בקפה "תמר" ואולי ב"ארומה".

בצפונה של העיר, אולי קצת דרומה.

עם קפה הפוך ושטרודל, או סתם מה שיש.

סביב שולחן לארבע – ישבו אימהות חמש.



ואומרת אחת – בני היה בעל חלומות.

הוא סירב לשרת – כי רצה לחיות!

אז במקום אל הצבא – הוא יצא לאמסטרדם,

ושם – ממנת-יתר – לבו לפתע נדם.



אז השנייה מספרת – גם בני אהב את החיים.

ולא רצה, שיתבזבזו בשמירה על מתנחבלים,

וכשמלאו לו ח"י – במקום לשטחים – הוא יצא להימלאיה,

וכשנפל לתהום – הוא הספיק לצעוק עוד איייייה ...



ואומרת שלישית – היה לי בן יפה-עיניים.

גבוה. מוכשר. אליל הבנות של גבעתיים.

וכל כך לא רציתי שהוא יכיר את לבנון –

אז שלחתי אותו להודו – ושם לקה בשיגעון.



את בני לא אוכל לשכוח – הרביעית אז אמרה.

לא הסכמתי שיישאר בארץ – כי יש כאן מלחמות, וזה רע.

אז דחפתי לו כסף – שיטייל לו במזרח.

מאז ממנו לא שמעתי – אני מקווה, שרק שכח ...



והשתרר אז שקט, ולפתע – האם החמישית דיברה.

על בנה השקט, היפה והמוכשר – היא סיפרה.

הוא נשאר בארץ – כדי לשרת בצבא של השטחים ושל לבנון.

אכל לוף, באימונים אכל אבק, והשתתף בקרב (לא בכייף – מה שנכון ...)

אבל לא מזמן הוא סיים את לימודיו

(למרות שלא היה פעיל ב"שלום עכשיו").

אחרי שלוש שנים בסדיר וכמה שנים בקבע –

הוא הקים משפחה, עובד ומטייל בטבע.

בטבע של הארץ הזו – לא בארץ זרה.

כי זה מה שיש – עם הטוב ועם הרע.