"בעניין הלימוד יש הסכמה!

אני לומד כל הזמן,

מנגד כדי למנוע מנייריזם(mannerism),

 יש להמשיך הלאה, לא להיות מקובע על מה שאתה כבר יודע היטב.

ללמוד משהו חדש וטוב,

כמובן שבהתחלה זה לא הולך חלק, וזה מה שטוב.

אחרת זאת פטפטת על הבנאלי... "

אבי רוזן

 

---

הקטע הנ"ל הוא  בעקבות הדיון של רפי ,

ואבי רוזן העלה נושא חשוב ,

 

 השאלה שנשאלת  איך אפשר להגדיר מתי זה  התפתחות, למידה , או  לדרוך במקום,

 או אולי התמקצעות?   או סגנון אישי ?     ומתי כל זה הופך למנייריזם?

---

 

 

פירוש המילה מנייריזם :

 

ההגדרה למונח מנייריזם במובן הרחב היא לא חד-משמעית, ותלויה בתקופה אליה מתייחסים." ויקיפדיה

 

האידאל האסתטי של המנייריסטים היה יצירות וירטואוזיות שנראות קשות לביצוע, אך עם זאת נראה כאילו האמן לא השקיע בהן מאמץ." ויקיפדיה

 

אנציקלופדיה YNET:

 השאיפה ליצירה מסוגננת ביותר, בעלת סגנון מעושה ומלאכותי לפרקים.

 

 

 

 יופי של דיון עמילי.

מניריזם בעיני הוא כאשר אובד הקשר בין העין (מוח) ליד.

היד ה"חכמה" מציירת את מה שתוכנתה, מבלי שזה יעבור ב"מוח".

לפעמים אנו נוהגים ברכב מנקודה א' לב', באופן אוטומטי, הראש נמצא במקום אחר, אבל הגענ ליעד...

זוהי מלכודת לאמן.

יש שיטות שונות להתגבר על כך:

לצייר ביד הפחות דומיננטית (למי שיש).

לשבת על היד ש"תרדם" ואז לצייר.

לצייר בכלי ציור "מעקב", מכחול לא טוב, מקל ארוך שבקצהו עיפרון, עכבר של מחשב, שפיכת צבע מרחוק,

ציור הפוך כמו בזליץ, ציור באמצעות "שליח" ועוד.

"מנייריזם הוא סגנון אמנותי ששלט באמנות הפלסטית בתקופת הרנסאנס

(במיוחד בצפון איטליה), מסוף הרנסאנס הבשל (בסביבות 1520)

ועד תחילת הבארוק (בסביבות 1600). הסגנון המנייריסטי מתאפיין

בהגזמה, בעיוות ובמלאכותיות. האידאל האסתטי של המנייריסטים היה

יצירות וירטואוזיות שנראות קשות לביצוע, אך עם זאת נראה כאילו האמן

לא השקיע בהן מאמץ".

                                                                       הציטוט מויקיפדיה

פירושו של המונח מנייריזם היום: היא נוסחה המתקבעת

אצל האמן כשמשהו מצליח לו, נוסחה קלה שכבר אינו צריך

לשנות בה כמעט דבר.

איבוד הריגוש הראשוני שיש לאמן בשעה שהוא עומד אל מול

נושא או אובייקט.

האמן לא מתמודד עוד עם הבעיות הויזואליות, שולף פתרונות

מוכרים מהשרוול, יש לו כבר דרך קבועה מראש להגיע לתוצאה.

 

חשוב לציין כי ריבוי ציורים מאותו סוג אצל האמן אינו בהכרח

מנייריזם.

אמנים טובים מצליחים להעביר רגש, חידוש ומקוריות בכל ציור

העוסק באותו נושא.

הציירים הישראליים: דוד הנדלר, אהרון גלעדי ושמשון הולצמן

למשל, ציירו אקוורלים רבים מאוד באותה גישה ולא היו

מנייריסטים כלל.

הצייר הצרפתי פול סזאן אשר צייר מאות ציורים של ההר

סן ויקטואר, ידע לצייר אותו כל פעם בצורה שונה בהעמקת

תהליך החקר ובהתבוננות מחודשת.

 

הי עמילי

הדרך למנריזם ארוכה ומפותלת. כפי שראובן כתב - לא כל אמן שיש לו סגנון מובהק ניתן להדביק לו את התואר מנייריזם.

אני חושבת שהיצירה האוטומטית שמתאר אבי היא אכן הסכנה הגדולה של כל אמן - השלב בו העבודות נראות "מתות"  - נטולות זיק. אבל יש אמנים שיוצרים בסגנון קבוע ועבודתם נותרת רעננה. גם בסגנון קבוע אפשר לחדש ולגוון.

 

 אני דווקא מוצאת קושי לעיתים דווקא עם אמנים שנוטשים את הסגנון שאהבתי ויוצאים להרפתקאות חדשות - לפעמים זה נראה לי ברמה של שינוי אישיות - עד כדי כך יכולים להיות הבדלים. כבר נתקלתי בזה לא מעט ובתור גלריסטית זה מקשה עלי מאד - אם במקרה אני לא מתחברת לסגנון החדש.

 

עוד משהו. אנחנו נמצאים בעידן האינסטנט ולאנשים יש פתיל קצר - גם לאמנים. הנטייה לקופצנות יכולה להיות בעוכריו של אמן שאינו מתעמק, מתמיד ומוציא את המקסימום מהשלב בו הוא נמצא לפני שהוא מחפש חידושים.

המנייריזם שבא אחרי הרנסנס מציין דווקא את הנסיון להלחם בקיבעון ובסגנון "הקלאסי" שקדם לו.הדמויות המאורכות, אינן תואמות אנטומיה אנושית, הפרספקטיבה נעלמת או מעוותת, אין הרמוניה בקומפוזיציה, צבעים מנוגדים, יש אי אחידות של מקום וזמן, ואלגוריה משולבת בסיפור התמונה, שלא בהתאם לאיקונוגרפיה המקובלת.

דהינו האמנים תמיד נלחו במקובלות, כדי לבחון את המציאות בפרספקטיבה חדשה.

היד ה"חכמה" מציירת את מה שתוכנתה, מבלי שזה יעבור ב"מוח". אבי 

 -------------------------------------------------------------------------

איבוד הריגוש הראשוני שיש לאמן בשעה שהוא עומד אל מול נושא או אובייקט. האמן לא מתמודד עוד עם הבעיות הויזואליות, שולף פתרונות מוכרים מהשרוול, יש לו כבר דרך קבועה מראש להגיע לתוצאה." ראובן,  

 ----------------------------------------------------

אני חושבת שהיצירה האוטומטית שמתאר אבי היא אכן הסכנה הגדולה של כל אמן - השלב בו העבודות נראות "מתות"  - נטולות זיק. אבל יש אמנים שיוצרים בסגנון קבוע ועבודתם נותרת רעננה. גם בסגנון קבוע אפשר לחדש ולגוון. עוד משהו. אנחנו נמצאים בעידן האינסטנט ולאנשים יש פתיל קצר - גם לאמנים. הנטייה לקופצנות יכולה להיות בעוכריו של אמן שאינו מתעמק, מתמיד ומוציא את המקסימום מהשלב בו הוא נמצא לפני שהוא מחפש חידושים."דבי 

 --------------------------------------------------------------------------- 

 דהינו האמנים תמיד נלחמו במקובלות, כדי לבחון את המציאות בפרספקטיבה חדשה. "אבי

 

---

בחרתי במשפטים הללו,

כי הרי כל ההגדרות כל כך נכונות , קשורות ברגש או חוסר רגש או  טכני בלבד, 

 

דבי הוספת את נושא הקופצנות של אמנים , אבל למי שיש נטייה כזאת  , איך אפשר להשקיט או לכבות את כל הרעיונות , כי אז זה הופך לטכני.

 

  בעבר אמן היה יותר ממוקד ,היה לו את הסטודיו הסביבה המוכרת ,  פחות גירויים והפתעות.

וזה יצר שקט פנימי, אנחנו בעצם רואים בזה אדיאל , כי זה הבסיס זה העבר .

 אני חושבת שהיום בגלל ריבוי ההשפעות הקיימות סביבינו , יש עודף השראה , עודף רעיונות וגירויים. 

השינויים הם מהירים ודורשים מאמץ וחקירה, גם לאמן וגם לצופה,  הצופה אם הוא פסיבי ומצפה למובן מאליו , הוא לא תמיד יקבל את רצונו.

 

יש אמנים שמפצחים את הקוד , נותנים את הסוכריה ומכניסים את ה"אני "

שלהם  בדרך סמויה .

.

והדוגמה הפוכה  זו דווקא התערוכה של מיכל היימן. 

 זו עוד זוית של להבין את השינויים והאמנות  היום. מיכל היימן מקשה 

על הצופים בתערוכה שלה ,

היא לא עושה הנחות , בלי חשבון.

היא עבורי סמן לדרך של להבין זוית חדשה .

אני דווקא רואה את המניירה כמשהו שחוזר על עצמו ,ומתרגלים אליו ,הוא נח ,ואח"כ משעמם ,וזהו , הוא מאבד את הקסם.

  

 

בראיון עם מיטש בקר שאלתי אותו מה זה מנייריזם בעיניו. גם הוא דיבר על "נוסחה שמתקבעת כשמשהו מצליח". אמן מוכר כמה תמונות מתוך תערוכת נושא מסוימת וממשיך לעבוד באותו קו כי זה מה שהולך. לא צריך יותר לחקור ולא להתעמק בבעיות חדשות.

לדבריו, רוב רובה של האמנות שהוא רואה נופלת להגדרה של מנייריזם. זאת אומרת שרוב האמנים מעדיפים פתרונות קלים ונוחים, במקום לעסוק במה שהם צריכים לעסוק בו - חיפוש. האמנות היא חיפוש ותהייה, ולגדול מיצירה ליצירה, כי אחרת מה הטעם. היצירה היא כלי למימוש עצמי: כלום ייתכן מימוש עצמי בעולם הזה בלי לנסות ולהשתנות כל הזמן? גם אם השינוי מינורי.

ובהמשך לדברים שנאמרו פה,

אם עבודת האמנות לאמן בעשייתו היא חידוש,

אז ההשתנות היא הכרח,כשההשתנות זורמת - זה חידוש.

 

צטט: רונתי 2009-02-14 08:33:22

בראיון עם מיטש בקר שאלתי אותו מה זה מנייריזם בעיניו. גם הוא דיבר על "נוסחה שמתקבעת כשמשהו מצליח". אמן מוכר כמה תמונות מתוך תערוכת נושא מסוימת וממשיך לעבוד באותו קו כי זה מה שהולך. לא צריך יותר לחקור ולא להתעמק בבעיות חדשות.

לדבריו, רוב רובה של האמנות שהוא רואה נופלת להגדרה של מנייריזם. זאת אומרת שרוב האמנים מעדיפים פתרונות קלים ונוחים, במקום לעסוק במה שהם צריכים לעסוק בו - חיפוש. האמנות היא חיפוש ותהייה, ולגדול מיצירה ליצירה, כי אחרת מה הטעם. היצירה היא כלי למימוש עצמי: כלום ייתכן מימוש עצמי בעולם הזה בלי לנסות ולהשתנות כל הזמן? גם אם השינוי מינורי.

---

וואו ,    איזה דברים חשובים.

פה נמצאת הדילמה ,יש אמנים שלנו נראה שהתמזל מזלם והם עלו על רעיון וסגנון מכיר,

ואז יש מנגד את הפרנסה ואם יש משהו שכולם אוהבים אז למה בעצם לשנות,

 ויש מנגד להיות נאמן לעצמך ולחופש היצירתי שלך , ואז צריך לשם בצד מסחר ופרנסה כי הם לא עובדים טוב ביחד.

ואספר שאמרה לי בתיה אלישע שאני צריכה להתאפק , להתעמק בנושא  בכדי ליצור בסיס להתפתחות של נושא.

ואמרתי לה שלי זה קשה , כי זה מנוגד לאופי שלי , ההתאפקות הזאת ,

והגעתי למסקנה שיש אמנים שבאמת בוחנים דרך ומתעמקים בעיני הם "כותבים ספרים"

ואני "כותבת פתקים".  אני קופצת ממקום למקום לפי תנודות הרוח. 

ולא נראה לי שזה ישתנה , אולי כן.....  אני בשאיפה.

ומה עם הצופה, צרכן האמנות?

המנייריזם קיים גם אצלו?

שאלה מוזרה. למה לערבב בין האמן לצופה? (אני לא סובלת את ההגדרות "יצרן" ו"צרכן" בהקשר הזה).

שאלה טובה מאוד.

שוב אחד מהפרדוקסים של האמנות.

מחקר ושפה מול מנייריזם.

איך אתה ממשיך ומתפתח ומחדש ועדיין נשאר במסגרת השפה שלך  ?

איך אתה מוודא שהעיקביות שלך לא הופכת למניירה.

האם הסגנון של ג'קסון פולוק לא הגיע בשלב מסוים למנייריזם ?

לא תמיד זאת שאלה של סגנון, האם ג'ף קונץ עם הקיטש הוא לא מנייריזם ?

 

 

צטט: רונתי 2009-02-14 11:45:26

שאלה מוזרה. למה לערבב בין האמן לצופה? (אני לא סובלת את ההגדרות "יצרן" ו"צרכן" בהקשר הזה).

 

כאשר את יוצרת יצירה, יש לה קהל יעד?

או שלא מעניין אותך,  איך הצופה-צרכן האמנות יתמודד איתה...

האם את מספקתלו כלים להתמודד, או שישבור לו את הראש?

היצירה אינה קיימת ללא הצופה שיקרא ויפענח אותה (אפילו אם זה היצרן עצמו).

המנייריזם של היצרן הוא גם של הצרכן?