שם תערוכת העיצוב של רון ארד במרכז פומפידו מרמז על אופיו הלא קונפורמי של ארד. נטול משמעת ונטול דיסיפלינה - שפתו היא ייחודית ומקורית.

זוהי תערוכת יחיד במלוא מובן המילה - האמן הוא גם מעצב חלל התצוגה וגם האוצר של עצמו - כאמור, ארד לא הולך בתלם.

תכנון מלא דימיון יוצר אפקט מרשים בעזרת הצלליות של הגלילים (בתמונה הימנית) הנשקפות דרך יריעה המפרידה בין החלל התעשייתי לבין החלל האמנותי (בתמונה השמאלית)

אני זוכרת את התערוכה שלו בשנות השמונים במוזיאון תל-אביב - גם אז התאורה היתה דרמטית והיה אפשר לשבת על הכיסאות , דבר שהתגלה כחוויה לא נוחה במיוחד.

הפונקציה האסתטית עולה לא אחת על הפונקציה הפרקטית והרבה מהרהיטים של ארד הם יותר פסלים מאשר רהיטים ברי שימוש. הם גם נאספים כיצירות אמנות.

השאלה לגבי מיקומו של העיצוב בעולם האמנות מחזירה אותנו לימים שבו דנו האם צילום הוא אמנות.  דיזיין ארט - זה השם שניתן לפריטי עיצוב הנרכשים כאמנות.

רון ארד שייך לזן מעצבי העל - כמו פיליפ סטארק, אשר טומנים ידם במגוון פרוייקטים וגם באדריכלות.

רון ארד מתכנן עכשיו את מוזיאון העיצוב בחולון - שצפוי להיות מקדש העיצוב המקומי. השאלה המעניינת היא מה ייכנס לשם.

מה הייתם ממליצים להכניס למוזיאון העיצוב שלנו? צילומים יתקבלו בברכה.

אכן עימעום גבולות בין עיצוב לאמנות, בין גבוה ונמוך (פופ), בין מסמן ומסומן (מקור וסימולקרה), בין פנים וחוץ (כמו מרכז פומפידו השקוף), בין מעמדות ודעות (ימין ושמאל), יוצרים אמנות טוטאלית מבוזרת, המצויה בשום מקום ובכול מקום, מלא וריק(פאיק, איב קלין, ארמאן), בין פונקציונאלי ללא פונקצונאלי...

מות ההיסטוריה, המקום והזמן, האמנות, המחבר, האלוהים....

מה תהיה האמנות ברגע הבא?

הכול אפשרי בעולמות מקבילים, של כול אחד ואחד מאיתנו.

צטט: ליאור שטיינר likush- 2009-02-14 10:11:42

המיצב שלא נגמר,

האם הוא ממשיך מחוץ למרכז פומפידו?

לא חושבת..מה שכן נראה לי שארד כבש את פריז.

מה הייתם ממליצים להכניס למוזיאון העיצוב שלנו? צילומים יתקבלו בברכה.

my work for example!

אמנות=עיצוב=חיים...

יש שני פורומים של עיצוב בקפה-דה מרקר, ושואלים גם את האמנים מה לשים במוזיאון!

סאחטיין!

צטט: avimedia 2009-02-13 20:47:04

אכן עימעום גבולות בין עיצוב לאמנות, בין גבוה ונמוך (פופ), בין מסמן ומסומן (מקור וסימולקרה), בין פנים וחוץ (כמו מרכז פומפידו השקוף), בין מעמדות ודעות (ימין ושמאל), יוצרים אמנות טוטאלית מבוזרת, המצויה בשום מקום ובכול מקום, מלא וריק(פאיק, איב קלין, ארמאן), בין פונקציונאלי ללא פונקצונאלי...

 

מות ההיסטוריה, המקום והזמן, האמנות, המחבר, האלוהים....

 

נכון שהפוסטמודרניזם חושב שהוא המציא את טשטוש הגבולות.

אבל גם בלובר מוצגים אובייקטים שהם יותר עיצוב מאשר אמנות. כלים ורהיטים מעוטרים ומסוגננים.

כלומר, לא תמיד היו גבולות.

אני חושבת שהאמנות המודרנית,למרות הרצון לטשטש את הגבולות בין האמנות לחיים. דווקא היא ששמה את הגבולות. אולי מתוך מגננה, לאחר שתפקידה המסורתי של יצוג נגזל ע"י הצילום. הדגש על התבוננות האמנות על עצמה, על שפת האמנות וממה היא מורכבת- הוא שיצר את המרחק הזה.

העיצוב של רון ארד, נוקט לדעתי באותה אסטרטגיה. הרחבת השפה ( שפת העיצוב) ללא כללים ללא חוקים וללא  דגש על שימושיות( שהיא המקבילה של היצוג- בציור).

וככזה אני רואה אותו יותר כמודרני מאשר כפוסטמודרני.

ועוד מחשבה, אולי האמנות ( בעיקר בעידן הפוסטמדרני) שפוזלת לתחומים האחרים ( עיצוב, קולנוע, פרסום ) ומנכסת לעצמה אסטרטגיות וחומרים,נמצאת תחת מגננה כשאותם תחומים  תוקפים חזרה ומשתלטים  ?

צטט: דורית ב. 2009-02-14 14:15:12 

 

 גם בלובר מוצגים אובייקטים שהם יותר עיצוב מאשר אמנות. כלים ורהיטים מעוטרים ומסוגננים.

כלומר, לא תמיד היו גבולות.

 

העיצוב של רון ארד, נוקט לדעתי באותה אסטרטגיה. הרחבת השפה ( שפת העיצוב) ללא כללים ללא חוקים וללא  דגש על שימושיות( שהיא המקבילה של היצוג- בציור).

אולי צריך לשים לב גם לסמנטיקה.

פעם קראו לזה Decorative arts. יש עכשיו תערוכה במוזיאון אורסיי. גודש עצום של פיתוחים וצבעים - במושגים שלנו  - קיטש מוחלט ואולי בגלל שאנחנו כה חוששים מקיטש שהפך מילה נרדפת לדקורציה - כמילת גנאי, אנחנו מקפידים לומר דיזיין ורצוי שיהיה בקוים נקיים ובכרומטיות שבין שחור ללבן.

כמי שמגיע מהתחום (עיצוב תעשייתי) ועוסק גם באמנות דווקא עניינה אותי דווקא האמירה שלו לגבי אוצרות, דעתו על הגבול בין עיצוב לאמנות והשקפתו על אמנות. לדעתי בכתבה על התערוכה ובראיון שפורסם איתו ישנם כמה תובנות מאוד מעניינות. 

"לדברי ארד, שם התערוכה ,"No Discipilne" מתפרש בשתי דרכים: מי שאינו ממושמע ולא מקבל תכתיבים, ומי שהעיסוק שלו אינו מוגבל לתחום אחד. כמי שגם מציג בתערוכה וגם עיצב אותה, התערוכה נדמית כמופע של איש אחד, ועולה השאלה מה תפקידם של האוצרים ואנשי המוזיאון בתערוכות מסוג זה. "תפקידה של האוצרת במקרה זה הוא בעיקר לשמור על הסדר", מספר ארד בראיון טלפוני מלונדון. "זו תערוכה שנהגתה ותוכננה כולה אצלנו בסטודיו, החל בבחירת השם ועד ההחלטה מה להציג. יותר מכך, התערוכה היתה מתוכננת כולה על גבי המחשב הרבה לפני שהיתה מוצגת".

"אוצרים רוצים להיות בדרך כלל יותר דידקטיים ואינפורמטיוויים, הם רוצים לחנך. אותי זה פחות מעניין. אני לא צריך רטרוספקטיווה, יותר מעניין אותי לראות דברים חדשים. אף על פי כן, תוך כדי העבודה על התערוכה, הבנתי שטעיתי בדבר אחד, שלא חשבתי שיקרה: נהניתי לראות עבודות ישנות שלי, ולראות איך עבודות שלי שמעולם לא נפגשו, שמפרידות ביניהן 25 שנה, מתייחסות זו לזו כשהן מוצבות יחד".

"ארד מספר שיום לפני שהתערוכה נפתחה, הוא גילה שכמעט לא נשאר לו זמן לסדר את החלק של העיצוב התעשייתי. "מצד אחד זה הטריד אותי", הוא אומר, "אבל מצד שני, דווקא המראה של מחסן התאים לי, כי כל הזמן אמרתי שלא צריך ללכת למוזיאון בשביל לראות את הכיסאות האלו - אפשר ללכת לחנות. אבל אני מבין את הצורך של הקהל, ושל המוזיאון, לראות הכל ביחד".

"ארד מספר שאנשי מרכז פומפידו מדווחים לו על מספר המבקרים בתערוכה בהתלהבות רבה. ביום ראשון האחרון, למשל, ביקרו בתערוכה 3,000 איש, מספר גבוה לתערוכות מסוג זה. כשהוא נשאל מה סוד ההצלחה של התערוכה בקרב הקהל, הוא מספק הסברים שנדמה שרק אנשים במעמדו יכולים לספק. "אנשים אוהבים לראות תערוכות מסוג זה. הרבה פעמים הם מתלוננים ושואלים למה העבודות כל כך יקרות. אני אומר 'הנה, זה שלך, בוא תיקח חלק בחוויה'. כשאני רואה תערוכה של עבודות של ג'קומטי הדבר האחרון שמעניין אותי זה כמה הן עולות. מה שיפה בתערוכה זה שפתאום הדברים שהיו שייכים לבודדים שייכים לכולם, פתאום הדבר הכי אליטיסטי הופך לנגיש ואפשר לגעת בו".

אבל הם לא באמת של כולם, בסוף התערוכה הם חוזרים לאספנים שקנו אותם בכסף רב."

"בהמשך לכך ארד לא מתרשם מהתנפצות הבועה של שוק הדיזיין-ארט עקב המשבר הכלכלי שפוקד את העולם. "זה קשקוש כל הדיזיין-ארט הזה", הוא אומר. "נוצרה בועה מיותרת, שמתנפצת לנו ממש מול העיניים. עולם האמנות צריך להבחין בין מה שמעניין לבין מה שלא מעניין, בלי לשים את העיצוב בגטו. פעם שמו את הצילום בגטו. כיום הדברים השתנו וצלמים כמו סינדי שרמן לא מוצגים בגלריות או במוזיאונים לצילום, אלא במוזיאונים לאמנות. זה גם מה שיקרה בעיצוב, או לצורך העניין בכל מה שיחשדו בו שהוא אמור להיות שימושי. מי שמקדיש את הזמן שלו ויוצר פריטים במיוחד בעבור השוק של הדיזיין-ארט מבזבז את הזמן".

לכתבה כולה בעכבר העיר 

 "תפקידה של האוצרת במקרה זה הוא בעיקר לשמור על הסדר", מספר ארד בראיון טלפוני מלונדון. "זו תערוכה שנהגתה ותוכננה כולה אצלנו בסטודיו, החל בבחירת השם ועד ההחלטה מה להציג. יותר מכך, התערוכה היתה מתוכננת כולה על גבי המחשב הרבה לפני שהיתה מוצגת". ...

 

 "נוצרה בועה מיותרת, שמתנפצת לנו ממש מול העיניים. עולם האמנות צריך להבחין בין מה שמעניין לבין מה שלא מעניין, בלי לשים את העיצוב בגטו. פעם שמו את הצילום בגטו. ...

הייתי שמח לראות את התערוכה ברשת על גבי המחשב שלי...

הייתי כבר שומר על הסדר הראוי בעיניי

לא כולם הם בין 3000 ה"יומיים", בעלי היכולת להגיע למרכז פומפידו,

או לרכוש פריט או אפילו העתק שלו (גם פוסטר הולך או DVD)....

צטט: דבי לוזיה 2009-02-14 22:21:41

אין מה להשוות בין הדבר האמיתי לדימוי שלו על מסך המחשב - לא בארט ולא בדיזיין.....

 דבי,

נתנו לגעת בפריטים?

או רק לראות... 

מה נשאר לרוב המוחלט של המבקרים?  

קטלוג על CD... וזכרונות עמומים.

אם היה נותן את בסיס הנתונים של הפריטים והתערוכה,

כול אחד היה מריץ אצלו במחשב ונהנה...

(מסתובב בVR - מציאות מדומה בין הפריטים "נוגע" בהם, בוחן אותם ואפילו מייצר...

 היום התקני מציאות מרובה- enhanced reality הם תקניים בכל התחומים, בייחוד בעיצוב.

לדוגמה ברפואה, רופאים מבצעים ניתוחים מרחוק... 

 ואפילו ביקור בבית קברות יכול  "להחיות" את המתים...

אבי,

בביקורי במוזיאון אורסי עמדתי בפני יצירות מופת שאני מכירה מספרים ומגלויות.

זה לא יעזור כמה פעמים תחזור על המנטרה שלך - בשבילי וכנראה בשביל עוד הרבה אנשים שעמדו בתור בשלג, אין תחליף למקור. יש תחליף - זה נכון אבל הוא תחליף זול - במלוא מובן המילה - הוא לא עולה כסף אבל הוא לא נותן את החוויה.

לאינטרנט יש מוגבלות עצומה בתחום זה - אלא אם כן המדיום נוצר במיוחד עבור המסך - כפי שאתה עושה וזה לגיטימי ומעניין לכשעצמו אבל כשמדובר באמנות שאינה וירטואלית - המסך משטיח, מעוות פרופורציות וצבעים - בקיצור - לא מספק קמצוץ מהחוויה שבעמידה מול יצירה בגודלה הטבעי.

זו לא פעם ראשונה (וגם לא עשירית) שאני כותבת לך את דעתי. אתה מגבה את דעתך בציטוטים אקדמיים אבל זה לא נשק שיש לו אימפקט כלשהו על טיעונים רגשיים/חווייתיים.