היה רגע כזה שאמרתם: הנה. זה לא כואב יותר.

לפעמים אני חושבת שהפצע הזה אף פעם לא יגליד.

וזה לא קשור לזה שאני יכולה עדיין להתאהב ולהרגיש בת 16 שוב...

כן.. היה רגע כזה..

חשבתי בזמן הגירושים שאני לא אוכל להחלים מהכאב הזה אף פעם..

אבל מייד היתעשתתי והבנתי שהיו לי חיים עם בעלי - פאזה אחת בחיי וכעת נתנה לי ההיזדמנות לפאזה נוספת בחיים עם מישהו אחר ...מוצלח יותא עבורי .. מתאים יותר... מפרה יותר ...

והנה עברו כמה שנים ואני בהחלט מאושרת יותר וגם בן אדם טוב יותר.

אצלי יש סיפור קצת שונה מהקלאסי. לא רוצה לפרט פה,אבל נקרא לזה טראומה זוגית. ארוע חד פעמי שזרע הרס בכל הסביבה המשפחתית אבל בתכלס-אצלו הכי הרבה.זו לא בגידה במובן הקלאסי,זה הרבה יותר גרוע.

וכנראה שלמוח יש מנגנונים מופלאים וברגע שהתבשרתי על העניין פשוט היה לי ברור שאני מתגרשת והאהבה פשוט נמחקה לי מהלב. 12 שנים של נישואים נעלמו מלבי כאילו בלעה אותן האדמה. הכאב שלי היה מרוכז בילדות שלי. אני מבחינתי האישית פשוט הייתי חסרת תחושה. אפילו כעס לא היה. הוא הרס לעצמו כל כך הרבה יותר משהרס לי, שכל כעס מצידי הוא פשוט מיותר וחסר משמעות. הוא פשוט "נקם" בעצמו יותר טוב מכל אחד אחר אם היה מנסה...אז מה יש לי לכעוס?...

כשהתחושות החלו לחזור כבר הייתי אחרי השוק הראשוני וכבר הייתי בעיצומה של ההתמודדות עם חיי היומיום. כבר ראיתי שאפשר לחיות מצויין לבד וגם להנות מזה, כך שאפשר לומר שלא ממש חוויתי את כאב הפרידה, אלא יותר את הפחד מהלא נודע, כשדי מהר הבנתי שהשמיים לא נפלו והחיים נמשכים מעולה.

פתאום הבנתי שנפלה בחלקי הזדמנות לחיים חדשים ויותר טובים. החלטתי לא להתפשר על פחות מהטוב ביותר.

היום, כמעט 5 שנים אחרי, אני כל כך במקום יותר טוב. אישית וזוגית. שאני פשוט מודה לו בליבי כל יום על ההזדמנות שנתן לי.

פירוק משפחה קשה יותר מפירוק הזוגיות

הזמן מרפא וההבנה שלמרות הכל, עכשיו טוב יותר

אכן, היו רגעים כאלו שבהם אמרתי לעצמי, הנה עשיתי את זה - ניצחתי!

ניצחתי את הכישלון, את האכזבה, את הפצע הזה שישנו שם אך הולך

ונרפא עם הזמן.

אמנם גרושה טרייה, אבל כבר דיי שלמה עם עצמי, עוד קצת...

צריך לעבור עוד קצת כברת דרך בכדי להגיע לשלמות הזו.

היו רגעים של כאב, בייחוד עבור הילדים שמפאת גילם הצעיר

נאלצו להתמודד עם החיים מוקדם יותר...

וזה לוקח זמן עד שהנפש מחלימה... גם שלי, גם שלהם.

היום אנחנו במקום טוב יותר, רגוע, שקט, חיים על מי מנוחות יחסיים...

בלי מריבות ובלי כעסים (כמובן שהכל יחסי בחיים).

פתחתי בחיים חדשים, עברתי דרך קשיים, התחזקתי, התרגלתי, התחשלתי

ופתאום מצאתי את עצמי וכל יום שעובר אני למדה על עצמי יותר ויותר...

גם צאצאי למדים ועושים אותי לאמא הכי מאושרת בעולם. הרבה בזכותם!

והיום - טוב לי.

תמיד מסתכלת לכיוון העתיד עם גישה של אופטימיות ועם מילוי אינטנסיבי

של חצי הכוס המלאה - לעבר המחר.

דפי

קשה לי להצביע על נק' זמן ספציפית.

בערך כ- 5 שנים לפני שנפרדנו, התחלתי לפקפק ברגשות שלי כלפי זוגתי.

אחרי התלבטויות והתייעצויות אין ספור, בנוגע לאפשרויות גישור והתקרבות.

כעבור כשנתיים או שלוש הגעתי למסקנה, כי איני חש דבר כלפי אישתי.

לא אהבה, לא חמלה, לא קרבה, לא אמפטיה ואף לא סימפטיה - הכל פשות גסס לאורך זמן ומת.

לקח לי עוד שנתיים של התלבטויות, בעיקר בגין טובת הילדים, עד שעזבתי את הבית.

אני סוףסוף יודעת ומרגישה שזה לא כואב גם כשאני צוחקת .

אני יכולה להסתכל עליו ,ולהגיד זהו .

זה נגמר והיה ,וכך מה שישאר זה הזכרונות ,זה הילדים .

אז זהו ,

סה פיני..