גדעון גכטמן בעבודתו "גופי עצמי" - גוף האמן עצמו הן כאובייקט והן כסובייקט, ייצר סוג של פיפ שואו....
מה שהקסים וריתק אותי בעבודותיו של גכטמן זה הסיפור האישי והאינטימי שזועק מעבודותיו ומרתק אותי כצופה.
תמיד התעסקנו האם אמן מצליח בזכות משהו פנימי מיוסר שהוא מוציא החוצה או כשרון שבא למישהו שחייו "דבש"
אני חושבת שמשהו מיוסר שזועק החוצה מייצר עניין, מתבשל בתוך ראשו של האמו וכשזה מובא לעיננו אנחנו מרותקים.
כזו, בשבילי היא עבודתו של גכטמן.
מרתקת באמיתות. אישית כמו פיפ שואו למשהו שהוא לא מענייני ובכל זאת אני צופה בו.
כשחזרתי הביתה מהתערוכה במוזאון ת"א, סיפרתי שאחד מהקטעים שאהבתי היה תמונת הערום המוגדלת שלו, מול הצופים בתערוכה, שדילגו במהרה כדיי לא לראות אותו ערום ומגולח. הבעת הפנים של הצופים המבוגרים שם במוזאון היתה לא פחות מעניינת מהתערוכה!
הנה כמה מעבודותיו, שמספרים לי סיפור אישי מרתק:
"במהלך השנות ה80 הובלטו ביצירתו של גכטמן אלמנטים של מלאכותיות ושל זיוף. הפריטים הממשיים - כדימוי אמנותי וכ"רדי מייד" - שהופיעו כבר קודם בעבודותיו יוצרו מחדש בעזרת חומרים מלאכותיים שונים. מודעת האבל, לדוגמה, נוצרה מחדש תוך שימוש באורות נאון כשל שלט פרסומת (1984).
בשנת 1975 פרסם בעיתונים הארץ והג'רוזלם פוסט, מודעת אבל הנושאת את שמו. יצירה מושגית זו נקבעה בתודעת עולם האמנות הישראלי כאחד משיאיה הבולטים של האמנות המושגית של שנות השבעים..
ביצירתו החשובה 'יותם' שהוצגה במוזיאונים ברחבי הארץ, מיצב גדול זה, הקרוי על שם בנו של האמן שנפטר ממחלה בגיל צעיר, מזכיר במבנהו קליניקה או מעבדה. מכלול היצירה משרה אווירה של ניכור וסטריליות, המעצימה את הכאב הנובע מן העיסוק המדויק בפרטים הקטנים, האישיים ומן ההעזה לטפל במוות הקרוב כל כך
בין העבודות הידועות הייתה סדרת ה"מברשות" (1977-1974) בה יצר מברשות שונות משערותיו ומשערותיהם של אשתו בת-שבע צייזלר ושל ילדיו. "
גכטמן ריתק אותי, בחומרים האישיים שהעסיקו והטרידו את ראשו ונתן לי כצופה, מופע מרתק של פיפ שואו.
אין דיאלוג. אני עושה את הפיפ הוא עושה את השואו.
אני מאוהבת בזאנר הזה של האמנות!
היום, אני מרגישה שהאמנות היא מאד טכנולוגית, יפה, (ואני אוהבת את היופי שבה) אבל פחות אישית, פחות פיפ שואו, פחות חטטנית
כזאת היא האמנות של נאן גולדין האמריקאית עבורי, פיפ שואו.
התמונות המזעזעות שלה מקסימות לדעתי. שוב, אותו פיפ שואו, למשהו מיוסר, שמתורגם לצילום אמיתי.
נאן גולדין היא צלמת אמריקאית עכשווית. ידועה בזכות התיעוד האובססיבי והאינטימי של חייה ושל חיי משפחתה וחבריה הקרובים.
בשונה מגכטמן, היא מביאה את המציאות ולא מתרגמת אותה ליצירות השאובות מן המציאות, אבל שניהם מביאים לנו פיפשואו שבנוי מטרגדיות יומיומיות ועניין לפיפשואו....
עשיתי כאן חיבור "פשע" כמו שיגידו מומחי האמנות
גולדין מול גאכטמן. ישראלי מול אמריקאי. שנות ה70 מול שנות ה90.
אבל אני מדברת על הפיפשואו.
על ההנאה שלי כצופה להביט בדברים הפרטיים שבין הדלתות האטומות.
איזה אמנים גרמו לכם למבט הפיפ שואו?
האם כיוצרים תעדיפו לתת לי משהו יפה ואסטתי או פיפשואו וסיפור?
מה מעניין אותכם?
על נאן גולדין:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%90%D7%9F_%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9F
הוספת תגובה על "הפיפ שואו של האמנות..."
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה