הבוקר העלתי דיון בנושא "פיפשואו" באמנות.
כשאני קישרתי עבודות של סופי קאל לפיפ שואו, החלטתי לפתוח דיון חדש, על סופי קאל.
אני רוצה להביא כמה ציטוטים ממאמרה של אילנה גרף (בשחור) וההתייחסות האישית שלי לעבודתה של סופי קאל.
ואשמח להתייחסות שלכם - בנושא המרתק ששזרה עבורנו באמנות רבה סופי קאל...
(להלן הטקסט של אילנה גרף)
http://www.art-text.com/artist-21.htm
כבר לפני למעלה מ-20 שנה, כשיצרה את סידרת הצילומים The sleepers ( les Dormeurs ) עוררה האמנית סופי קאל שאלות לגבי החשיפה באמנות:
מה נחשב לציבורי ומה פרטי בעיני האמן ובעיני הצופה? היכן עובר קו הגבול בין האמנות לחיים? האם קיים קו כזה בכלל?
סופי קאל היא למעשה מספרת סיפורים.
אני נמשכתי לדמויות הפיקטיביות או האמיתיות הללו, לכך שלא הצלחתי להבדיל בין אמת לדמיון, ביוגרפיה או פנטזיה.
האם זה אתי באמנות? האם זה מה שמרתק? הבלבול האמיתי כל כך? החיטוט הזה שהוא שואו?
היא משתמשת בחפצים ובאנשים אמיתיים כדי לספר את סיפורם, ותוך כדי כך בעצם מספרת לנו על עצמה. היא צופה אבל גם ניצפית. היא לא חוששת לחשוף את הכאב הפנימי שלה, את העצב , והבדידות
דרך העיסוק באחר, חושפת על עצמה עובדות, ביוגרפיה מושאלת, המתאימה להלך רוחה. האם זו אמנות? יצירת פנטזיה, הכל אפשרי בשם האמנות?
שם בשנת -1979 , התחילה קאל את דרכה כחוקרת, כסוג של בלשית, אשר בונה את הביטוי האמנותי שלה תוך התעלמות מן הפרטיות של האובייקטים שלה - לעיתים בהסכמתם - אבל לרוב ללא ידיעתם, כולל מהפרטיות של עצמה.
יוצרת שוב ושוב וריאציות שונות לנושא של טשטוש הגבולות בין הציבורי והפרטי המדיות בהן היא משתמשת מגוונות: צילום, כתיבה, ספרים, סרטים והופעות.
1980 ביצירה Suite vénitienne עקבה קאל אחרי גבר מפאריס לונציה והפתיעה אותו בצילומים במשך כשבועיים. העבודה היתה כרוכה בהכנה בלשית ממש של איתור בית המלון בו שהה. היצירה הפכה לספר רב מכר בצרפת. שנה לאחר מכן, חזרה לונציה ועבדה כחדרנית בבית מלון לצורך הפקת הפרוייקט The hotel . בעבודה זו תיעדה וצילמה את הפריטים האישיים של אורחי בית מלון בונציה שבו עבדה באופן זמני כחדרנית. היא חקרה את הפריטים האישיים של אורחי המלון ואת מצב חדריהם בזמן שאלה נעדרו מהם, תוך שהיא יוצרת לעצמה סיפורים דמיוניים על זהותם וחייהם תוך חיטוט במזוודותיהם, במגירות הארונות של האורחים ולומדת מכך על חייהם. האם זו אמנות זולה? סוג של מצלמה נסתרת "חייך אכלת אותה" ?
או שהעובדה שקראו לזה אמנות הופכת את זה ליצירה מרתקת?
באותה שנה יצרה את העבודה The address Book שפורסמה בעיתון יומי ועוררה עליה אחר כך זעם ותביעות. לאחר שמצאה ברחוב פנקס טלפונים אבוד, לפני שהחזירה אותו לבעליו היא צילמה את תכולתו ויצרה קשר עם האנשים שהיו רשומים בו, כדי ללמוד מהם על בעל הפנקס. במשך חודש פירסמה את תוצאות ראיונותיה בעיתון Liberation אשר לאחר מס' שבועות פרסם את תגובתו הזועמת של בעל הפנקס שחייו נחשפו
התערוכה, כולל הפרטים המתוארים למעלה היתה לפני למעלה מעשור בביתן הלנה רובינשטיין. הייתי. רותקתי. נדהמתי. הוקסמתי. אבל לא העזתי לחשוב להתעלל בשם האמנות ולטשטש גבולות... למה? כי ישראל קטנה?
כנראה שריבוי עבודות סופי קאליות, יורידו את ערך היצירה שלה, היא עשתה עבודה כל כך מוצלחת, שאין צורך בלהעתיק ולהיות מושפע....
טשטוש גבולות פנטזיה או מציאות זה נושא שמעניין אותי, באומנות, ספרות, פילוסופיה, טלוויזיה וכו'
והנה אמנית (נפלאה) שמתעסקת בנושא המעניין הזה...
אני בכל זאת אתייחס לעבודותיה כסוג של פיפ שואו, היא הציצה לאחרים, ואני כצופה הצצתי בה מציצה לאחרים...
הסופר פול עיצב דמות בצלמה בספרו 'לוויתן', דמות שקרא לה מריה טרנר . הוא השתמש ברשותה באפיזודות מחייה כדי ליצור דמות חצי דמיונית אשר נהגה בין השאר לאכול לפי דיאטת צבעים, דהיינו – כל יום מאכלים בצבע אחר...
הנה אמנות על אמנות על אמנות........
האם כאמנים יוצרים, תשחקו משחק של זהויות? או שאמנות היא מקום של חוקים?
האם באמנות הסיפור מאחורי היצירה חשוב לכם, או שהיצירה עומדת בפני עצמה?
אלו שאלות, שאני כצופה, שואלת ותשובתי - לפעמים הסיפור, עבורי, גובר על התוצאה
וכשהתוצאה היא החשובה - זה תחום העיצוב עבורי....
הוספת תגובה על "אמנות ריאליטי "
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה