ההרצאה של בלייז קרונין, הדקאן של בית הספר למידע באוניברסיטת אינדיאנה היתה כרגיל חוויה אינטלקטואלית ומעוררת השראה.

האם איי פעם תהית כיצד תעשיית הציטוטים (במקרים רבים אבל לא תמיד, תעשיה ללא מטרות-רווח) עובדת? מי הופך להיות שותף לפרסום (co-author) על יצירת מופת ומי לא? מה אנו יכולים ללמוד מהחלק של ה'תודות' (acknowledgments) על הפוליטיקה של בריאת יצירת מופת? מי הם הממציאים ומיהם משתפי הפעולה שבדרך כלל שמם לא מוזכר בצורה פורמלית והם נעלמים כלא היו בחלוף הימים? אני אנסה להעלות כאן נושאים אלה ואחרים הקרובים להם שנידונו בהרצאה שנתן בלייז (ניתן להוריד את ההרצאה כאן) עם כמה הערות שלי. [ניתן לראות את הטבלאות בצורה טובה יותר באתר הבית שלי http://ekarine.org/2009/03/citations]

הנה כמה מספרים וסטטיסטיקות לפני הניתוחים הספקולציות:

על פי נתונים של ה- ISI, כמות המאמרים שהתפרסמו אשר שייכים למספר רב של מחברים (הם מראים לגבי 50, 100 ו-200 מחברים) גדלה בצורה משמעותית מאז שנת 1981. יש לי "ניחוש פראי", שאם היינו משווים את מדעי החברה אל מול המדעים המדוייקים, היינו מגלים שמספרים אלו תקפים בעיקר למדעים המדוייקים.

האם מישהו יכול לדמיין את הספר של מישל פוקו, "הארכיאולוגיה של הידע" נכתב ע"י 50 אנשים סימולטנית? ואכן, רוב הדוגמאות שבלייז נתן היו דוגמאות שמגיעות מעולם המדעים המדוייקים ומדעי החיים.

האם יש קשר בין מספר המחברים לבין מספר 'התודות' (acknowledgments)? שתי הטבלאות הבאות נלקחו לדוגמא מ JACS (Journal of the American Chimical Society).

שתי מגמות מקבילות - מספר המאמרים עם מספר רב של מחברים וגם מספר התודות גדלו. אם מסתכלים רק על הטבלאות הללו, קשה להסיק האם העליה במספר התודות גדולה מהעליה במספרהמחברים.

דרך אגב, רוב התודות במאמרים הם בעיקר תודות לתומכים כלכליים, ותודות על עזרה בכלים ובטכנולוגיות ב- JACS. כמובן שהסיבה משתנה כאשר עוברים לדיסיפלינות אחרות.

האיור הבא למטה אכן מתאר כיצד מספר התודות גדל יותר מהמספר הממוצע של מחברים. האם המשמעות של כך היא שאנשים הפכו כעת להיות יותר נדיבים ונימוסיים ולכן הם מציינים כל אחד שראה/ראתה ולו מילה אחת מכתב היד שלהם? או האם המשמעות של כך היא כי העליה במספר המחברים במשך השנים הייתה צריכה להיות גבוהה יותר, ויתכן שחלק מהתודות הללו היו צריכים בעצם להפוך ולהיות מחברים-שותפים (co-authors)? כלומר, לא נימוסין, כי אם שיקולים פוליטיים של צמצום עימותים אפשריים עם עובדים שותפים?

אך יש כמה בעיות עם 'תודות'. איש לא זוכר אותם, הם לא נרשמים בשום מקום בצורה שיטתית, ובאקדמיה אין מערכת של תגמולים שתכיר בתודות. לכן זה יותר רווחי ומשתלם לקולגות להיות מצוטטים מאשר להיות מצויינים בתודות. חוקרים הרבה יותר מוערכים באמצעות הציטוטים. יותר ציטוטים, יותר יוקרה. בלייז נתן דוגמא נהדרת, שכאשר אנו משתמשים בפרסומים של אחרים על מנת לפתח רעיות או לתאר את הספרות אנו מצטטים אותם, ובכך הם למעשה מתוגמלים. באופן פרדוקסלי, אם אנו מבקשים מקולגות לעזור לנו בניתוחים סטטיסטיים, ויתכן שקולגות אלו אפילו בזבזו שעות על גבי שעות, המקסימום שאנו עושים במקצוע זה להודות להם ב'תודות', אפילו לא ציטוט אחד לרפואה. יותר מאמץ, פחות תגמול?

אם העולם הולך לקראת רב-תחומיות (אינטרדיסיפלינריות), יתכן שהגיעה השעה ליצור גם מערכת שתכיר בכל התודות הללו ובכך אולי אף תפחית את הפוליטיקה שמאחוריהם.

בלייז נתן לדוגמא את רוב קלינג (Rob Kling). האיור הבא מראה שרוב קלינג בשנותיו ב- UCI שיתף פעולה בצורה גורפת עם אנשים שהיו בסביבתו הקרובה (UCI), ולא בהכרח אנשים שהוא העדיף לעבוד איתם. כאשר הוא עבר ב- 1996 לאינדיאנה, הוא הפסיק לעבוד עם רוב הקולגות שלו מ- UCI.

אז עם מי אנו בעצם חוברים כמחברים שותפים? האם חוקרים אלו הם באמת אלו שאנו מעוניינים לשתף עימם פעולה? או אולי זהו רק עניין של נוחות וגאוגרפיה? אם מסתכלים על הציטוטים שרוב קלינג משתמש בפרסומים שלו משנת 1972-2005, אנו נראה שרוב הציטוטים הכי פופולריים שלו היו עם אנשים שהוא חבר אליהם כמחבר-שותף. כלומר המכניזם של "החזק הופך לחזק יותר" מאוד ברור ושקוף כאן.

אז האם אנו נוטים לצטט אנשים שאנו חושבים שהעבודה שלהם צריכה להיות מצוטטת, או אנו מעדיפים בשל סיבות של נוחות לצטט אנשים שאנו עובדים עימם?

וכמה מילים לסיום: כרגיל יש יותר שאלות מאשר תשובות. אבל ההרצאה הזו הייתה מאירה עבורי לגבי הדרך בה האגדמיה מתקדמת, וקצת גם על שיתוף זכויות יוצרים בדרכים שונות ממה שאנו רגילים לראות והמשמעות שלהם. הגיע הזמן לשקול צורות מגוונות של תרומות והשפעה.

[כתבתי את הפוסט הזה במקור באנגלית והוא הביא לכמה וכמה תגובות - כדי לראות את התגובות באנגלית לחצו כאן

ניתן להגיע ישירות לאתר הבית שלי בנושא מידע וחברה - באנגלית ב: http://eKarine.org או בעברית http://eKarine.org/heb]

 

הבלוג שלי 'שומרת סף' בקפה דה מרקר על מידע וחברה נמצא כאן - http://cafe.themarker.com/view.php?u=33155

 

 

מרתק, תודה.

אהבתי במיוחד את האבחנה בין ה"תודות" לציטוט בתוך הטקסט.

אולי תוכלי להסביר למי שלא מעורה בקהילה המדעית קצת יותר.

מה כולל בעצם "תודות". מה זה? סטודנט שהגיה את הטקסט? מממן המחקר? פרופסור עמית שישב וכתב יחד איתך (ואז למה שמו לא בין המחברים?)

ההנחה שלי שמדובר בתורמים קטנים יחסית לתוכן המהותי שבטקסט. כלומר, אותו סטודנט שישב והגיה עבד קשה אני מניח (מנסיון...) אבל הוא לא בין התורמים לטקסט המהותי ולכן "תודה" מספיקה והוא לא מקבל אפילו ציטוט.

אבל מי שמקבל תודה באמצעות ציטוט. האם זה מישהו שתרם לתוכן המהותי אבל לא מספיק לדעת המחבר על מנת שלא לקבל קרדיט ככותב?

אז למה לו בעצם?

 

ועוד הערה - הכיוון הזה של תרומה של כמות אנשים רבה למקור טקסטואלי (או אחר) אחד היא גם תולדה/מתבטאת ברוח האינטנט - מה שנקרא crowdsourcing  או "חוכמת ההמון" (מישהו מכיר את ויקיפדיה?). ההמון חכם הרבה יותר מכל אחד מאיתנו, לפעמים אפילו כשההמון בכלל אינו מקצוען.

ניסיתי לאתר כמה קישורים שיעזרו להבין את הרעיון:

 

לויקיפדיה על הערך "crowdsourcing".

מאמר ישן וחשוב בווירד בנושא.

נסיון של בלוג טכני לרתום את כוח ההמון לשם יצירת פתרונות לבעיות טכנולוגיות-חברתיות בתחום האינטרנט וגופים אחרים שנהנים מתוצרי חוכמת ההמון כדי לקדם פתרונות טכנולוגיים ואחרים, אתרי קטלוגים של תמונות ועוד.

 

התחום משפיע בכל הכיוונים, החל מחדשות (סקופ הישראלי כדוגמא), אנציקלופדיות (שוב - ויקיפדיה ו(ק)נול של גוגל),כמובן רשתות חברתיות ובלוגים, התרומה של כל אחד ואחד מאיתנו לשימושי גוגל הפתוחים כמו גוגל מפות,

 

באתרים כגון אלו מתן הקרדיט בכלל אינו רלוונטי. מצד שני, בתחומים אקדמיים בהם הקרדיט הוא ה"מטבע" בו אתה יכול לקדם את עצמך, הפתרון של ציטוט בתוך הטקסט הוא פתרון מצויין.

 

 

תודה על מאמר מעניין ומעשיר.

נזכרתי לפתע בתקופה בה ביליתי גם בבדיקת הערות שוליים ותוכנן, והתבהר לי מנגנון שבו לא רק חבר מצטט חבר, אלא, מחבר א' מצטט מקור ב',  המצטט בעצמו לצורך האסמכתא שלו את המחבר המקורי א' במהדורה הקודמת שלו. פרפטום מובילה.

תודה יורם - הערות נהדרות.

ביקשת שאסביר מעט את נושא ה"תודות" - תודות יכול להיות מחולק לנושאים שונים: 1) עזרה פיננסית (למשל תורם שדורש ששמו יהיה רשום היכן שהו, ותודות זה המקום הטבעי להכיל את שמו), 2) עזרה טכנית (למשל מישהו שניתח את הנתונים באופן סטטיסטי, מישהו שהפעיל את התוכנה שבעזרת מנתחים את הממצאים וכד', 3) עזרה בעריכה לשונית או עריכת תוכן 4) עזרה קונספטואלית (למשל עזרה ברעיונות, בפיתוח הרעיונות וכד'--- כמובן שכאן מגיע הנושא היותר רגיש במדעי החברה. הרעיון הוא לרוב העיקר - אז למה שלא יועבר מי שתרם קונספטואלית מתודות לשיתוף כמחבר?) 5) ולבסוף עזרה מורלית - (למשל תודה לאימי שהביאה אותי עד הלום וכדומה).

 

בד"כ אנחנו מקווים שאתית מדובר בתורמים קטנים יחסית, אבל אנחנו רואים במקרים רבים שזה לא המצב.  למשל מרצה מבקש במסגרת סמינר מחקר מהתלמיד לכתוב לו מאמר בנושא מסויים. המרצה לוקח את המאמר ואת החומר עורך לשונית ומפרסם את זה תחת שמו. התלמיד שכלל לא מתכנן קריירה אקדמית לעיתים אף לא מודע לכך כלל. כמובן שאתית זהו מצב פסול, אך הוא קורה. 

 

אגב - רק הערה קטנה לגבי "חוכמת ההמון" - גם ויקיפדיה היא לא כל כך מייצג של חוכמת ההמון ויש שמה המון פעילות של שומרי סף שונים. 

 

בעצם רוב ה"תודות" שאת איזכרת אינם בכלל רלוונטיים מבחינת תודה באמצעות ציטוט.

תודה באמצעות ציטוט היא כלי רק בין אנשי מקצוע אקדמיים באותו תחום או בתחום משיק, לא?

 

ולגבי ויקיפדיה, מבין ויודע. נתקלתי כמה פעמים באותם שומרי סף :-)

בפועל כמות העורכים בויקיפדיה היא אכן שולית לעומת סך כל המשתמשים, אבל הרעיון הוא שכל אחד יכול לתרום ובערכים המבוקרים באמת זה כבר באמת "המון".