רק שלא יובן לא נכון,

זה שאני אוהב את יצירותיו של אמן מסוים (ליפשיץ ותומרקין למשל) אינו אומר כי אני אוהב את משנתם הטקסטואלית.

וכן, לדעתי אפשר להפריד בין השניים.

אמן טוב לא חייב להיות חכם גדול מבחינתי.

כמו שגם חכם גדול לא בהכרח ידע לצייר/לנגן.

לפעמים זה הולך ביחד, אך בדרך כלל אנו מוכשרים במספר מוגבל של דברים.

עדן

צטט: ראובן פלץ 2009-03-11 10:38:53

צטט: a#mili 2009-03-11 09:44:40

כן אמילי האומנות מתבטאית תמיד באמצעים אסתטים.השאלות מתעוררות כשיש מי שחושש ש'צורה יפה' (אסתטיקה) עלולה להפוך תכנים לא מוסרים (אתיקה) לכשרים. ושוב, אני לא בקטע של צנזורה כלשהי, רק מציין שהמטח הזה היה קיים תמיד. "דינר

 

 

 

בדיוק ,

זה אותו מנגנון שאני לא רוצה שמישהו יעבוד עלי.

 

 

דוגמא :

אחרי הדיון על הג'קלה , "ירד לי האסימון" שבעצם כל הסגנון "סופר הראליזם "  הוא בעייתי היום וכבר מתחיל לשעמם אותי מאוד בגלל אותה אפשרויות שהמכונות יכולות לעשות.

ואין לי כבר כח להתעמק מי באמת עבד בפרך בכדי ליצור את האשלייה , או מי עובד עלי.

היום יותר מתמיד אני מחפשת את האמן  בתוך היצירה.

 

 

 

 

 

למסקנה דומה הגיעו האמנים כבר 1840

כאשר הומצאה המצלמה.

ואיזו מסקנה?

ראובן,אני מתכוונת  על תחושה של ציור .

מצלמה זה מצלמה ,המצלמה הביאה איתה התפתחות ושינוי נפלא  גם לתחום הציור.

הדפסת ג'קלה , כנראה תביא גם שינוי בעתיד  אי אפשר לדרוך במקום.

ברגע שרוב הציבור יפנים  שיש טריק כזה שנקרא ג'קלה יקרא שינוי.זה יקח זמן.

צטט: אלי דינר 2009-03-11 09:33:57

כן אמילי האומנות מתבטאית תמיד באמצעים אסתטים.השאלות מתעוררות כשיש מי שחושש ש'צורה יפה' (אסתטיקה) עלולה להפוך תכנים לא מוסרים (אתיקה) לכשרים. ושוב, אני לא בקטע של צנזורה כלשהי, רק מציין שהמטח הזה היה קיים תמיד.

 

למשל סרט של טרנטינו (קיל ביל: איזה יופי של רציחות, עשויות כול כך יפה, אפילו מצחיקות לפעמים).

העולם רבוי הגירויים/פיטויים/ כפילים שמתואר בסרט בלייד ראנר של רידלי סקוט (צריך גם לתת מקום לסימולקרה של אבי ) והעלימות המוסרית שביצירת/בריאת בני אדם (אנדרואידים בעלי תודעה) עם תוכלת חיים של 4 שנים בלבד, ומודעים לכך.

הי אלי,

שמחתי שאתה מכניס את הקולנוע לדיונים בפורום.

בסרט  Blade Runner (1982) של  Ridley Scott,  חוסמים את הנוף הממשי, ובמקומו נדחסים ונפלטים ללא הרף סמלים של צריכה המונית גלובלית, ופנוראמות דיגיטאליות מרוחקות. מעתה, הנוף הממשי מוגדר על-ידי מידע דיגיטאלי מהסייברספייס. האופק אינו נקבע יותר על-ידי עקמומיות כדור הארץ, או המפגש בין השמיים והארץ, אלה על-ידי צונאמי של מידע  אלקטרוני  מיידי. העולם הממשי נבלע מאחורי מסך אלקטרוני שטוח, שיוצר "קצר" בין הסייברספייס לגופנו .  הגולשים הפכו ל "סייבורגים" נוסח פסלי פאיק, המטיילים במרחבי המידע בסייברספייס.

