קיבלתי במייל היום משהו, משהו שגרם לי לרגע לעצור. מהסיפורים האלה, הקצת מטופשים עם "הרבה מוסר השכל" וכו', אני מודה, בלעתי את הרוק.
ולחץ הדם שלי קצת עלה....
הבאתי כלשונו:
לא תמיד רואים הכל...
הסיפור הוא על נערה עיוורת ששנאה את עצמה בגלל עיוורונה.
היא שנאה את כולם חוץ מהחבר האוהב שלה. הוא תמיד היה שם בשבילה.
אמרה פעם הנערה לחבר שלה "ביום שבו אוכל לראות את העולם, אתחתן אתך".
ביום מן הימים, מישהו תרם לה זוג עיניים. שהסירו את התחבושות היא יכלה לראות הכול, כולל את החבר שלה.
דבר ראשון, הוא שאל אותה "עכשיו שאת יכולה לראות את העולם. תתחתני איתי ? "
הנערה, התבוננה בחבר שלה וראתה שהוא עיוור.
המראה של עפעפיו הסגורות הימם אותה.
היא לא ציפתה לזה.
המחשבה שתיאלץ להסתכל עליהם בשארית חייה גרמה לה לסרב להצעת הנישואים.
החבר שלה עזב בדמעות... ולאחר מספר ימים כתב לה פתק האומר:
"שמרי היטב על עינייך יקירתי מכיוון שטרם היו שלך, הן היו עיניי שלי "
כך פועל השכל האנושי:
לעיתים קרובות כאשר אנו משנים סטטוס בחיים
רק מעטים זוכרים כיצד נראו חיינו לפני ומי עמד לצדנו במצבים הכי כואבים...
אני יודעת שלהרבה מחברי הפורום פה זה אולי לא מדבר, אבל אולי יש עוד כמה שלא יוצאים מסוג של "גיהינום" רק מבקשים לעצמם קצת יותר, קצת יותר אהבה ומשמעות בחיים.
ובאמת, הדבר שהכי מפחיד אותי זה שאולי אני מתנהגת ככה ולא ממש רואה, לפחות לא מצליחה לראות בבהירות את מי שעומד לידי.
רגשות אשמה אמרנו?
רגע של חולשה, עדיין מותר לי.
הוספת תגובה על "סיפור"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה