"

האמנות בצרות, כי נוצר בלבול גמור בינה לבין טקסט. האמנות בצרות, כי שיקולים ויזואליים נדחקים הצידה. האמנות בצרות, באשר היא מבטלת את עצמה ומתבטלת בפני “תוכן”, נעה בין תסביך נחיתות לתסביך גדלות ובתורה מפילה בפח את קהל הצופים, שהוא ממילא מבולבל ואבוד ורק מבקש שמישהו יסביר לו מה רואים. מה רואים, באמת?   "

בביקורת המרתקת , מעמיקה ומנומקת של רותי דירקטור,על תערוכתה של מיכל היימן.

צפות שאלות חשובות על האמנות  העכשווית ומצבה.

ציטוטים נוספים:

"מחשבה לא פשוטה: הגולם קם על יוצרו. יותר מכל תחום יצירה אחר, האמנות הפלסטית מספקת את ההכלה המוחלטת ליצירה פרומת הגדרות וגבולות, אשר לוקחת וניזונה מכל תחום אפשרי. עכשיו היא נאלצת להכיל התקפות עליה, מבפנים. ההתקפות הן ביטוי להתבטלות שחשים אמנים מול פילוסופים, מדענים, סופרים, או פסיכואנליטיקאים, התבטלות שצידה השני הוא תחושת גדלות וכל-יכולות."

"עולם האמנות תמיד ייפול על רגליו מאימה והערצה מול החוכמה המילולית, זו שלכאורה נמצאת מחוץ לאמנות, תואר “אמן חכם” מזכה במעמד מיוחד."

"אני חושבת על סופי קאל, אמנית שבודאי שימשה מקור השראה ליצירתה של מיכל היימן, היא אף מוזכרת בהרצאתה. סופי קאל מצליחה רוב הזמן להישאר חמקמקה, ולהיות האמנית החכמה-שהיא מבלי לאבד את החן, הפואטיקה והספק. אבל גם היא כשלה כשנסיבות התצוגה החגיגיות מדי פעלו נגדה כבומרנג - בביתן הצרפתי בביאנלה בונציה, 2007. גם שם זה היה גדול, בומבסטי ונרקיסיסטי מדי, בעוד הנושא היה כל כך פרטי, שברירי ואינטימי (מכתב פרידה שכתב לה בן-זוג לשעבר). והנה היא הסתירה הפנימית: הילכו יחדיו העדינים והאינטימיים בנושאים והגרנדיוזיים במיצבים?"

"והנה היא כותרת המאמר שכתב מרדכי עומר לקטלוג: “לרתום את הציור, פעם נוספת, לשירות המחשבה. מיכל היימן ומרסל דושאן”. כך, כפשוטו, ובמלוא הרצינות. כוונת המאמר, היא כמובן לרומם, לא ייתכן כבוד גדול יותר מאשר הסמכתם של שני השמות “מיכל היימן ומרסל דושאן”. אלא שההשוואה לדושאן הרסנית מבחינת התערוכה של היימן. ההתקפה של דושאן על הרטינלי הייתה מקורית וחדשנית ומטלטלת, בה בעת היא לא מנעה ממנו להיות פואטי ומעודן. מעבר לשנינות הוא ניחן בחוכמה ויזואלית, ובייחוד הוא ידע לעצור בזמן ולהפסיק."

"בלב כבד אני שומעת את עצמי אומרת: התערוכה בהלנה רובינשטיין עושה עוול לאמנות באשר היא מחנכת את הקהל לצרוך אמנות כגוף ידע ולא כחוויה אסתטית אינטגרלית. היא מחנכת את הקהל להתפעל מתערוכה שהוא לא מבין, ומאמנות שכוחה בכוחנותה.  "

מה אתם חושבים ?

האם האמנות העכשווית עדיין מבטלת את עצמה מול הטקסט ומתבטלת מול ה "תוכן" ?

אנחנו חיים היום בעולם של בלגן, של מחיקת גבולות, של נטייה לאי-הגדרה, של חופש פרוע בתחומים היצירתיים. אם זה טוב או לא אינני יודעת, זה פשוט מה שיש.

 אפשר לכתוב על זה תלי תלים של מלים, אני כרגע לא במצברוח מילולי במיוחד אז נראה לי שאסתפק בזה בינתיים. תודה שהבאת - רותי דירקטור היא אדם חושב שיודע להתנסח בבהירות יוצאת מהכלל - כמוך בעצם.

צטט: דורית ב. 2009-01-26 21:11:37

האמנות בצרות ?

"

האמנות בצרות, כי נוצר בלבול גמור בינה לבין טקסט. האמנות בצרות, כי שיקולים ויזואליים נדחקים הצידה. האמנות בצרות, באשר היא מבטלת את עצמה ומתבטלת בפני “תוכן”, נעה בין תסביך נחיתות לתסביך גדלות ובתורה מפילה בפח את קהל הצופים, שהוא ממילא מבולבל ואבוד ורק מבקש שמישהו יסביר לו מה רואים. מה רואים, באמת?   "

 

 

 

בביקורת המרתקת , מעמיקה ומנומקת של רותי דירקטור,על תערוכתה של מיכל היימן.

צפות שאלות חשובות על האמנות  העכשווית ומצבה.

 

ציטוטים נוספים:

 

"מחשבה לא פשוטה: הגולם קם על יוצרו. יותר מכל תחום יצירה אחר, האמנות הפלסטית מספקת את ההכלה המוחלטת ליצירה פרומת הגדרות וגבולות, אשר לוקחת וניזונה מכל תחום אפשרי. עכשיו היא נאלצת להכיל התקפות עליה, מבפנים. ההתקפות הן ביטוי להתבטלות שחשים אמנים מול פילוסופים, מדענים, סופרים, או פסיכואנליטיקאים, התבטלות שצידה השני הוא תחושת גדלות וכל-יכולות."

 

"עולם האמנות תמיד ייפול על רגליו מאימה והערצה מול החוכמה המילולית, זו שלכאורה נמצאת מחוץ לאמנות, תואר “אמן חכם” מזכה במעמד מיוחד."

 

"אני חושבת על סופי קאל, אמנית שבודאי שימשה מקור השראה ליצירתה של מיכל היימן, היא אף מוזכרת בהרצאתה. סופי קאל מצליחה רוב הזמן להישאר חמקמקה, ולהיות האמנית החכמה-שהיא מבלי לאבד את החן, הפואטיקה והספק. אבל גם היא כשלה כשנסיבות התצוגה החגיגיות מדי פעלו נגדה כבומרנג - בביתן הצרפתי בביאנלה בונציה, 2007. גם שם זה היה גדול, בומבסטי ונרקיסיסטי מדי, בעוד הנושא היה כל כך פרטי, שברירי ואינטימי (מכתב פרידה שכתב לה בן-זוג לשעבר). והנה היא הסתירה הפנימית: הילכו יחדיו העדינים והאינטימיים בנושאים והגרנדיוזיים במיצבים?"

 

"והנה היא כותרת המאמר שכתב מרדכי עומר לקטלוג: “לרתום את הציור, פעם נוספת, לשירות המחשבה. מיכל היימן ומרסל דושאן”. כך, כפשוטו, ובמלוא הרצינות. כוונת המאמר, היא כמובן לרומם, לא ייתכן כבוד גדול יותר מאשר הסמכתם של שני השמות “מיכל היימן ומרסל דושאן”. אלא שההשוואה לדושאן הרסנית מבחינת התערוכה של היימן. ההתקפה של דושאן על הרטינלי הייתה מקורית וחדשנית ומטלטלת, בה בעת היא לא מנעה ממנו להיות פואטי ומעודן. מעבר לשנינות הוא ניחן בחוכמה ויזואלית, ובייחוד הוא ידע לעצור בזמן ולהפסיק."

 

"בלב כבד אני שומעת את עצמי אומרת: התערוכה בהלנה רובינשטיין עושה עוול לאמנות באשר היא מחנכת את הקהל לצרוך אמנות כגוף ידע ולא כחוויה אסתטית אינטגרלית. היא מחנכת את הקהל להתפעל מתערוכה שהוא לא מבין, ומאמנות שכוחה בכוחנותה.  "

 

מה אתם חושבים ?

האם האמנות העכשווית עדיין מבטלת את עצמה מול הטקסט ומתבטלת מול ה "תוכן" ?

האמנות אינה בצרות! היא חיה ובועטת... 

האמנות אדפטיבית ומסגלת עצמה למצב הקיומי האנושי בעידן הדיגיטאלי גלובאלי,  שאחד ממאפייניו הרבים   הוא חוסר הגדרה ברורה  ונזילות...

לכן מובן ש"האמנות הפלסטית מספקת את ההכלה המוחלטת ליצירה פרומת הגדרות וגבולות, אשר לוקחת וניזונה מכל תחום אפשרי"...

 מה רוצים? להחזיר אותה לסד, למיטת סדום? שיקל למיין יצירות בדומה לצמחים. האמנות כמו החיים היום נזילה, משתנה הפכפכה! היא נקבעת ברייטינג בתוכניות הריאליטי ההמוניות בטלוויזיה במיסרוני SMS, ובקליקים של עכבר. כל אחד "מבשל" לו את היצירה האישית האהובה עליו... היום- אתה האמן, וגם אני, וגם הוא, והוא, והוא ...כולם... וטוב שכך!

אבי

צטט: avimedia 2009-01-26 21:39:29

צטט: דורית ב. 2009-01-26 21:11:37

האמנות בצרות ?

"

האמנות בצרות, כי נוצר בלבול גמור בינה לבין טקסט. האמנות בצרות, כי שיקולים ויזואליים נדחקים הצידה. האמנות בצרות, באשר היא מבטלת את עצמה ומתבטלת בפני “תוכן”, נעה בין תסביך נחיתות לתסביך גדלות ובתורה מפילה בפח את קהל הצופים, שהוא ממילא מבולבל ואבוד ורק מבקש שמישהו יסביר לו מה רואים. מה רואים, באמת?   "

 

 

 

בביקורת המרתקת , מעמיקה ומנומקת של רותי דירקטור,על תערוכתה של מיכל היימן.

צפות שאלות חשובות על האמנות  העכשווית ומצבה.

 

ציטוטים נוספים:

 

"מחשבה לא פשוטה: הגולם קם על יוצרו. יותר מכל תחום יצירה אחר, האמנות הפלסטית מספקת את ההכלה המוחלטת ליצירה פרומת הגדרות וגבולות, אשר לוקחת וניזונה מכל תחום אפשרי. עכשיו היא נאלצת להכיל התקפות עליה, מבפנים. ההתקפות הן ביטוי להתבטלות שחשים אמנים מול פילוסופים, מדענים, סופרים, או פסיכואנליטיקאים, התבטלות שצידה השני הוא תחושת גדלות וכל-יכולות."

 

"עולם האמנות תמיד ייפול על רגליו מאימה והערצה מול החוכמה המילולית, זו שלכאורה נמצאת מחוץ לאמנות, תואר “אמן חכם” מזכה במעמד מיוחד."

 

"אני חושבת על סופי קאל, אמנית שבודאי שימשה מקור השראה ליצירתה של מיכל היימן, היא אף מוזכרת בהרצאתה. סופי קאל מצליחה רוב הזמן להישאר חמקמקה, ולהיות האמנית החכמה-שהיא מבלי לאבד את החן, הפואטיקה והספק. אבל גם היא כשלה כשנסיבות התצוגה החגיגיות מדי פעלו נגדה כבומרנג - בביתן הצרפתי בביאנלה בונציה, 2007. גם שם זה היה גדול, בומבסטי ונרקיסיסטי מדי, בעוד הנושא היה כל כך פרטי, שברירי ואינטימי (מכתב פרידה שכתב לה בן-זוג לשעבר). והנה היא הסתירה הפנימית: הילכו יחדיו העדינים והאינטימיים בנושאים והגרנדיוזיים במיצבים?"

 

"והנה היא כותרת המאמר שכתב מרדכי עומר לקטלוג: “לרתום את הציור, פעם נוספת, לשירות המחשבה. מיכל היימן ומרסל דושאן”. כך, כפשוטו, ובמלוא הרצינות. כוונת המאמר, היא כמובן לרומם, לא ייתכן כבוד גדול יותר מאשר הסמכתם של שני השמות “מיכל היימן ומרסל דושאן”. אלא שההשוואה לדושאן הרסנית מבחינת התערוכה של היימן. ההתקפה של דושאן על הרטינלי הייתה מקורית וחדשנית ומטלטלת, בה בעת היא לא מנעה ממנו להיות פואטי ומעודן. מעבר לשנינות הוא ניחן בחוכמה ויזואלית, ובייחוד הוא ידע לעצור בזמן ולהפסיק."

 

"בלב כבד אני שומעת את עצמי אומרת: התערוכה בהלנה רובינשטיין עושה עוול לאמנות באשר היא מחנכת את הקהל לצרוך אמנות כגוף ידע ולא כחוויה אסתטית אינטגרלית. היא מחנכת את הקהל להתפעל מתערוכה שהוא לא מבין, ומאמנות שכוחה בכוחנותה.  "

 

מה אתם חושבים ?

האם האמנות העכשווית עדיין מבטלת את עצמה מול הטקסט ומתבטלת מול ה "תוכן" ?

האמנות אינה בצרות! היא חיה ובועטת... 

האמנות אדפטיבית ומסגלת עצמה למצב הקיומי האנושי בעידן הדיגיטאלי גלובאלי,  שאחד ממאפייניו הרבים   הוא חוסר הגדרה ברורה  ונזילות...

לכן מובן ש"האמנות הפלסטית מספקת את ההכלה המוחלטת ליצירה פרומת הגדרות וגבולות, אשר לוקחת וניזונה מכל תחום אפשרי"...

 מה רוצים? להחזיר אותה לסד, למיטת סדום? שיקל למיין יצירות בדומה לצמחים. האמנות כמו החיים היום נזילה, משתנה הפכפכה! היא נקבעת ברייטינג בתוכניות הריאליטי ההמוניות בטלוויזיה במיסרוני SMS, ובקליקים של עכבר. כל אחד "מבשל" לו את היצירה האישית האהובה עליו... היום- אתה האמן, וגם אני, וגם הוא, והוא, והוא ...כולם... וטוב שכך!

 

אבי

 

שמעתי על ניסוי שנערך בזמנו... נתנו לקוף קטן צבעים והוא קשקש על הבד  ושפך צבע. לאחר מכו, לקחו תרנגולת והצעידו אותה על הצבע הטרי. מסגרו במסגרת מרשימה.הציגו את היצירה  במקום מכובד, ובמחיר גבוהה מאוד.  אנשים היו המומים מאיכות היצירה המרשימה. התמונה נמכרה. אז אנחנו בעצם פתחנו את שדה  האמנות לחסרי הכשרון הטוטאלי.אם רע או טוב, לא נכנס.

אין לי זכות דיבור על מוזאונים כי אני לא הולך אני גם יוצר די עצלן והאמת שדי קשה להתחרות עם הפילוסופים. אני די מסכים איתך לגבי האומנות, אבל לא נותר את מי להאשים כי מי שחושב שצריך אחרת צריך להילחם ולהראות וליצור. וכנראה שאין מספיק יוצרים שיוכלים להוות תחליף למצב שאת מתארת. או שזה אכן השינוי שאנחנו עוברים, המוזאונים התפיסה של מה זאת אומנות. אסטיתקה זאת לא ממש פונקציה בעולם האומנות העכשווית.

ובסופו של דבר לא נורא כי יש מקום לכולם. עדיף תערוכה טובה פעם ב... מאשר "מתרליוז" כל יום.

מסכימה מאוד.

ומפרספקטיבה אחרת ומתחום לא קשור לכאורה, בעולם הקומיקס והקריקטורה בשנים האחרונות, המילים מקבלות תפקיד עיקרי והציור משני, קריקטורות וקומיקס ללא מילים או עם מעט טקסט מקבלות פחות ופחות הערכה (או פרסים חשובים...) הציורים כבר לא צריכים להיות טובים טכנית או להביע , המבקרים ומעניקי הפרסים בתחום הזה נוטים יותר ויותר לייחס כבוד לטקסט ומילים ולהתעלם מהיצירה כולה או מהציור בפרט.

כמה דוגמאות:

קריקטורה שפורסמה בזמן המלחמה בעזה, בעיתון הספרדי אל-פאיס, מלבד הרבה אנטישמיות, אפשר לראות הרבה מלל וציור מאוד פשטני:

Fun Home  של אליסון בצ'דל, קיבל גם כבוד מTIME מגזין וגם מהמבקרים:

פרספוליס של מרג'אן סטראפי, שזכה להצלחה בכל העולם :

אולי הדוגמא הכי טובה היא מאוס של ספיגלמן (זוכה פרס פוליצר) סיפור עוצמתי מאוד אבל ציור הרבה פחות:

מדוע האמנות ב"צרות" כביכול?

אדם הרגיל לחוות את העולם הפיזי התלת-ממדי ואת האמנות המסורתית,  בפריזמה איקלידית, יחווה הלם טוטאלי בעת החשיפה לתופעות של דחיסת המרחב והזמן של המידע בסייברספייס, המתפרץ מעל גבי מסת מסכי הטלוויזיה והמחשבים. הלם דומה חווה א. ריבוע תושב "שטוחלנדיה", שנחשף לעולמם הנשגב של גופים תלת ממדיים. עבור א. ריבוע יהיה זה בלתי נתפס ובלתי אפשרי לחצות קו התוחם אותו.

א.    ריבוע תיאר זאת: "מה שאתה מכנה "חלל", אינו אלא מישור גדול. אני נמצא בחלל ומביט מלמעלה אל תוכם של הדברים, שאתה רואה את חיצוניותם. יכולת להינתק מהמישור הזה בעצמך, לו יכולת לרכז את כל כוח הרצון הדרוש. תנועה קלה כלפי מעלה או כלפי מטה הייתה מאפשרת לך לראות כל מה שאני יכול לראות"

גם אנחנו השבויים בעולם תלת-ממדי איקלידי, איננו יכולים ל"העביר" החוצה אובייקט מתוך מרחב תלת-ממדי סגור.  (מה שנתפס כאמנות במוזיאון, וגלריה מצוי מזמן מחוצה לו בכל מקום). הסייברספייס (תקשורת אלקטרונית) יוצר למעשה באחת, טלפורטציה, של  מידע קוונטי ממקום למקום ומזמן לזמן. הביטים של יצירה אמנותית נמצאים בסופרפוזיציה, דהינו בו-זמנית בכל המרחב זמן התקשורתי (וגם במוזיאון, ומחוצה לו בדומה ליצירותיה של סופי קאל). קליק עכבר של גולש יוצר כיפוף של מרחב וזמן, קפיצה קוונטית וסידור חדש של רכיבי היצירה על מסכים שונים מאלה של הביאנלה, למשל בקניון בבת-ים, בככר טיימס בניו-יורק או בביתו הפרטי, ומשם בתודעתו.

תודעת הצופה המסורתי, השבויה עדיין בתובנות של עולם מכני "איטי" מוגבל מרחב וזמן, מתעמתת יומיום עם דימויים של הסייברספייס ורואה בהם "רוחות רפאים" רולאן בארת ופול ויריליו קוראים להם SPECTRE, ומרמזים לפתרון רליגיוזי לבעיה. המציאות החדשה הדחוסה יוצרת שינוי פרדיגמאטי בהגדרות של מושגים דומיננטיים ששלטו בתרבות ואמנות של  תקופתנו. השיח הפוסט-מודרני ניסה אמנם להכיל תופעות המאפיינות דחיסת מרחב וזמן בעידן המדיה הדיגיטאלית, אך ללא הצלחה מרובה, כיוון שהוא מקובע לראיית עולם "מסורתית", מכאנית ואיקלידית. לכן הצופה ה"מסורתי" מצוי כביכול במצב של סכיזופרניה... בו-זמנית במספר מקומות... הוא מצוי כאן ועכשיו, אך מביט באמצעות מצלמת רשת בנעשה בככר טיימס מעבר לאוקינוס, ובידו הוא מפעיל רובוט על המאדים! הוא יוצר מיצג אינטרגלקטי! צריכים להיות מודעים לכך... אחרת החיים והאמנות בבעיות!

ריבוי המסכים ובו-זמניות אצל סופי קאל כמו גם  בדוגמת הקומיקס למעלה, הם דוגמאות של ההשטחה וריבוי חלונות מידע, האחד בדפוס (טקסט) והשני אלקטרוני של טענה זו. המדיום הוא המסר (מקלוהן)... אם לא נבין זאת נמצא בבעיה של הבנת מושגים כמו: היפר-ריאליות (hyper-real) או "היפר-ספייס" (hyperspace), וגם "היפר-אמנות", המתארים עפ"י בודריאר, מציאות ללא נקודות ייחוס ברורות ה"רוויה בדימויים המרצדים על מסכים, שאינם אומרים דבר, או מראים דבר, לכן בעבור בודריאר האובייקט האמנותי המסורתי  נעלם. ויריליו מתאר מציאות זו כ "מציאות כפולה "(stereo-reality) המורכבת ממציאות מיידית ממשית, ומציאות מדומה,  ואילו ג'יימסון מתאר אותה כ "חלל של מוטציה לא מובנת".

המדיה הדיגיטרלית ממקמת את הצופה-האמן במרכזו של פנאופטיקון אלקטרוני אינטראקטיבי, המנתב אליו את המציאות=אמנות בקליק של עכבר.

אבי.

האמנות ממש לא בצרות...

אולי אנחנו כן...

זה שהדור שלנו לא מעמיד

מוצרט או ואן-גוך כזה,

זה פשוט מפני שאין ביקוש לכך.

חד וחלק.

האמנות הינה אינדיבידואלית בעיקרה

וביסודה, אך איננה חיה בוואקום.

היא סתגלתנית, עכשווית ומתאימה

עצמה לרוח הזמן.

סגנונות אמנות על שלל אפיונם, יכולים

להשתנות בחפיפה ובהתאם לתקופה,

אך האיכות, אבן הבוחן של כל אמנות

שהיא, נותרה בעינה מאז שחר הבריאה.

עושר של כלים חדשים נוספו לאמן ויהא

זה פשע לא לעשות בהם שימוש.

הטקסט והמלל תמיד היו ויהיו חלק מהאמנות.

אם בתוכה, אם בשיחות סלון או ביקורות עליה.

עודף מסרים ויזואליים

כמו עודף מסרים מילוליים

מרחיק את הצופה הממוצע מהאמנות של ימינו.

שולה

1000 כוכבים לרותי דירקטור הפעם אני מורידה בפניך את הכובע.

האמנות נמצאת היום במצב מעולה  ועל זה צריך דיון אחר.

רותי דירקטור שעד היום יצגה עבורי את  הממסד ,דמות ללא עוררין ,  אחת הרגליים של שולחן הממסד ,

בעצם לוקחת את התפקיד ה- אוט סיידרים ( אני למשל) , 

 וטוענת,

"הציבור מטומטם  ולכן הציבור משלם "שלום חנוך

 למה ? בגלל אותו ממסד שנחשב  ל- תו תקן על איכות של אמנות נחשבת ראויה.

בעצם רותי דירקטור במילים יפות ומסודרות מספרת לנו סוד גדול ,שהממסד זה יצוג של חבורת אגו מניאיקים  מן מגדל בבל  שמורכב מכלום.

 מיכל ההימן אמנית עם תו תקן של "ראויה " מציגה את הכוחניות ,

את חוסר הכבוד לאדם שצופה בה, ולנו נשאר לכעוס .

כי מוסכמה חברתית היא -אינטלגנציה וצניעות ,

 אמנים שהגיעו למקום שבו היא נמצאת  מחוייבים לזה.

"בלב כבד אני שומעת את עצמי אומרת: התערוכה בהלנה רובינשטיין עושה עוול לאמנות באשר היא מחנכת את הקהל לצרוך אמנות כגוף ידע ולא כחוויה אסתטית אינטגרלית. היא מחנכת את הקהל להתפעל מתערוכה שהוא לא מבין, ומאמנות שכוחה בכוחנותה.  " רותי דירקטור

אח.... איזה עולם ,

רותי דירקטור אל תעשי לי רעידות אדמה כאלו ,

תני להמשיך לשנוא את הממסד בשקט והרי את בעיני זה הממסד.

רותי דירקטור עשית לי את היום ,השבוע ,השנה. 

אחרי כמה ימים קראתי יותר וביררתי , אני לצערי גיליתי שטעיתי ,

והגעתי למסקנה ,

שנפלתי למנפולציה של אנשים כוחניים , והאמנות לא היתה לנגד עיניהם .

יותר מכל אני חושבת שרותי דירקטור שסגנון כתיבה היא מנפולטיבית והיא הצליחה להטעות אותי .

צטט: שולה63 2009-01-27 08:02:59

עודף מסרים ויזואליים

כמו עודף מסרים מילוליים

מרחיק את הצופה הממוצע מהאמנות של ימינו.

שולה

שולה,

ומה עם החיים, הרי היום הם עודף וגודש עצומים של אירועים,

האם זה מרחיק את האנשים מהחיים?

כדי להתגבר על הבעיה אנו משתמשים בגאדג'טים אלקטרוניים (גם באמנות)...