תמיד המוכשרים באמת מגיעים למעלה. ולצערי צריך להתפרנס בדרכים אחרות כדי להמשיך ליצור. והמחיר עבור כל תערוכה כל כך גבוה שקשה לעמוד בזה. מי שיש לו כסף יותר קל לו להתברג.

 

הנושא הזה שמעסיק אותך יהיה תמיד על הפרק

וכמעט בכל נושא ,לא רק באמנות.

מה שנראה לי זה שהממסד פשוט מקצר את הדרך

לתודעה, לא יותר.

האמצעים להגיע לתודעה אמנם מתרבים אך יחד עם זאת

כמות הדימויים שהקהל יכול לקלוט בזמן נתון מוגבלת, וריבוי

האמצעים הנל גורם לדחיסות בתחום, להפצצת דימויים.

היכולת הבלתי אמצעית של הציבור לראות אמנות מבורכת

כי בסופו של דבר הוא בוחר ישירות את היוצר או היצירה,

לא לפי טעמו/קשרו  האישי של אוצר גלריסט זה או אחר,

גם בחשיפה הזאת נוצרת סוג של פילטרציה, אבל היא יותר פלורליסטית

אם ניתן לכנות זאת כך, כי כפי שאנו רואים בתכנים שבטלויזיה למשל,

שהציבור בוחר תכניות ראליטי רדודות חסרות תוכן.

דיקטטורת ההמון יכולה להוביל את האמנות למקומות אחרים ויש כאן סיכון

שהמכנה המשותף הנמוך יהיה זה שיקבע את הטון.

כשאת אומרת מימסד ישר יש לי ויברציות של התנגדות, אבל במחשבה

שניה אולי השם עצמו מעורר התנגדות.

יש גלריות מוזיאונים אוצרים ומבקרים שעושים את מלאכתם נאמנה

וצריך להבדיל בינם לבין אלה שמונעים על ידי פוליטיקה/אינטרסים זרים

וכו'.

 למי מביננו שלא מרוצה מהתנהלות ה'מימסד' הייתי מציע למצוא את

האלטרנטיבות, ויש אינסוף.

 

צטט: danser 2009-01-16 10:57:48

 

הנושא הזה שמעסיק אותך יהיה תמיד על הפרק

וכמעט בכל נושא ,לא רק באמנות.

מה שנראה לי זה שהממסד פשוט מקצר את הדרך

לתודעה, לא יותר.

האמצעים להגיע לתודעה אמנם מתרבים אך יחד עם זאת

כמות הדימויים שהקהל יכול לקלוט בזמן נתון מוגבלת, וריבוי

האמצעים הנל גורם לדחיסות בתחום, להפצצת דימויים.

היכולת הבלתי אמצעית של הציבור לראות אמנות מבורכת

כי בסופו של דבר הוא בוחר ישירות את היוצר או היצירה,

לא לפי טעמו/קשרו  האישי של אוצר גלריסט זה או אחר,

גם בחשיפה הזאת נוצרת סוג של פילטרציה, אבל היא יותר פלורליסטית

אם ניתן לכנות זאת כך, כי כפי שאנו רואים בתכנים שבטלויזיה למשל,

שהציבור בוחר תכניות ראליטי רדודות חסרות תוכן.

דיקטטורת ההמון יכולה להוביל את האמנות למקומות אחרים ויש כאן סיכון

שהמכנה המשותף הנמוך יהיה זה שיקבע את הטון.

כשאת אומרת מימסד ישר יש לי ויברציות של התנגדות, אבל במחשבה

שניה אולי השם עצמו מעורר התנגדות.

יש גלריות מוזיאונים אוצרים ומבקרים שעושים את מלאכתם נאמנה

וצריך להבדיל בינם לבין אלה שמונעים על ידי פוליטיקה/אינטרסים זרים

וכו'.

 למי מביננו שלא מרוצה מהתנהלות ה'מימסד' הייתי מציע למצוא את

האלטרנטיבות, ויש אינסוף.

 

הי,

אהבתי את הסרטון ביוטיוב!!!

השאלה, מה טוב יותר, דיקטטורת הממסד או ההמון?

ההמון בוחר ריאליטי אינטראקטיבי, כי שם סוף סוף יש לו פתחון פה ושומעים לדעתו.

בממסד המסורתי, הוא קיבל צווים מלמעלה: כזה ראה וקדש!

נוצר קונפליקט רציני, כאשר מצד אחד מעודדים אינדיבידואליזם (אצל ההמון): תהיה מיוחד בטא עצמך, מנגד נקבע ומוכתב מלמעלה: "זוהי אמנות וזו לא!"

המהפכות לא מתרחשות מעצמן...

 

צטט: danser 2009-01-16 10:57:48

 

 למי מביננו שלא מרוצה מהתנהלות ה'מימסד' הייתי מציע למצוא את

האלטרנטיבות, ויש אינסוף.

 

 

 

בשביל מה לחפש אלטנרטיבות?  הרבה יותר קל ונוח להתלונן ולהתבכיין..

 

צטט: daniela orvin 2009-01-16 10:06:19

אני חושבת שזו טעות מאוד גדולה " לרדוף" אחרי הממסד. אמן קודם כל צריך להיות נאמן ל" אני מאמין" שלו ולא לנסות למצוא חן. במידה וזה גם מתאים לגלריה אז מצויין אבל בהחלט אפשר להסתדר גם בלי גלריה כמו שאת כותבת בעצמך.

יש היום הרבה אלטרנטיבות לחשוף את עצמך אבל כמובן שאז אמן צריך גם יכולת וידע שיווקי- מה שאין לכל אמן וגם זה לגיטימי

אבל תמיד תמיד יהיה את הסיכוי הזה שנתגלה אחרי מותינו.. אז יש לאן לשאוף :)

 

 

 דניאלה,

 אוהבת את הציניות שלך בסוף דברייך, כי זא האמת לאמיתה.

ולעמילי, באשר לנאמנות העצמית, הרי זו כבר הפכה לקלישאה, ואם אמן לא מוכן לקבלה, הרי שבמוקדם או במאוחר תתגלה "ערוותו".

 

הבעיה אצל אמנים רציניים היא איך מגיעים לחשיפה, ואנא לא לזלזל בהכרה המימסדית. אם המימסד מכיר בך, הרי כל הסיכויים שתגיע עד מהרה לעולמות ולקהל ,שאחרת אולי תגיע לשם רק לאחר מותך...

אז נישאלת השאלה איך מגיעים?... וכאן אני חוזרת לאימרה הפיקנטית : אם יש לך קשרים אינך זקוק לפרוטקציה...

 

רות 

 

 

צטט: a#mili 2009-01-16 12:24:16

ההכרה של הממסד היא החשובה ? אז מה יוצא מי זה ?

 

...ההכרה ? כבוד? יוקרה של הממסד היא החשובה ?  אז מה יוצא מי זה ?

שהעיתונאים והמבקרים יכתבו  ?

---

אז חופש יצירתי בלי "הבוס הגדול"  ( הממסד), זה לא פתרון יותר טוב?

היום יש אפשריות להציג בהמון מקומות , גם למכור , גם ליצור קשרים בארץ ובעולם ?

ללמוד ולהתפתח ולהנות מהעולם העשיר שהאמנות מקנה לך ? 

אז מה העניין ?  אחרי מה המרדף, בעצם?

 

 

עמילי יקרה,

כמובן שאמן צריך בראש ובראשונה להיות נאמן לעצמו ולאמנותו.

אבל בינינו, הערכה עצמית - גבוהה ככל שתהיה - לא מספיקה לאמן. ואני לא מדברת על כסף...

אני לא חושבת שכל בעלי הגלריות הם אופורטוניסטים ממסדיים שרוצים "לעשות קופה" על האמנים וזה כל מה שחשוב להם.

אני גם לא חושבת שאמן צריך לעסוק ברדיפה אחר הכרה ממסדית של מבקרי אמנות. אמן צריך לעשות מה שהוא יכול ומרגיש שטוב לו עם זה, על מנת להגיע למודעות של שוחרי האמנות - בין אם הם קניינים, אספנים או סתם עוברי אורח בבית הקפה השכונתי שאחר כך ירימו טלפון להחמיא.

קודם כל חופש יצירתי - לנשמה! אבל, הנשמה רוצה גם מחמאות זרות (לרוב)... אם אמן מצליח להגיע לתודעה ולקבל הכרה מקהל שלא דרך הפילטרים הממסדיים - שאפו! הקהל שוחר האמנות לא מטומטם (אני רוצה להאמין) והוא יזהה אמן טוב. אבל אם הוא אכן ראוי לתשואות, הממסד יגיע אחריו...

ואם בפרנסה עסקינן - אפשר למכור גם בלי "הממסד" אבל הדרך ארוכה וקשה יותר... וכמו שאמרתי קודם, אם הקהל האינטליגנטי יזהה כישרון גדול באמת, "הממסד" ועמו האספנים הרציניים, לא יאחר לבוא.

והעיקר - בהצלחה! 

"אז נישאלת השאלה איך מגיעים?... וכאן אני חוזרת לאימרה הפיקנטית : אם יש לך קשרים אינך זקוק לפרוטקציה... " רות

 

 

 

 

לרות זהו שאני חושבת שיש שינויים , וזה כבר לא נכון כל כך, האמן עצמו אחראי לקשרים שהוא יוצר , היצירות שלו ,והפעילות שלו, ומהלך החיים שלו ,מנתבים לו דרך , והשמיים הם הגבול,

נכון מאוד שהממסד לו מקבל היום אמנים שלא עברו דרך ושביל מאוד מסויים.

אבל קיימים אין סוף אפשרויות אחרות , שום דבר לא קל ולא ברור מאליו אבל יש דרכים אחרות , ואלטרנטיבות אחרות.

---

אני גם לעיתים ראיתי איזה שינוי לרעה נגרם לאמנים מאוד מאוד מכושרים שנכנסו לנישה של הממסד , הפינוק הזה יוצר עצלנות ,

מחוק

צטט: a#mili 2009-01-16 14:49:56

עמילי יקרה,

........

אני גם לא חושבת שאמן צריך לעסוק ברדיפה אחר הכרה ממסדית של מבקרי אמנות. אמן צריך לעשות מה שהוא יכול ומרגיש שטוב לו עם זה, על מנת להגיע למודעות של שוחרי האמנות - בין אם הם קניינים, אספנים או סתם עוברי אורח בבית הקפה השכונתי שאחר כך ירימו טלפון להחמיא.

קודם כל חופש יצירתי - לנשמה!

 ........

 

 

 

חשוב לאמן אותם  עיניים צופות ,

אמנות זה סוג של תקשורת , ( לדעתי בלי אותה תיקשורת נוצר תיסכול)

בתערוכות האמן נחשף לקהל לפידבק  ,הכרה,  ונוצר איזון , וזה הסיפוק הגדול.

 

היום להבדיל מהעבר האמן יכול לנתב את התקדמות שלו , גם ללא ממסד.

האינטרנט פתח שערים חדשים קשרים ואפשרויות שלא היו פעם .

 

בעבר זה לא היה מקובל אמן היה יושב בסטודיו בודד מאוד , ומתפלל שיבוא משהוא ידפוק בדלת ויקנה ממנו ציור בכדי שיהיה לו מה לאכול.

הדברים השתנו לדעתי לטובה , אמנים עובדים בעבודות לצד היצירה , ולהלחץ של המכירות קטן , זה יוצר חופש ליצור עם אמת ,

ויש יותר חופש  לחיות חיים יצירתיים .

 

 

 

 

חשוב לאמן אותם  עיניים צופות ,

אמנות זה סוג של תקשורת , ( לדעתי בלי אותה תיקשורת נוצר תיסכול)

בתערוכות האמן נחשף לקהל לפידבק  ,הכרה,  ונוצר איזון , וזה הסיפוק הגדול.

 

היום להבדיל מהעבר האמן יכול לנתב את התקדמות שלו , גם ללא ממסד.

האינטרנט פתח שערים חדשים קשרים ואפשרויות שלא היו פעם .

 

בעבר זה לא היה מקובל אמן היה יושב בסטודיו בודד מאוד , ומתפלל שיבוא משהוא ידפוק בדלת ויקנה ממנו ציור בכדי שיהיה לו מה לאכול.

הדברים השתנו לדעתי לטובה , אמנים עובדים בעבודות לצד היצירה , ולהלחץ של המכירות קטן , זה יוצר חופש ליצור עם אמת ,

ויש יותר חופש  לחיות חיים יצירתיים .

 

 

מסכימה איתך שלאמן הקשר והביקורת מהצופים הוא כמו אוויר לנשימה, אתה יוצר מתוך דחף פנימי שלך, אבל זקוק לפידבק על העשייה שלך.

נכון שניתן היום לעשות הרבה דברים ללא ההכרה המימסדית המקומית, והראייה לכך, שיש הרבה אמנים שהצליחו

בחו"ל ובארץ כלל לא מכירים אותם.

הבעיה היא ש "בתוך עמי אני יושב", וחלק מאותם אמנים שהצליחו בחו"ל , חוזרים למקום הולדתם וחשוב להם מאד    להצליח גם פה.