לסייבורגים אין "זכרון" משלהם, פרט לתמונות מלאכותיות שהייצרנים השתילו להם. כך גם הערכים והמוסר שלהם תלוי בבסיס הנתונים הנ"ל...

האם גם המוסר שלנו הופך נגזרת של בסיס נתוני המדיה הגלובאלית? מאין מוסר "פופ" כמו התרבות והאמנות.

צטט: עדן אוריון 2009-03-11 12:43:54

רק שלא יובן לא נכון,

 

זה שאני אוהב את יצירותיו של אמן מסוים (ליפשיץ ותומרקין למשל) אינו אומר כי אני אוהב את משנתם הטקסטואלית.

וכן, לדעתי אפשר להפריד בין השניים.

אמן טוב לא חייב להיות חכם גדול מבחינתי.

כמו שגם חכם גדול לא בהכרח ידע לצייר/לנגן.

 

לפעמים זה הולך ביחד, אך בדרך כלל אנו מוכשרים במספר מוגבל של דברים.

 

עדן

 

 

 

הייתי שמחה שתתן דוגמא כי לי ניראה שיש פה הצהרה ללא כוונות.

תן דוגמא לאמן שאתה סולד עד מאוד מדעותיו וחוסר המוסר שלו .

אבל לא מפריע לך בכלל ואתה חושב שהוא אמן מעולה.

צטט: a#mili 2009-03-11 14:34:37

 

 

---

הייתי שמחה שתתן דוגמא כי לי ניראה שיש פה הצהרה ללא כוונות.

  

תן דוגמא לאמן שאתה סולד עד מאוד מדעותיו וחוסר המוסר שלו .

אבל לא מפריע לך בכלל ואתה חושב שהוא אמן מעולה.

 

 מכיוון שביקשת אז הנה כמה דוגמאות:

אורי לפשיץ - לדעתי רשם וצייר גדול - יחד עם זאת אני לא מסכים עם כל אחד מהדברים שאמר על מוגבלים ונכים וכו'.

אריאל זילבר - יוצר גדול מלחין, נגן, ומבצע לטעמי, (מכיר אותו אישית, יש לי אפילו קרדיט באחד התקליטים שלו) ומה שאמר על הומוסקסואלים ודעותיו הימניות - לא תואמות את דעותי ואני ממש לא מסכים עמן.

מאיר אריאל ז"ל (הלהטוטן של השפה העברית, איש ששפתי יונקת הרבה מכתיבתו) - כנ"ל, דעותיו על ההקהילה הגאה אינן מקובלות עלי.

דוד אבידן ז"ל - שאמר לירון לונדון בתוכנית הטלוויזיה "עלי כותרת"  ש"לראשון שיקרא לו אבא - יירה בו" עדיין נחשב אצלי לאחד מהמשוררים הגדולים שצמחו כאן. להווה ידוע כי אני אב לשניים ודעתי על ילדים, שונה מקצה לקצה.

עוד?

תנסי להפריד בין דעות ומוסר.

כי לא בהכרח כל מי שדעותיו אינן תואמות את שלך - אינו מוסרי.

אבי: את

"האם גם המוסר שלנו הופך נגזרת של בסיס נתוני המדיה הגלובאלית? מאין מוסר "פופ" כמו התרבות והאמנות."

הי אבי,

המוסר הוא תמיד נגזרת של זמן ומקום. אתה טוען שהזמן והמקום נדחסו למימד אחד: הסייברספייס (קראתי הקטדרלה האולטימטיבית - מעוד מעניין).

אני טוען שעדיין קיים מקום פרטי, פנימי, שלא ניתן לכבוש את כול המרחב. משהוא כמו אותה פינת בחדר בה הגיבור של 1984 מסתתר מהטלוויזיה של הח הגדול. הפינה הזו היא הקפלה הקטנה הפרטית שלו בה הוא מקיים שיפוט ערכי אוטונומי, מתגעגע לעולם בו הוא היה חופשי. הוא לא מצליח לנצח את השיטה, את שיכתוב ההיסטוריה ואת הניוספיץ' (הסייברספיץ'?) אבל כול עוד הפינה קיימת הוא חי כאדם.

זה כמו מחתרת מדקלמי הספרים בפרנהייט של ברדברי ששומרים על תודעת האנושות ע"י לימוד בעל פה של כול הספרים. או השיגעון כמפלט אחרות של גיבור הסרט ברזיל של גיליאם. גם בבלייד ראנר הגיבור מנסה לברוח לא אניזה פרדייז מבטיח. הניסיון לפרוץ הוא הדבר.

וזה מה שאומנות אמורה לבטא: געגוע למקום/מצב/זמן  

צטט: אלי דינר 2009-03-11 16:42:24

אבי: את

"האם גם המוסר שלנו הופך נגזרת של בסיס נתוני המדיה הגלובאלית? מאין מוסר "פופ" כמו התרבות והאמנות."

 

הי אבי,

המוסר הוא תמיד נגזרת של זמן ומקום. אתה טוען שהזמן והמקום נדחסו למימד אחד: הסייברספייס (קראתי הקטדרלה האולטימטיבית - מעוד מעניין).

 

אני טוען שעדיין קיים מקום פרטי, פנימי, שלא ניתן לכבוש את כול המרחב. משהוא כמו אותה פינת בחדר בה הגיבור של 1984 מסתתר מהטלוויזיה של הח הגדול. הפינה הזו היא הקפלה הקטנה הפרטית שלו בה הוא מקיים שיפוט ערכי אוטונומי, מתגעגע לעולם בו הוא היה חופשי. הוא לא מצליח לנצח את השיטה, את שיכתוב ההיסטוריה ואת הניוספיץ' (הסייברספיץ'?) אבל כול עוד הפינה קיימת הוא חי כאדם.

 

זה כמו מחתרת מדקלמי הספרים בפרנהייט של ברדברי ששומרים על תודעת האנושות ע"י לימוד בעל פה של כול הספרים. או השיגעון כמפלט אחרות של גיבור הסרט ברזיל של גיליאם. גם בבלייד ראנר הגיבור מנסה לברוח לא אניזה פרדייז מבטיח. הניסיון לפרוץ הוא הדבר.

 

וזה מה שאומנות אמורה לבטא: געגוע למקום/מצב/זמן  

הי אלי,

לצערי (או לשמחתי)?!

אינני בטוח שיש לרובנו את המקום האינטימי בו אנחנו "מתנתקים" מהטכנולוגיה.

ליאונרד שליין מדבר על זה ברעיון ב"אמנות ופיזיקה" בפוסט האחרון שלי כאן.

כאשר הטכנולוגיה היא חלק מהגוף, כמו משאבות אינסולין, קוצבי לב ומיני מדידים של הגוף השולחים מידע רפואי, בטחוני ואחר למרכזי בקרה.

אפילו התינוקות שנולדים, מייד מזריקים להם חומרים (חיסונים) לא טיבעיים כדי שיוכלו לשרוד בעולם...

על אלה יש להוסיף את כול הגד'טים מהסלולרי, נגני MP3-4 מחשב טלוויזיה רדיו ועוד, שיוצרים למעשה טלפורטציה בין הגוף לשסייברספייס...

זאת המציאות... איתה על האמנות להתמודד. גם הזבוב על הקיר מביט עלינו ומשדר לשם...

צטט: a#mili 2009-03-11 09:35:18

 

 

אנחנו יכולים להצהיר הצהרות  ,אבל בתכלס מהות של יצירה חייבת להיות מחוברת ל"אני" של האמן ,

האמנות יש לה מטרה,

האמן מוביל חשיבה מהות תכלית ביצירותיו ,

כל זה דורש סיבתיות , הזדהות מהצופה.

אין אפשרות להפריד בין האישיותו של האמן ליצירתו , אמן חייב התמקדות התכווננות  בעשיה היצירתית שלו.

ומי פה עכשיו אפשר לבדוק מחדש ,

מה תפקידו של האמן בחברה ?

 מה מטרת האמנות בתקופתנו ?....................

רוב היצירות המוכרות לנו ואהובות עלינו נעשו על ידי אמנים שאין לנו מושג

על אישיותם או ערכם המוסרי מלבד רכילויות.

כשאני רואה רמברנט, ממש לא מעניינת אותי אישיותו ומוסריותו, כנ"ל מיכאלאנג'לו,

מאטיס, מונה, טרנר וגוגן (שהיה פדופיל).

אין שום בעיה להפריד בין אמן ליצירתו כל זמן שהאמן לא מעמיד את עצמו לשיפוט ערכי

אלא את יצירתו.

סביר להניח שאם הייתי מכיר את וואגנר או את בורחס או את תומרקין לא הייתי מחבב אותם,

עדיין, מדובר באמנים גדולים וחשובים בעיני.

לפעמים תכלית יצירת האמן היא הצהרות אסתטיות בלבד ואין לא כל כוונה להצהיר משהו

בענייני מוסר אישי או חברתי.

יפריע לי אם אמן יציג אמנות עם אמירה פוליטת או חברתית ואגלה שבאופן אישי

הוא נוהג אחרת.

אמן שלא טורח להצהיר הצהרות, נשפט בעיני או באזני על פי אמנותו.

מצידי שיהיה חר...של בן אדם. אני אהנה מהיצירה באותה מידה.

צטט: avimedia 2009-03-11 18:39:06

צטט: אלי דינר 2009-03-11 16:42:24

אבי: את

"האם גם המוסר שלנו הופך נגזרת של בסיס נתוני המדיה הגלובאלית? מאין מוסר "פופ" כמו התרבות והאמנות."

 

הי אבי,

המוסר הוא תמיד נגזרת של זמן ומקום. אתה טוען שהזמן והמקום נדחסו למימד אחד: הסייברספייס (קראתי הקטדרלה האולטימטיבית - מעוד מעניין).

 

אני טוען שעדיין קיים מקום פרטי, פנימי, שלא ניתן לכבוש את כול המרחב. משהוא כמו אותה פינת בחדר בה הגיבור של 1984 מסתתר מהטלוויזיה של הח הגדול. הפינה הזו היא הקפלה הקטנה הפרטית שלו בה הוא מקיים שיפוט ערכי אוטונומי, מתגעגע לעולם בו הוא היה חופשי. הוא לא מצליח לנצח את השיטה, את שיכתוב ההיסטוריה ואת הניוספיץ' (הסייברספיץ'?) אבל כול עוד הפינה קיימת הוא חי כאדם.

 

זה כמו מחתרת מדקלמי הספרים בפרנהייט של ברדברי ששומרים על תודעת האנושות ע"י לימוד בעל פה של כול הספרים. או השיגעון כמפלט אחרות של גיבור הסרט ברזיל של גיליאם. גם בבלייד ראנר הגיבור מנסה לברוח לא אניזה פרדייז מבטיח. הניסיון לפרוץ הוא הדבר.

 

וזה מה שאומנות אמורה לבטא: געגוע למקום/מצב/זמן  

 

הי אלי,

לצערי (או לשמחתי)?!

אינני בטוח שיש לרובנו את המקום האינטימי בו אנחנו "מתנתקים" מהטכנולוגיה.

ליאונרד שליין מדבר על זה ברעיון ב"אמנות ופיזיקה" בפוסט האחרון שלי כאן.

כאשר הטכנולוגיה היא חלק מהגוף, כמו משאבות אינסולין, קוצבי לב ומיני מדידים של הגוף השולחים מידע רפואי, בטחוני ואחר למרכזי בקרה.

אפילו התינוקות שנולדים, מייד מזריקים להם חומרים (חיסונים) לא טיבעיים כדי שיוכלו לשרוד בעולם...

