"יש בארץ אמן מוכשר (לא אזכיר את שמו)

אשר אמר בראיון פומבי דברים קשים נגד

הנכים. מאותו רגע  נמוג ערך כל עבודותיו

בעיניי." ראובן

---

כל כך הרבה השלכות ניזרקות לי בראש  שאני חושבת על 3 השורות הללו .

החלטתי שחשוב לי לשמוע  את דעתכם , האם האמנים מודעים לעצם הראקציה שנוצרת סביב יצירתם ,

 הצגת יצירה כנראה יוצרת הד , האם אפשר להפריד בין היצירה לבין האדם שעומד מאחור.

מה מצפים מאמן ?  האם צריך להיות לו באופן מיוחד גם אחריות מוסרית.

צטט: a#mili 2009-03-10 10:49:34

ומה באשר לאחריות מוסרית ?
"יש בארץ אמן מוכשר (לא אזכיר את שמו)

אשר אמר בראיון פומבי דברים קשים נגד

הנכים. מאותו רגע  נמוג ערך כל עבודותיו

בעיניי." ראובן

---

כל כך הרבה השלכות ניזרקות לי בראש  שאני חושבת על 3 השורות הללו .

החלטתי שחשוב לי לשמוע  את דעתכם , האם האמנים מודעים לעצם הראקציה שנוצרת סביב יצירתם ,

 הצגת יצירה כנראה יוצרת הד , האם אפשר להפריד בין היצירה לבין האדם שעומד מאחור.

מה מצפים מאמן ?  האם צריך להיות לו באופן מיוחד גם אחריות מוסרית.

 

אמילי,

הרי זה המשך הדיון הקודם, קראי מה שכתבתי שם.

רות

לרות, בשביל למקד את הנושא ,

ולהגיע לנקודה שהיא חשובה לנושא .

חשוב לי להפריד ,אלא הבטים שונים

בדיון הקודם- 

 דיברנו על השפעות ומי האמן שמאחורי היצירה,וכיציד החברה מתייחסת לאמן ולקורות חייו.

 

 

בדיון שהנ"ל -

 ההתייחסות היא לאמן - ומחוייבתו או חוסר מחוייבתו המוסרית בהעברת מסרים לחברה.

 

האם יש בכלל מחוייבות כזאת?    

 

 

 

 

 

בהחלט יש לאמן אחריות מוסרית וערכית.

האמן אינו יכול לתמוך בפומבי באלימות,

ברצח ובגזענות.

אציין שתי דוגמאות לאמנים שסרחו לטעמי.

הראשון: המלחין ריצ'ארד ואגנר  הידוע

באנטישמיות ובתמיכה בנאציזם.

אני בהחלט מבין את ההתנגדות שקמה

נגד השמעת קונצרט שלו בפילהרמונית.

אי אפשר להשמיע את יצירתו לקורבנות

השנאה הנאצית.

והשני: הצייר אנדרה דראן ששיתף

פעולה עם הגרמנים נגד האמנות 

המודרנית, הצדיק את הלגלוג של גרינג,

גבלס והימלר על האמנות החדשה אשר

כונתה בפיהם: "האמנות המנוונת" -

L'art dégénéré".

דראן היה אחד מטובי אמני זרם הפוב

לפני המלחמה. מעשהו הוא מעשה בגידה

ברעיונות הציוויליזאציה הנאורה שהוא 

עצמו לקח חלק בהתהוותה.

לכן עשייתו של דראן מתקופת המלחמה

ואחריה לא זכתה עוד לבמה הציבורית.

 

האמנות היא קודם כל תרבות ומוסריות,

האנושות כולה מתחנכת לאורה.

 

 

 

 

 

 

צטט: a#mili 2009-03-10 13:49:21

ומה באשר לאחריות מוסרית ?
"יש בארץ אמן מוכשר (לא אזכיר את שמו)

אשר אמר בראיון פומבי דברים קשים נגד

הנכים. מאותו רגע  נמוג ערך כל עבודותיו

בעיניי." ראובן

---

כל כך הרבה השלכות ניזרקות לי בראש  שאני חושבת על 3 השורות הללו .

החלטתי שחשוב לי לשמוע  את דעתכם , האם האמנים מודעים לעצם הראקציה שנוצרת סביב יצירתם ,

 הצגת יצירה כנראה יוצרת הד , האם אפשר להפריד בין היצירה לבין האדם שעומד מאחור.

מה מצפים מאמן ?  האם צריך להיות לו באופן מיוחד גם אחריות מוסרית.

 

עמילי , דיון מרתק ואני שמחה שהעלת אותו!

את שואלת מה מצפים מהאמן...אני יכולה לענות לך רק מה אני מצפה מהאמן

ראשית, בוודאי שיש לו אחריות מוסרית , אפילו אחריות גדולה מאוד מפני שאמנות תמיד השפיעה רבות על האנושות.

אני מצפה מהאמן שישמש דוגמה , דוגמה טובה לאנושות טובה ומתוקנת . אפילו אם הוא מרגיש שהוא לא מתוקן , הוא צריך להביע באמנות שלו את הרצון להיות מתוקן.

תתארי לעצמך שכל האמנים יקומו יום אחד ויביעו אך ורק את המסר של אהבת הזולת.

את מתארת לעצמך איזה שינוי יכול להתרחש? ולאן זה יכול להוביל את כל האנושות ואנחנו בתוכם?

אולי אפילו המשבר הזה יעלם כלא היה

צטט: ראובן פלץ 2009-03-10 14:34:37

 

 

האמן אינו יכול לתמוך או לעודד בפומבי

אלימות, רצח וגזענות (גם אם יש לו בעיה

עם שחורים, יהודים, נכים או הומואים).

אינני מפריד בין "אדם" כזה ליצירתו.

אציין שתי דוגמאות, הראשונה: המלחין

ריצ'ארד ואגנר הידוע באנטישמיות

ובתמיכה בנאציזם.

אני בהחלט מבין את ההתנגדות שקמה

נגד השמעת קונצרט שלו בפילהרמונית.

והשנייה: הצייר אנדרה דראן ששיתף

פעולה עם הגרמנים נגד האמנות 

המודרנית, הצדיק את הלגלוג שלהם

על האמנות החדשה אשר נקראה בפיהם: 

L'art dégénéré"- האמנות המנוונת"

דראן היה אחד מטובי אמני זרם הפוב,

והצטרף לתעמולתם של גרינג, גבלס

והימלר. 

למרות ששיתוף פעולה זה לא היה על

רקע  אידיאולוגי מעשהו הוא מעשה בגידה

ברעיונות הציוויליזאציה הנאורה שהוא 

היה גם חלק ממנה בזמן התהוותה.

לכן עשייתו של דראן מתקופת המלחמה

ולאחריה לא זכתה כמעט לבמה ציבורית.

האמנות היא קודם כל תרבות ומוסריות.

האנושות כולה מתחנכת לאורה.

לכן לא ניתן לעשות את ההפרדה גם 

אם היצירות של האמן טובות.

 

 

 

 

 

 

 

ראובן,

האם אתה בטוח שכל האמנים שנערצים על ידך לאורך ההיסטוריה, היו בעלי ערכים מוסריים? ואם תגלה היום שחלקם עשו מעשים אשר לא ייעשו, האם תשנה את עמדתך לגבי יצירתם, ותוכל לומר בכנות שהן חסרות ערך אמנותי?

ניראה לי שדיון זה קשור לדיון שעלה לפני כן.

רות

 

 

מה עם אנדרה ברטון מנביאי הדאדא-סוראיליזים,

שקרא לאקט הסוריאליסטי ביותר -

לקחת אקדח ולירות בהמון

 

אלימות במסווה של אלימות?

 

 

 

ברצוני לציין שכותרת הדיון העלאתה אצלי אסוציאציות אחרות לגמרי מהגוף הדיון..

 

צטט: rutpal1 2009-03-10 15:59:31

 

ראובן,

האם אתה בטוח שכל האמנים שנערצים על ידך לאורך ההיסטוריה, היו בעלי ערכים מוסריים? ואם תגלה היום שחלקם עשו מעשים אשר לא ייעשו, האם תשנה את עמדתך לגבי יצירתם, ותוכל לומר בכנות שהן חסרות ערך אמנותי?

ניראה לי שדיון זה קשור לדיון שעלה לפני כן.

רות

 

 

רות,

סביר להניח שהיו אמנים נוספים

בהיסטוריה בעלי דעות "קיצוניות".

אני לא נכנס כלל לציד מכשפות.

ציינתי שני אמנים אשר לקחו חלק

בויכוח הפומבי ובשל כך עמדתם

גם ידועה.

לדעתי האמן הוא גיבור תרבות

יוצא מכך שיש לו גם אחריות,

ולדעותיו יש השפעה על הלך

הרוח הציבורי.

 

 

 

לארז

הנה קצת חומר על ברטון , דווקא עושה רושם טוב.

בכל מקרה מעניין. תודה .

---

 

המילה סוריאליזם משמעותה בצרפתית "סור" – מעל, ריאליזם – מציאות. כלומר, הסגנון הסוריאליסטי בא להמיר את המציאות המכוערת והעלובה ב"על מציאות" נהדרת.

תנועת ה"דאדא" ביקשה למרוד, להתקומם כנגד המלחמה. התנועה הכריזה על הריסת כל הערכים והאידאלים שעד אז נחשבו מקודשים: המולדת, הדת, הכבוד, השאיפה, הגדלות האנושית וכו'.

בשנת 1922 חדל הדאדאיזם להתקיים כקבוצה מגובשת. ברטון (Breton) ריכז סביבו את השרידים ובשנת 1924 בשיתוף פעולה עם אמנים כמו ארפ (Arp), מקס ארנסט (Max Ernst) ומשוררים כמו פול אלואר (Paul Eluard) ובנג'מין פארה הוציאו לאור את "גילוי הדעת הסוריאליסטי הראשון".

ראשי הסוריאליסטים ביטלו את המסורות התרבותיות, החוקיות וההגיון הצרוף ונתנו לתת מודע להתבטא ביצירה כנושא וכמושא גם יחד.  מציאות אחרת זו הנוצרת באמצעות שיגעון, חלום, טירוף היא בסיסה של היצירה הסוריאליסטית. הסוריאליסטים הושפעו מהפסיכואנליזה - תורתו של זיגמונד פרויד שעסק בנפשו של האדם תוך נסיון לגלות את חיי הנפש המודחקים, כלומר את תת ההכרה. אנדרה ברטון שהיה מנהיג התנועה עד מותו בשנת 1967 הגדיר סוריאליזם כ"אוטומאטיזם פסיכי טהור שבאמצעותו מתכוונים לבטא בע"פ, בכתב או בכל דרך אחרת, את פעולתה הממשית של המחשבה. תכתיב של מחשבה המשולל כל פיקוח מצד ההגיון ומחוץ לכל שיקולים אסתטיים או מוסריים". (וולסון עמ' 5). בהשפעת הפסיכואנליזה הגיע ברטון למסקנה כי הדימויים הסימבולים המתגלים בחלומות, ניתן להשתמש בהם כדי ליצור פעלולים פיוטיים. החלום כמייצג תת הכרה מאפשר מפגשים וצירופים פארדוקסלים בין כל אותם דימויים. כלומר, הציירים מציירים ריאלית, על דרך החיקוי, חפצים שניתן לזהות אולם, הם מקושרים ביניהם בתמונה באופן חופשי, לא מציאותי – דמיוני. הסוריאליזם היה בראש ובראשונה יצירה פיוטית.

home

כבר במרץ 1919 כאשר ייסדו אנדרה ברטון ופיליפ סופו (Soupault) כתב העת - "ספרות", הם אימצו את המושג סוריאליזם בכדי לציין שיטת כתיבה ספונטנית. 

סופו תיאר שיטת כתיבה זו כ"מונולוג המובע במהירות רבה ככל האפשר, מבלי לעבור שיפוט של סמכויות ביקורתיות הנוגעות לנושא, ולכן הוא בלתי מרוסן לחלוטין וקרוב לכל האפשר למחשבה מדוברת" (שם). ברטון תיאר טכניקה זו כאסוציאציה חופשית המובעת בכתב. ערכה של כתיבה אוטומטית  הוא בדימויים המובאים יחדיו בהקשרים מוזרים ודמיוניים ועל ידי כך יוצרים שירה אירציונאלית או כפי שכינה אותה ברטון "יופי מזעזע".

בנסיון לממש את "כתיבה הספונטנית" בטכניקת ציור אחת הטכניקות לציור הסוריאליסטי היתה קולאז' (הדבקה).

על אף טכניקה זו, עדיין עמדה השאלה כיצד לצייר "אוטומטית". מקס ארנסט גילה טכניקה נוספת של ציור הנקראת טכניקה של פרוטאז'. טכניקה זו מבוססת על הנחת נייר על משטח או תבנית והעתקת קווי המיתאר תוך שיפשוף בעפרון או בגיר על גבי הנייר. תהליך זה התגלה כמקבילה מדוייקת של מה שהיה ידוע "ככתיבה אוטומטית".

ברטון הבחין בין שתי תקופות בתנועה הסוריאליסטית:

home

• תקופה אינטואיטיבית צרופה – המחשבה היא כל יכולה, יש עליונות למחשבה על החומר.
• תקופה של שיקול דעת.

שאיפתו של ברטון היתה לאחד את האומנויות הפלאסטיות עם הספרות והפוליטיקה של התנועה (בגליון החמישי של כתב העת "המהפכה הסוריאליסטית", הודיע ברטון על הצטרפותו הרשמית לתנועה הקומוניסטית). הסוריאליזם היה תמיד בגדר קבוצה לא מגובשת של אמנים אינדיבידואליסטים. מקובל לחלק את הציור הסוריאליסטי לשני סגנונות:

• הסוריאליזם הביומורפי – הסוריאליזם המופשט, ביטוי אוטומטי – אותנטי של החלום, כאמצעי לחשיפת התת מודע.

היוצרים המזוהים עם סגנון זה הם: ז'אן ארפ (Arp), אנדרה מאסון (Mason), חואן מירו

(Miro) ומקס ארנסט  (Ernst).

• הסוריאליזם הווריסטי – סוריאליזם פיגורטיבי העושה שימוש בדימויים הלקוחים מן המציאות כדי ליצור יצורי כלאיים. כלומר, צירוף חלקי דימויים חסרי הקשר למכלול משותף אחד. כל דימוי בנפרד, מוכר מהמציאות היומיומית, אך צירופם יחד יוצר מציאות חדשה שהיא מעל למציאות הקיימת.

היוצרים המזוהים עם סגנון זה הם: רנה מגריט, סלוואדור דאלי (Dali), ומקס ארנסט.

הסוריאליזם אם כן, הוא "מכשיר לירידה אל התוך, להארת פנימו של אוצר הכוחות של האדם... בביתן הראווה הסוריאליסטי בוטל כוח המשיכה, האוחז בדרך הטבע את הדברים ומלכדם בסדר הידוע, ומעתה הדברים חודרים זה לתוך זה ועושים פרי חדש..."

צטט: A_Erez 2009-03-10 16:16:29

מה עם אנדרה ברטון מנביאי הדאדא-סוראיליזים,

שקרא לאקט הסוריאליסטי ביותר -

לקחת אקדח ולירות בהמון

 

אלימות במסווה של אלימות?

 

 

 

ברצוני לציין שכותרת הדיון העלאתה אצלי אסוציאציות אחרות לגמרי מהגוף הדיון..

 

 

הקריאה לירות בהמון היא קריאה לאי שפוית.

היריות בהמון הוא כבר מעשה לא שפוי הדורש

אשפוז.

ההבדל בין אמירה (לצורך גימיק) למעשה עצמו

הוא מאוד משמעותי.

 

אני חיפשתי בהרבה מאוד אתרים ולא מצאתי שום דבר כזה על ברטון.

בדובר רק על   רעיונות סוריאליסטים .

ולא מצאתי  עידוד לאלימות מצד הסואליזם או הדאדא,

אם אני טועה אשמח שמישהו יפרט.

 

צופה נתקל ביצירה והיא עושה לו משהו (לטוב או לרע) או שלא עושה לו כלום. על פי זה יצירה נשפטת, רק על מה שיש בה. היא יכטולה להיות יצירה טובה של אומן לא ידוע או יצירה גרועה של אומן ידוע מאוד. היצירה מדברת בעצמה.

 

אין לשפוט יצירה אומנותית אלא על פי מה שיש בה. אם חושבים שיש בה מסר לא מוסרי צריך לציין זאת. אבל הרבה פעמים זו קביעה אידיאולוגית. כולנו יודעים שיצירות הוחרמו כי הלבישו עליהן סטיאות אתיות, פוליטיות, מיניות, דתיות וכו'.

 

אם אינני טועה אותו האומן שדיבר כך על הנכים גם דיבר בגנות ההומוסקסואלים. על שני הדברים צריך לגנות אותוו, אפילו להחרים אותו חברתית. מישהו יכול גם להחליט להציג/לקנות יצירה של אומן אחר במקום יצירה שלו כתגובה לכך. אבל זה לא אומר כלום על היצירה עצמה.

 

למשל: SARAMAGO הוא סופר נפלא. הוא גם ביטא עמדות אנטיישראליות קיצוניות ביותר, על גבול אנטישמיות, שמאוד עצבנו אותי (אני מבהיר: במונחים ישראלים אני נחשב לשמאל די קיצוני). אז החלטתי שמפני שאני לא מספיק לקרוא את כול הספרים של כול הסופרים שאהובים עלי אז השיקול הזה הוא רלוונטי בשביל לווטר ע סרמגו. יצירתו לא גרועה יותר, אבל עמדותיו השפיעו על סדר העדיפויות שלי.

 

אבל זו עמדה פרטית שלי עליו כאדם, לא כסופר.

 

אמילי: אני מבקש לחדד את השאלה מה קורא כשיש סתירה בין האתי לאסתטי בתוך יצירה? למשל בדקדנטיזם שבאומנות מסוף המאה XIX, בסרטים כמו התפוז המכאני של קובריק (אלימות מול יופי) ועיניים עצומות לרווחה (שימוש בנשים, סקס נטול רגש, והכול כנגד היופי) (אני בכוונה לא מתיחס כאן לסיפורים עצמם - הסרטים הרבה יותר מורכבים)  הסרטים של פיטר גרינווי: חוזה הסרטט, ZOO, הטבח, הגנב,אישתו והמאהב שלה,...

 

לדעתי השאלות תמיד במישור הזה וגם בגלל זה הצירות הללו הם מעניינות.

 

 

 

 

 

צטט: a#mili 2009-03-10 17:33:21

אני חיפשתי בהרבה מאוד אתרים ולא מצאתי שום דבר כזה על ברטון.

בדובר רק על   רעיונות סוריאליסטים .

ולא מצאתי  עידוד לאלימות מצד הסואליזם או הדאדא,

אם אני טועה אשמח שמישהו יפרט.

 

 

תראי פה... (אם הלינק יעבור) ואם לא.. אז להלן ציטוט מתוך הספר "סול בלו - הסיפורים הנבחרים",

דרך אחרת זה לחפש בגוגל "לירות אנדרה ברטון".

ותוצאה 5-6 תתין לך לינק לשם

 

http://books.google.com/books?id=1NJNNDNjeZwC&pg=PA550&lpg=PA550&dq=%D7%9C%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA+%D7%90%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%94+%D7%91%D7%A8%D7%98%D7%95%D7%9F&source=bl&ots=l8DlghiVfF&sig=tRw8_ktZ981A9dP75Ew01B5UMaE&hl=en&ei=C4m2ScLmL4aW_gauzIjCCw&sa=X&oi=book_result&resnum=6&ct=result