גרם הפרת חוזה אינה רלבנטית כלל. פקודת הנזיקין צפתה את הסיטואציה כבר לפני 80 שנה והתייחסה אליה במפורש.

           (ב)  לענין סעיף זה, היחסים הנוצרים על ידי נישואין לא ייחשבו כחוזה, ושביתה והשבתה לא ייחשבו כהפרת חוזה.

לגוף השאלה עצמה- רק זה חסר לנו.

זו דוגמא קלאסית של יבוא אסור מארה"ב הצבועה והמוסרנית, שבה המטיפים והמחוקקים שנזעקים להגן על "ערכי המשפחה", הם גדולי ודגולי המשתרללים.

אולי נבדוק גם את תרומת הצד הנפגע למעשה "הבגידה" ונקבע את אשמו התורם.

האם נכיר בהגנת "קינטור אירוטי"? או "טעות", "כפיה", "עושק", "סיכול"?

האם במקרים של נבגדת "פולניה" לא מתמלא יסוד נדרש של העילה, או שמדובר בטענת הגנה שנטל הוכחתה מוטל על הנתבע?

לגבי שימוש במשאבים, אין הבדל בין המקרה הזה להוצאת כספים או רכוש לצורך הימורים, רכישת מצנח רחיפה, או תרומה נסתרת לעמותת נפגעי דליה איציק ושאול מופז.

עניין ה"בגידה" לא רלבנטי.

יעל,

 העניין הוא ש- ף. ואני מבדילים בין העברת הכספים החוצה [או הבגידה הכספית , או המעילה בכספי השותפות]

לבין הבגידה הרומנטית.

כשמשתמשים במילה "בגידה" בהקשר של הסיפור הפותח - העין נתפסת דוקא במאהבת, ולא במעשה הכספי. [נניח שהוא לא היה מעביר לה כלום - האם עדיין היית מנסה להכניס את הבגידה הרומנטית תחת גרם הפרת חוזה? כנראה שלא]

אם צריך להעניש דרך הכיס על בגידה- ועל איזו משתיהן - זו שאלה נפרדת, ואין לי תשובה משלי.

לדעתי אם האשה תצליח להשיג בחזרה חצי מהדירה של המאהבת - זה כבר יהיה הישג לא מבוטל.

שלום ויום נעים לכולם,

אז למה דווקא?

למה דווקא הבעל של אישה - בוגד בה וגם קונה דירת-מגורים ל"מאהבת" שלו? ומי לידינו יתקע, שאם עברו כבר , נאמר לצורך הדוגמא - שלוש שנות חיים "מאוהבים" של הבעל הבוגד - כלום לא יתכן שרכוש משותף שלו עם המאהבת  - הוא כבר העניק ל"מאהבת ב'"?  ומה השאלה כאן?

האם האשה המתגרשת/מגורשת מבעלה , יכולה לתבוע את "מאהבת א' שתחזיר את הדירה שנקנתה ע"י הבעל מכספי הזוג"? וגם אם היא רשאית אף לתבוע את "מאהבת ב'" שתחזיר את הרכוש המשותף של הבעל  עם מאהבת א' - לידיה?

לדעתי יש כאן חציית קוים לכל המשרשרים את השאלות ואת הדוגמאות והתשובות. חצינו את הנישואים של זוג נשוי שמתגרש - ואנו דנים בחציה של הרכוש. הפכנו את האהבה שנוצרה עם חתונת בני זוג  - לרכושם של השניים , כשאת הבגידה אנו כורכים ברכוש דלא-ניידי שאפשר לראות ולמשש בעין, או וגם - ביד.  לבעל יש/אין זכות לבגוד /להתאהב באחרת - דווקא מכוח חוזה החתונה...  זו שטות שאיני רוצה לקבוע כאן מי "אשם" מי "גורם הנזק" ומי "הבוגד" פה. שהרי ברור כי המאהבת א' רשאית לטעון כי "האהבה היתה חזקה ממני ובאהבתי קיבלתי דירה למיסוד אהבתי לבעל שנפגע מאשתו" ואילו מאהבת ב' רשאית תהיה על אותו המשקל לטעון "אהבתי לבעל היא גם שיתופי ברצונו שלו להעניש את מאהבת א' על שלמרות שקיבלה ממנו דירה - היא לא אהבה אותו יותר, לאחר 3 שנים"...והנה אנו באים כעוכי דין של האשה הנבגדת על פי "חוזה החתונה" ומאנישים את האהבה שבנישואין כבגידה בחוזה הנישואין.  כמה שנקרא לזה "חוק חילוני" הדת היהודית אינה מכירה בהתאהבות כ"בגידה". וחוזה הנישואין אינו אלא חוזה דתי והלכתי לכל דבר ועניין.   הדוגמא הספציפית שהבאתי - היא רק דוגמא אחת, של יוצא-מהכלל-המוכיח-את-הכלל.

לדעתי - אי אפשר לתבוע "נזיקין" , על אהבה שאבדה, על נישואין במובן המלא ,הנפשי והרגשי של המושג, הערך. זה אולי יכול להיחשב כהיזק טוטאלי או חלקי של אחד או שני הצדדים, אך איך יכול מישהו שלא חווה את אהבת הזוג להחליט ולחשב את הכמות השקלית של ערך האהבה ולצידו את ערך הנישואין של בני הזוג?

האם יכול בימ"ש כלשהוא בישראל, לפי ההלכה היהודית , לקבוע כי בעת הנישואין, בליל החתונה - היו למשל הבעל אוהב את אשתו 76% והאשה 87%? ואותו בימ"ש יחליט שזוג אחר -בליל החתונה הבעל אהב את אשתו 27% והאשה את בעלה 98%? ואם כבר מתגרשים- אז מי פה הניזוק ומי פה המזיק? חשבתי שבני אדם שווים זה לזו כשהם באים בנישואין. שבעת שהם מתגרשים, באופן כללי ורגיל - הם מתחלקים ברכוש המשותף שווה בשווה...

אז בואו וננסה עוד "פלונטר קטן" פה: כמה עמלה מגיעים פה לעו"ד שמיצג את האשה המתגרשת, כמה מגיעים לעו"ד המגן בדומה שהבאתי - על "מאהבת א' " וכמה מגיע לעו"ד שמייצג את "מאהבתב' "?  אולי נקבע פה הצעה להגדיר זאת במדויק באחוזים מהאהבה של בני הזוג או של הרכוש המשותף של בני הזוג המתגרשים?

 וכיצד להתייחס לכך שהעו"ד שמייצג את "הצד המנצח" מקבל את העמלה שלו  -מסך כל הפיצוי המשולם למי שהוא מייצג(בגירושין הצד שמקבל את דמי מזונות הילדים הוא תמיד המנצח)?

לדעתי - עדיף לא להיכנס לביצה הזו, ואם גם נקרא זו כביצה של תרנגולת, מוטב שלא נשבור אותה, כי אז תישפך כל התכולה ותאבד.

אני מאמין שאהבה - מנצחת תמיד, וכשאין אהבה - אין נצחון. אין הפסדים כי אין מה להפסיד.

ספרלי.

צטט: ף. 2009-02-19 04:11:12

גרם הפרת חוזה אינה רלבנטית כלל. פקודת הנזיקין צפתה את הסיטואציה כבר לפני 80 שנה והתייחסה אליה במפורש.

 

.      (א)  מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון.

           (ב)  לענין סעיף זה, היחסים הנוצרים על ידי נישואין לא ייחשבו כחוזה, ושביתה והשבתה לא ייחשבו כהפרת חוזה.

לגוף השאלה עצמה- רק זה חסר לנו.

זו דוגמא קלאסית של יבוא אסור מארה"ב הצבועה והמוסרנית, שבה המטיפים והמחוקקים שנזעקים להגן על "ערכי המשפחה", הם גדולי ודגולי המשתרללים.

אולי נבדוק גם את תרומת הצד הנפגע למעשה "הבגידה" ונקבע את אשמו התורם.

האם נכיר בהגנת "קינטור אירוטי"? או "טעות", "כפיה", "עושק", "סיכול"?

האם במקרים של נבגדת "פולניה" לא מתמלא יסוד נדרש של העילה, או שמדובר בטענת הגנה שנטל הוכחתה מוטל על הנתבע?

לגבי שימוש במשאבים, אין הבדל בין המקרה הזה להוצאת כספים או רכוש לצורך הימורים, רכישת מצנח רחיפה, או תרומה נסתרת לעמותת נפגעי דליה איציק ושאול מופז.

עניין ה"בגידה" לא רלבנטי.

 

 

לא רק שגרם הפרת חוזה אינו חל אלא שגם יתר העוולות כגון רשלנות, הפרת חובה חקוקה ועשיית עושר שלא במשפט שכן בפועל לא ניתן להחיל על נישואים את העקרונות מהמשפט האזרחי מעצם טיבם. לכן אמרתי את מה שאמרתי שמדובר "באנלוגיה" שכן לדעתי אין לכך כל יכולת יישום ממשית.

צטט: עו"ד יעל גיל 2009-02-19 06:53:59

אני מסכימה עמך פנינה ועמך ף, שהוצאת כספים מהרכוש המשותף, מכל סיבה בלתי סבירה כגון הימורים, העברות למאהבת או הברחה אחרת, מחייבות השבה. עם זאת, לידיעתכם, כפי שכבר כתבתי, הברחת כספים, כן נקבעה בפסיקת בתי המשפט כגורם אשר בעטיו לא רק מבצעים השבה, אלא אף מענישים את המבריח, בכך שלא יועברו לו מחצית הזכויות הסוציאליות מן הצד ממנו הוברחו הכספים. מכאן, נשאלת השאלה, אם בהברחת כספים מכניסים את גורם האשמה לפסיקת בתי המשפט וזה עפ"י חוק, בהתאם לסעיף 8 לחוק יחסי ממון, אשר כאמור הורחב כעת, מדוע לא להכניס את אלמנט הבגידה והברחת הכספים אל המאהבת כגורם בר ענישה ולא רק כגורם להשבה בלבד?

איני מתיימר להציג את הדין הפוזיטיבי, אלא רק את השקפתי החברתית, לפיה אסור שהדין יצור מצב של הרתעה כנגד קיום יחסים מחוץ לנישואין (כל עוד אנחנו לא מדינת הלכה יהודית או מוסלמית), אלא רק כנגד הוצאת כספים או רכוש ללא הסכמת בן הזוג שיש לו זכויות בהם. כמו בשותפות עסקית. וכמו הוצאת כספים לצורך הימורים או רכישה אובססיבית של נעליים.

אסור שלהשקפה המוסרית של השופט בעניין "בגידה" תהא איזו השפעה על העניין הרכוש. עליו רק לקבוע אם היו לבן הזוג זכויות בכספים או ברכוש, ואם היתה או לא היתה מצידו הסכמה לשימושים שעשה בהם ה"בוגד".

צטט: עו"ד אילנה דור 2009-02-17 23:15:04

צטט: יוסף פרידמן עו"ד 2009-02-17 22:20:04

צטט: עו"ד אילנה דור 2009-02-17 21:22:11

נו באמת, עד היום שמענו "אכלו לי", "שתו לי", "חייבו אותי לשלם מזונות", "חייבו אותי לראות את הילד שלי", "כמה שאני מסכן..."

ועכשיו מה? "דפקו אותי"? "פיתתו אותי"? "אילצו אותי נאבעך לבגוד באשתי"?...

לא הבנתי את קובלנתך.

 

במקרה שלנו, הבעל, הוא חסר סולבנטיות, אחר שאיבד את כל הונו במשבר הסאב פריים ובהונאת מיידוף. נותרו לו רק מניות של בנק ליימן ברודרס ששוין פחות משוי הנייר עליו הודפס תדפיס המניות. לכן הבעל לא רלבנטי לנושא.

 

הרכוש היחידי שגילתה האשה הנבגדת הוא דירת הסטודיו שרכש הגבר למאהבת מכספי הבונוס של שנת 2007. האשה הנבגדת רוצה לתבוע את המאהבת (צד שלישי כפי שנקראה בהודעה המקורית) כי רק ממנה אפשר לראות כסף.

 

 

 

 

 

  .....

.

 

אני חולקת על נקודת המוצא הזו. חיי הנישואין לא נפגעו בגלל המאהבת. חיי הנישואין נפגעו בגלל התנהגותו הבוגדנית של בן הזוג באשתו. (אגב, אני נתפסת למגדר רק בשל הדוגמה שהבאת. אם אישה בוגדת בבעלה תהיה דעתי זהה. גם אז אי אפשר להטיל את האחריות לפגיעה בחיי הנישואין שלה על המאהב).

  .....

בגד בן הזוג וגם גנב מהכספים המשותפים לו ולאשתו - שישלם!

 

 

  .....

טוב שהדעה שהבעת בסוגיה מי אשם בבגידה לא השפיעה על שיקול הדין-

אכן, אם הבעל נתן שלא כדין ניתן לכאורה לתבוע אותו על הכספים הנ"ל גם אם המאהבת פיתתה אותו ברוב עוז.

אם המאהבת המדהימה (היא הצליחה לקבל כמה מאות אלפי דולרים לא?) איכזבה את הבעל בהמשך דרכם והוכיחה שדעתה היתה על הכיס ולא הלב יוכל (לפחות תיאורטית) הבעל לתבוע אותה על השגת דבר במרמה.

 לא?

אשמח אם יתקנו אותי על טעות. 

דיון מעניין.

אם תקום עוולה כזו, אז בטח חברות הביטוח יתכננו פוליסות ביטוח לבוגדים/ות, עם השתתפות עצמית מנופחת.

ואז יתחילו גם הקנוניות והונאת הביטוח כדי שכולם ירוויחו מזה. או שלא.

דיון מעניין וחשוב, לטעמי יש מקום לשינוי רגולטורי בעניין. מספר תוספת שלי לדיון:

1. נישואין הם ללא ספק יחסים חוזיים, המבוססים על הסכמות רבות ומחוייבויות הדדיות רבות, אולי ההסכם המורכב והחשוב ביותר בחייו של אדם. חלק ממרכיביו הוא הציפייה וההתחייבות ההדדית מכללא לחיים משותפים, לשמירת מערך האמון, לרבות הימנעות ממעשי בגידה ושקר, וביסוס כלכלי משותף. התא המשפחתי בואו נזכור, במקורו הקלאסי, נועד על מנת לאפשר יחידות כלכליות יעילות ולכן נכונה היתה ההשוואה לשותפות עיסקית והברחת נכסים.

2. דיני הנזיקין בישראל אכן מתייחסים לנישואין כאל חוזה "פחות נוקשה" מהסכם פרטי סטנדרטי ולכן- כפי שציינו לפני, קיים סעיף החרגה ספציפי שאינו מאפשר החלה של העילה המתבקשת בעניין זה- גרם הפרת חוזה. נוצר אגב מצב בעייתי בהקשר זה כי הסעיף אינו מתייחס להפרת הבטחת נישואין- ושם כבר ניתן פיצוי לפי העוולה עד שהקישו מסעיף החריג ונקבע כי לא יכול להיות שהבטחת נישואין מופרת תהא מוגנת יותר מנישואין עצמם.

3. חשוב להדגיש כי מדובר על מקרה של בגידה ולא כל סיום של קשר הנישואין. וודאי שקשר הנישואין אינו יכול ואינו צריך להיות בפיקוח או אכיפה מדינתית, מאידך פגיעה בהסכמות ובציפיות ההדדיות ע"י שינוי מערך הנכסים של הזוג, שינוי מבנה האמון עליו מסתמך הצד השני (ומשנה מצבו לרעה בהתאם) ומשמעויות נוספות הנגרמות ע"י פעולת הבגידה מובילים למסקנה ברורה ובלתי נמנעת- חייבת להיות אפשרות של הטלת אחריות ותביעת פיצוי על הבוחר ללכת בדרך פוגענית זו. אין כל מניעה מן הבעל או "המאהבת" החוסמת בפניהם יצירת קשר, מדוע זה צריך להיות תוך כדי השארת האישה הנשואה באפלה בהקשר זה ומניעת מידע חשוב זה באופן שתוכל לשכלל את צעדיה בהתאם?! אין כל סיבה. לעניות דעתי חייבת להיות אפשרות משפטית של פיצוי- ואפשר לחשוב על דרכים יצירתיות (רשלנות, עשיית עושר), אך בעיקר חייב להיות שינוי רגולטורי! אגב, היתה פסיקה בעניין זה אך בערכאות נמוכות.

4. מדינת ישראל הרחיקה כ"כ לכת עד כי לאחרונה התפרסם אף מקרה לפיו המאהבת קיבלה הכשר ע"י ביהמ"ש לטיפולי הפרייה באמצעות זרעו של בן זוגה הנשוי החי עם אשתו, כל זאת תוך ציון ביהמ"ש כי "האישה אינה צד רלוונטי והכרחי לדיון זה". וודאי שהיא צד רלוונטי, בפרט משום שהתא המשפחתי משליך באופן ישיר ודראסטי על המבנה הכלכלי של הנשוי ואף על בחירותיו האישיות בחייו, וזהותו אינה מנותקת מהיותו נשוי בשום צורה ואופן, במידה ומתקיים נתון כשה של הבאת ילד מאישה אחרת הנתון בעל פוטנציאל של פגיעה משמעותית באישה הנשואה המסתמכת על נישואיה- והיא בהחלט צד בעניין.

צטט: ג.ג.א., עו"ד 2009-02-19 22:01:19

דיון מעניין וחשוב, לטעמי יש מקום לשינוי רגולטורי בעניין. מספר תוספת שלי לדיון:

 

1. נישואין הם ללא ספק יחסים חוזיים, המבוססים על הסכמות רבות ומחוייבויות הדדיות רבות, אולי ההסכם המורכב והחשוב ביותר בחייו של אדם. חלק ממרכיביו הוא הציפייה וההתחייבות ההדדית מכללא לחיים משותפים, לשמירת מערך האמון, לרבות הימנעות ממעשי בגידה ושקר, וביסוס כלכלי משותף. התא המשפחתי בואו נזכור, במקורו הקלאסי, נועד על מנת לאפשר יחידות כלכליות יעילות ולכן נכונה היתה ההשוואה לשותפות עיסקית והברחת נכסים.

 

2. דיני הנזיקין בישראל אכן מתייחסים לנישואין כאל חוזה "פחות נוקשה" מהסכם פרטי סטנדרטי ולכן- כפי שציינו לפני, קיים סעיף החרגה ספציפי שאינו מאפשר החלה של העילה המתבקשת בעניין זה- גרם הפרת חוזה. נוצר אגב מצב בעייתי בהקשר זה כי הסעיף אינו מתייחס להפרת הבטחת נישואין- ושם כבר ניתן פיצוי לפי העוולה עד שהקישו מסעיף החריג ונקבע כי לא יכול להיות שהבטחת נישואין מופרת תהא מוגנת יותר מנישואין עצמם.

 

3. חשוב להדגיש כי מדובר על מקרה של בגידה ולא כל סיום של קשר הנישואין. וודאי שקשר הנישואין אינו יכול ואינו צריך להיות בפיקוח או אכיפה מדינתית, מאידך פגיעה בהסכמות ובציפיות ההדדיות ע"י שינוי מערך הנכסים של הזוג, שינוי מבנה האמון עליו מסתמך הצד השני (ומשנה מצבו לרעה בהתאם) ומשמעויות נוספות הנגרמות ע"י פעולת הבגידה מובילים למסקנה ברורה ובלתי נמנעת- חייבת להיות אפשרות של הטלת אחריות ותביעת פיצוי על הבוחר ללכת בדרך פוגענית זו. אין כל מניעה מן הבעל או "המאהבת" החוסמת בפניהם יצירת קשר, מדוע זה צריך להיות תוך כדי השארת האישה הנשואה באפלה בהקשר זה ומניעת מידע חשוב זה באופן שתוכל לשכלל את צעדיה בהתאם?! אין כל סיבה. לעניות דעתי חייבת להיות אפשרות משפטית של פיצוי- ואפשר לחשוב על דרכים יצירתיות (רשלנות, עשיית עושר), אך בעיקר חייב להיות שינוי רגולטורי! אגב, היתה פסיקה בעניין זה אך בערכאות נמוכות.

 

4. מדינת ישראל הרחיקה כ"כ לכת עד כי לאחרונה התפרסם אף מקרה לפיו המאהבת קיבלה הכשר ע"י ביהמ"ש לטיפולי הפרייה באמצעות זרעו של בן זוגה הנשוי החי עם אשתו, כל זאת תוך ציון ביהמ"ש כי "האישה אינה צד רלוונטי והכרחי לדיון זה". וודאי שהיא צד רלוונטי, בפרט משום שהתא המשפחתי משליך באופן ישיר ודראסטי על המבנה הכלכלי של הנשוי ואף על בחירותיו האישיות בחייו, וזהותו אינה מנותקת מהיותו נשוי בשום צורה ואופן, במידה ומתקיים נתון כשה של הבאת ילד מאישה אחרת הנתון בעל פוטנציאל של פגיעה משמעותית באישה הנשואה המסתמכת על נישואיה- והיא בהחלט צד בעניין.

ג.ג.א., עו"ד,

הדוגמה שהבאת מצוינת בעיני כדי להראות פן חשוב:

אכן בית המשפט התיר לאישה אחרת שהרתה מגבר נשוי ללדת ילד. במקרה הזה העדיף בית המשפט את זכותה של האישה האחרת על גופה על פני המשמעות העשויה להיות לכך לתא המשפחתי של הזוג הנשוי.

ברור לחלוטין שיש משמעות לכך שבהיוולד ילד מחוץ לנישואין זה ישפיע על התא המשפחתי של הזוג הנשוי. (במקרה ההוא היה קשר רומנטי בין האישה האחרת לגבר הנשוי). אותו גבר יצטרך אולי בעתיד לשלם מזונות עבור הילד שיוולד - מה שיגרום לחסר כלכלי בתא המשפחתי שלו.

אלא שאותו גבר היה צריך לחשוב על כך מלכתחילה.

בית המשפט לא אמור לתקן את מה שבן הזוג (או בת הזוג) הבוגדני/ת יכול היה להימנע ממנו מראש. בית המשפט לא אמור לאיין מצב לא נוח שנגרם ע"י מישהו ולומר: "פוס, לא היו דברים מעולם". בית המשפט כן אמור להתייחס למצב שנוצר במציאות ולהטיל את האחריות על מי שצריך לשאת באחריות.

כך גם בעניין המאהבת.

ואני רוצה דווקא להתייחס למצב הפוך שבו אישה בגדה בבעלה עם גבר זר כדי לאזן את התמונה ולאפשר חשיבה ומבט רחבים יותר.

נניח שאותה אישה בוגדנית לקחה כספים מהרכוש המשותף ורכשה בהם דירה עבור המאהב שלה. אגב, היא יכולה לעשות זאת מתוך אמונה אמיתית שהכספים שייכים לה (נניח כספי ירושה או כספי מתנה שקיבלה מהוריה במהלך הנישואין) ואשר עקרונית עפ"י החוק אינם מתאזנים עם בעלה בעת פקיעת הנישואין.

כאשר היא לקחה כספים אלה ורכשה בהם דירה עבור המאהב היא עשתה זאת בידיעה מלאה של המשמעות הדברים.

לבוא בשלב מאוחר יותר ולהקנות לבעלה של אותה אישה בוגדנית עילת תביעה נגד המאהב - משמעו לעשות "פוס, לא היו דברים מעולם" או "בואו נחזיר את הגלגל אחורה כאילו לא הייתה בגידה כלל (בגידה רומנטית ובגידה כלכלית).

ולא היא.

הנכון הוא להתייחס למצב שנוצר במציאות כפי שהוא. לא להתעלם מהאחריות של אותה אישה בוגדת ולומר לה: "גבירתי, בגדת? - תשאי באחריות".

זה לא סוגר בפני אותה אישה בוגדת את האפשרות לתבוע בעצמה את המאהב שלה - אבל זה כבר שיקול שלה. תרצה - תתבע. תרצה - לא תתבע. כלפי בעלה - היא ורק היא אחראית.

זה לא נכון להשוות תא זוגי לשותפות עסקית. שותפות עסקית, להבדיל מתא זוגי (או תא משפחתי) הוא אישיות משפטית נפרדת וכאשר הוברחו כספים או רכוש משותפות לצד שלישי - לשותפות כאישיות משפטית נפרדת (להבדיל מהפרטים בה) קמה עילה נגד צד שלישי.