ההיבט העמוק של חווית האכילה שלנו?
חווית האכילה היא מאותו רגע שמזהים החושים את המזון, המוח מתרגם זאת לכדי מטרה, והגוף מניע עצמו כדי לאכול בפועל, ועד הרגע בו נכנס המזון לגופנו, מערכת העיכול פועלת ומעכלת אותו, מכילה אותו בגוף הפיזי, ומזינה את המערכות כולן, מטמיעה ומשחררת את הפסולת שאינה רצויה.כל זאת, עושה הגוף הפיזי, מתוך השלכה ישירה של גוף הנפש הבוחר כיצד ואת מה, הוא יכניס לתוכו, בהוראה ישירה של הנשמה המודעת פחות או יותר, אל הדבר.
מה זאת אומרת?הנשמה שלנו נעה בתנועה מסוימת, כשאליה צמודה המודעות, הנשלחת אל מושא רצונה, שאיפתה או רעיונה. למשל, הנשמה נעה מתוך חוסר רצון להיאחז בחיים, מתוך סבל וקושי.הנפש, הגוף שמוקרן ממנה, אל תוך החומר, העולם הגשמי, מגיבה בהתאם לנשמה, ומושכת לעצמה מזונות גרועים ושאינם מיטיבים איתה. כל זאת על ידי לייצר מחלות ותסמינים, שיגרמו לנשמה להתעורר, זאת בהנחה, כי הרי המחלה אינה עונש, אלא סימן...הגוף הפיזי ממושמע למדי, ועושה כפי שנאמר לו, בשפה נסתרת, כל עוד המודעות לא תאיר אותו כפנס המאיר מערה חשוכה, וניזון ממזון מעובד, חסר אור, ויטמינים ומינרלים, המזיק ופוגע בגוף, כמו למשל המבורגר בלחמניה מדוכן מהיר, שהמיונז מכסה את עלה החסה הזעיר שנקנה שלשום... כך, יוצר האדם בעיית עיכול לדוגמא, קושי לנשום, או גידול ממאיר חס וחלילה.
ההקשר ההוליסטי הטיפוליהריפוי ההוליסטי מסתכל על מערכת העיכול בגופנו כעל מערכת חשובה לאין שיעור, המטמיעה את החוויות שאנו חווים מהמציאות, ומעכלים אותם, לכדי רכיבי המזון, הם אבני הבניין שלנו.כלומר, מערכת העיכול מבטאת את היכולת שלנולהתמודד עם המציאות, עם החוויות שלנו, שיתוף הפעולה שלנו עם העולם, והאפשרות לזרום עם הדברים, או להתקע, כמובן.
אם כך, בואו נסתכל על האיברים השונים ונראה למה הם מקושרים:
הפה הינו האיבר הטועם את המציאות, חש את טעמה המתוק, המר... הוא מרכז הביטוי העצמי, המבדיל את האדם מן הבהמה.
הלשון היא זו הטועמת, איבר החישה.הפה יושב ברובד צ'אקרת הגרון, רובד גבוה ורחני באדם, המספר את שהלב אומר. שם מתקבל העולם, פנימה, ומשם יצא עולמנו הפנימי חזרה אל המציאות, וישיר את שירנו.
לעיסה הינה הפעולה של תחילת המערכת, על ידיה אנו נוגסים בחיים, אוחזים בהם, על ידי השיניים. כשאדם אינו לועס מספיק פעמים, אלא בולע את מזונו, יש אפשרות והוא אינו שם מודעות רבה אל החוויות שהוא עובר, ומכניס אותן לגופו ללא תשומת לב.השיניים כבסיס, עצמות שהן חלק מהשלד המייצב ומחזיק את גופנו, מספרות על עבר משפחתי, שבטי וקהילתי, של אדם ושורשיו העמוקים או הנעקרים בקלות ברוח. שיניים מספרות על עצמאות, כתינוק המפתח את שיני החלב שלו, כשמפסיק לינוק.פצעים בפה יראו לנו על דברים שלא נאמרו, נתקעו כאנרגיה בתוך הפה, ויצרו פצע...
הלסת קשורה ללחץ, למתח, ליכולת שלנו להרפות עד הרקות, מרכז עצבי של שלושת עצבי הפנים.
הגרון הוא המיקום של צ'אקרת הגרון, המדברת על תקשורת וביטוי, על אמון ונתינת מקום למי שמולך, לעולם להיות. בגרון מתבצע הויתור על שליטה, שם מגיע המזון הנלעס ומוכנס אל הושט, ללא שום אפשרות להתחרט. בליעת המציאות באמון.
הקיבה היא המקום בו העיכול עצמו מתבצע. שם הסערה האמיתית. מחסן קטן לחוויות, לפני המיון הבא שלהן.הקיבה מדברת על אדמה, על פי הרפואה הסינית, היכולת להתחבר לאדמה תחתיי, ולהיעמד עליה, נתמכת על ידי החוויות שלי. בעיות חניכיים מעידות על חום בקיבה, מה שמראה על הקשר בין התמיכה בבסיס, בשיניים, לקיבה, התומכת בנו.
המעי הדק הינו המפריד בין טוב לרע, בין דרוש למיותר. כתפקידו הפיזי, שם מוטמע המזון אל הגוף, כך גם ההקשר ההוליסטי המפריד בין מה שדרוש לי מהמציאות, ויש לתת עליו את הדעת,לבין מה שאפשר לשחרר.
המעי הגס הוא המשחרר, הסולח. הפסולת ממשיכה הלאה, אל פי הטבעת.
פי הטבעת מספר על שחרור, על המגע עם המציאות שוב, בכיוון אחד. המקום המונע, הפרטי, להבדיל מהפה, הבוחר והגלוי. שם נמצא הקונפליקט הרגשי, שיכול להתבטא בטחורים, למשל, הנוצרים מלחץ, תרתי משמע.
הכבד הינו האיבר האחרי על הצמיחה והפריחה, הלבלוב הרגשי, לימודי ונפשי. ברפואה הסינית, מיוחס לכבד עולם הרגש, הצעקה והכעס. צבעו ירוק, והמזונות המיטיבים איתו הם הירוקים, העלים והירקות למינים, המספרים על צמיחה וטבע. האיבר הנקשר אליו הם העיניים, הרואות את המציאות, וקולטות אותה פנימה. הכבד עוזר לעיכול על ידי סינון הרעלים, ניוד שומנים וחומרים מיטיבים אל הגוף, בעזרת הדם, ובאופן כללי, האנרגיה שלו מתפרצת ומזינה.
כבד נקי הינו בהכרח מעיד על חיים בריאים וטבעיים, הקרובים למקור. כעסים מודחקים, כמו גם אלכוהול (ומה ההבדל?) יפגעו ויזיקו לו, עד כדי חוסר תפקוד. במצב של כבד מורעל נראה נגעים רבים על העור, עייפות והשמנה.
הטחול הינו מקושר אף הוא לאדמה, ולטעם המתוק המזיק לו בעודף. משיכה למתוק תחליש אותו וכך גם מזונות קרים. הוא המחזיק את האיברים, את המציאות, ואת עולמנו מלקרוס. השפתיים הם המראות על מצבו של הטחול, כמו גם לשון תפוחה מחום, וסימני שיניים מצדדיה.הוא האחראי על שינון ולמידה מזכרון, כך שחשוב לחזקו בעיקר למי שלומד... תפקידו הוא בניית הדם, פירוק כדוריות דם זקנות ושליחת חומרי הגלם אל מח העצם.
העצירות הינה קושי לשחרר חוויה, כבדות, תקיעות, תבניתיות. פחד עמוק שלא נותן לזרום עם החיים, או מזון לא טוב, שנתקע, וכדברי הקודמים, מעיד על חוסר תשומת לב מלכתחילה. האדם מושך אליו מזון כזה, כדי לסמן לו כי יש בעיה. בתהליך טיפולי, אין להמנע מהתומכים ביציאה קלה, מכיון שזו התחלה טובה לשחרר את כל הרעלים המצטברים בגופנו, ומשם, להמשיך ולטהר את הגוף.
השלשול הינו המצב ההפוך, המספר על חוסר רצון להתמודד עם החוויות, או קושי. הרעלת מזון היא ההסכמה לתת לחיידק או וירוס להכנס לגופנו, והחולשה של מערכת החיסון להלחם בו.יושב לרוב על פחד ולחץ, עומס יתר שפודע ביכולת להכיל. יש בהלה, והיעדר ספיגה כתוצאה מכך.
מנהגי האכילה שלנו קשורים בד בבד בבריאותנו.
אדם רגוע ושלו יאכל בעדינות וישים לב לתזונה שלו. אדם לחוץ, יהיה חסר מודעות לדרך בה נכנס המזון אל גופו, ויקשה על ספיגתו. כך גם תנועתו במציאות, קשה, מסורבלת, מסתכלת בחוסר הזמן, בחוסר האפשרות, וחוסר האמונה שהכל באמת יהיה בסדר, והכל באמת יתנהל בטוב. ובמילא אלוהים מחזיק את העולם, אז למה בכוח?
תנו למערכת העיכול את החופש שלה, את האפשרות להכיל את החוויות והמציאות, ואת האפשרות להתמודד בנחת. כך נשכח מהאלרגיות, כאבי הבטן, הנפיחות, הגזים וחוסר הנוחות הכללי בבטן.בואו ניתן לעצמנו לגדול, ולא נתקבע, לא ניקשר ונדבוק במה שאינו מתאים לנו. נשחרר את הפסולת, ונבחר רק בטוב.
הוספת תגובה על "ההיבט העמוק של חווית האכילה "
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה