מי יכול לשפוך אור עבורי על תופעת השקט הקדוש הנהוג במוזיאונים

ברחבי העולם.

אולמות ענק בעלי קירות עמוסים יצירות מהממות אך לא תמיד. ושקט

ריק עד איום ממלא את החלל.

אם זה היה תלוי בי, מוסיקת רקע הייתה מתנגנת ברקע בכול אולם

בהתאמה לתקופה בה היצירה נוצרה.

מה דעתכם, רעיון במקום או שאתם דווקא חווים שקט זה ככלי עזר

להתעמקות ביצירה? 

צטט: אריאלה גל 2009-02-20 04:13:28

ששש....

 

במוזיאון היהודי שנפתח לא מזמן בסן פרנציסקו ותוכנן ע"י האדריכל דניאל ליבסיקינד המוזיקה מהווה חלק אינטגרלי מהחוויה. מבקר האומנות של היומון המקומי התרשם כל-כך מהסידור הזה שהוא כתב על אחד החדרים במוזיאון שכבר לא צריך לתלות שם יצירות אמנות על הקירות (מלחין בשם John Zorn חיבר מוזיקה במיוחד למוזיאון).

http://www.sfgate.com/cgi-bin/article.cgi?f=/c/a/2008/06/06/DDES113BCR.DTL

ברוך השם שיש קצת שקט היום באיזשהו מקום. בחנויות בגדים מפוצצים לך את האוזניים עם מוזיקת  טראנס איומה, בבתי קפה משמיעים ג'אז, באוטובוסים  ומוניות - רדיו, ובכל מקום קקופוניה של פלאפונים.

איזה שקט?

יש את הרעש של עקביהן של הגברות, סוליות הגומי של הגברים, יש את הליחשושים, הצלופנים של הסוכריות של היושבות בקרנות האולמות ושומרות על התצוגה. דיפדוף הקטלוגים והמדריכים, שלא לדבר על המדריכים של ממש וקולות ההשתקה של אלה עם הצלופנים לעיל.

אין מוסיקה שתתאים למוזיאון ולכל קהל מבקריו. וטוב שכך.

 כאחד שבכותרת מקצועו כתוב "מולטימדיה" אני די אוהב את השקט הזה (שלא כל-כך שקט כאמור) שמאפשר לי לעיתים להתייחד עם היצירות באולמות ולעיתים עוד יותר רחוקות אפילו להתרגש מהן.

עדן

אם זה היה תלוי בי, מוסיקת רקע הייתה מתנגנת ברקע בכול אולם בהתאמה לתקופה בה היצירה נוצרה.

פעם היו פתיחות תערוכה שהן הפנינג אמיתי במוזאון ת"א

זכור לי שבפתיחה של קית' הרינג היתה מוסיקת רקע טכנו בפואייה ולדעתי זה הוסיף לחגיגת התמונות

בפתיחת תערוכתו של הצלם מייפלתורפ היתה מוסיקה ותאורה מיוחדת בפואייה

לדעתי זה הזמין צעירים להסתקרן ולחוות את התמונות...

היום, אני מרגישה שעיקר תפקידן של השומרות בחדר במוזאון הוא לרוץ אחרי ולהגיד לי ששששששששששש

וזה גורם לי לא לרצות להגיע לתערוכות..

נכון - יש לכבד את האנשים ולא להפוך את המקום לחצר אחורית של ביתצפר אבל, מי שהולך למוזאון מראש לא מתנהג ככה (בד"כ)... אז גם יש לכבד אותנו.... אגב כשאני במוזאון - יש סביבי עוד כ 10 אנשים - בימים עמוסים...

אז רעש אין, להפך... הלוואי והיו עוד אנשים..(אה, ואני לא מדברת על יום העצמאות שבו המוזאון חינם)

בגלריות כבר אמרתי פעם, אם יש עוד איש מלבדי זה יום מוצלח...

צטט: eicher077 2009-02-20 07:38:25

צטט: אריאלה גל 2009-02-20 04:13:28

ששש....

 

 

 

 

במוזיאון היהודי שנפתח לא מזמן בסן פרנציסקו ותוכנן ע"י האדריכל דניאל ליבסיקינד המוזיקה מהווה חלק אינטגרלי מהחוויה. מבקר האומנות של היומון המקומי התרשם כל-כך מהסידור הזה שהוא כתב על אחד החדרים במוזיאון שכבר לא צריך לתלות שם יצירות אמנות על הקירות (מלחין בשם John Zorn חיבר מוזיקה במיוחד למוזיאון).

 

 

http://www.sfgate.com/cgi-bin/article.cgi?f=/c/a/2008/06/06/DDES113BCR.DTL

 

 

 

 זה אומר הכל. על דעתי... במקום להתרשם בשקט [הפנימי] מהיצירה שעל הקיר,

מתרשמים מהצליל ברמקול ואז היצירה שנועדה לעין הופכת לרקע עמום למוזיקה.

שאלה שמשקפת תקופה. היום החיים שלנו מלווים בפסקול תמידי. אנחנו מחוברים למוסיקה בכל מקום. אנחנו גם עצמאיים מאד ביכולת שלנו לבחור את הפסקול מאז שיש לנו ווקמן, דיסקמן ואייפוד. לא תלויים בתחנת מוסיקה זו או אחרת ומתאימים את הפסקול לנסיבות, למצב הרוח וכד'. נדמה שאכן איבדנו את היכולת להיות בשקט. היכולת הרפלקסיבית וההתבוננות פנימה לפעמים זקוקה למעט שקט.

לפני חודש ראיתי בלונדון את התערוכה של רותקו בטייט. שם חוויתי חוויה רוחנית של ממש. האור עמום, יש אוירה של יראת כבוד - מן קדושה חילונית. דווקא השקט תרם לכך.

לעומת זאת, לפני כמה שנים בתערוכה של רוברט ראושנברג במטרופוליטן בניו יורק, לקחתי את האודיו גייד שהיה מלווה במוסיקה של ידידה של ראושנברג - חלילנית. המוסיקה העניקה פסקול שדווקא העצים עבורי את החוויה ובגלל זה רכשתי את הדיסק ביציאה מהתערוכה. למרות שאין לה קשר מהותי לאמנות של ראושנברג, נוצר חיבור אסוציאטיבי שמזכיר לי אותו בכל פעם שאני שומעת את הדיסק.. יחד עם זאת, ייתכן שיש אנשים שהמוסיקה דווקא הפריעה להם - זה הרי כל כך אישי.

לכן אני חושבת שאין מקום למוסיקה בתערוכה - אלא אם היא ההשראה לאמן ומהווה חלק בלתי נפרד מהתערוכה. אם לא, כל אחד יכול לבחור לעצמו איזה פסקול שמתאים לו - אם בכלל - באוזניות הפרטיות שלו.

הרבה פעמים, במוזיאונים וגלריות בכלל לא שקט - כי יש שם וידיאו ארט, ובדרך כלל זה מתערבב עם דברים שאינם קשורים. תופעה.

אני אוהבת את השקט הזה,מכורה לו,  זה השקט הכי נעים בעולם.

לחוות את היצירה ללא שום הפרעה .

 מוזיאון זה מקום מקודש לכן צריך להיות בו שקט! 

 מרגיז אותי שאנשים מדברים בקול רם במוזיאון.

 ששששששששששש.................קט

רק לא מוזיקת רקע.

נכון.

מוזיאון זה מקום קדוש

למה אין מדף לנעליים בכניסה.

לא הייתי רוצה במוזיאון מוסיקה של מעליות/לובי.

מוזיקה כן/לא זו החלטה של אוצר התערוכה, לא יכול להיות משהו אקראי/סתמי בשביל האווירה.

גם סאונד זה חלק מהתערוכה.

לגבי השומרות ששומרות על שקט, מזל גדול !!!

אחרת הצעקות של הטלפונים הסלולריים והשיחות הקולניות שמלווים את חיינו בכל מקום היו גם שם.

הקול בהתאם לאמנות, יש  שמתאים לה קול א' ויש שקול ב'.

דוגמה טובה הוא ג'ון קייג'.

מצד אחד מיצג=חיים, המשלב קולות הזהים להתרחשויות ברחוב...

ומנגד היצירה 4'33" ארבע דקות ושלושים וחמש שניות של שקט.

זה שהמוזיאון כופה שקט על הכול, הוא למעשה "צובע" באחידות  את יצירותיו המוצגות.

יש אמנים שמאפשרים להרעיש ואפילו לגעת ביצירות....

ג'ון קייג' ומרסל דושן היו חברים טובים.

כל הכבוד - השאלה מקורית ומאתגרת

אבל ניתן ללמוד ולהנות דווקא מהתשובות  והתגובות.

שששש... שקט מבורך

שאינו מופרע מצלילים שונים ומשונים

של הטלפונים הסלולריים.

...

שששש... שקט נעים

של רחשי רקע טבעיים

שאינם מסיטים את תשומת הלב

מאמנות ראוייה לצפייה.
...

משה דיין