על אלה יש להוסיף את כול הגד'טים מהסלולרי, נגני MP3-4 מחשב טלוויזיה רדיו ועוד, שיוצרים למעשה טלפורטציה בין הגוף לשסייברספייס...

זאת המציאות... איתה על האמנות להתמודד. גם הזבוב על הקיר מביט עלינו ומשדר לשם...

 

 

Insect Cyborgs to Fly Reconnaissance Missions

אני מרים ידיים (פלגים?), ממלא כוס וויסקי והולך לפינה שלי לחשוב

צטט: אלי דינר 2009-03-11 18:52:05

אני מרים ידיים (פלגים?), ממלא כוס וויסקי והולך לפינה שלי לחשוב

 

אלי,

זה יהיה חסר למי שהתנסה במפגשים חברתיים בחיים הממשיים!

לשתות בכיף עם חברים, ולדבר על נושאים מעניינים!

אולי נפגש פעם ונשתה ביחד ונדבר על מה שבראש שלנו...

מזל שיש אינטרנט, אחרת לא היינו יודעים האחד על השני.

אני בטוח שבתור "דרון אמריקאי" היה גם אסאדו טוב ליד הוויסקי,

ובסוף היה מאטה. לא?

אני הייתי מביא יין אדום טוב. ואיזה םיצה "עבה" כזאת...

אסטאלווגו אמיגו

(אני אוהב את ההתכתבות אתך!)

לפעמים תכלית יצירת האמן היא הצהרות אסתטיות בלבד ואין לא כל כוונה להצהיר משהו

בענייני מוסר אישי או חברתי.

יפריע לי אם אמן יציג אמנות עם אמירה פוליטת או חברתית ואגלה שבאופן אישי

הוא נוהג אחרת.

אמן שלא טורח להצהיר הצהרות, נשפט בעיני או באזני על פי אמנותו.

מצידי שיהיה חר...של בן אדם. אני אהנה מהיצירה באותה מידה. "רמי

 

הצהרות אסתטיות בלבד , ציורי אוירה אתה מתכוון .

האם היום יש מקום באמנות ליצירות שיש בהם רק הצהרות אסתטיות?

אני אשמח לדוגמא ליצירה עם הצהרה אסתטית של אמן עכשווי (יוצר היום עכשיו, לא עבר), שאין בה שום כלום מעבר .

צטט: ra ami 2009-03-11 18:49:04

רוב היצירות המוכרות לנו ואהובות עלינו נעשו על ידי אמנים שאין לנו מושג

על אישיותם או ערכם המוסרי מלבד רכילויות.

כשאני רואה רמברנט, ממש לא מעניינת אותי אישיותו ומוסריותו, כנ"ל מיכאלאנג'לו,

מאטיס, מונה, טרנר וגוגן (שהיה פדופיל).

אין שום בעיה להפריד בין אמן ליצירתו כל זמן שהאמן לא מעמיד את עצמו לשיפוט ערכי

אלא את יצירתו.

סביר להניח שאם הייתי מכיר את וואגנר או את בורחס או את תומרקין לא הייתי מחבב אותם,

עדיין, מדובר באמנים גדולים וחשובים בעיני.

לפעמים תכלית יצירת האמן היא הצהרות אסתטיות בלבד ואין לא כל כוונה להצהיר משהו

בענייני מוסר אישי או חברתי.

יפריע לי אם אמן יציג אמנות עם אמירה פוליטת או חברתית ואגלה שבאופן אישי

הוא נוהג אחרת.

אמן שלא טורח להצהיר הצהרות, נשפט בעיני או באזני על פי אמנותו.

מצידי שיהיה חר...של בן אדם. אני אהנה מהיצירה באותה מידה.

 

רמי דבריך מקובלים עלי.

מכאן נובע שהיוצר אינו נחשב.

היחיד שנותר הוא צרכן האמנות על פרשנותו האישית!

כיוון שבעידן האינדיבידואלי, כול אחד והאלוהים שלו, או כול אחד ש"אין לו אלוהים".

הרי שהיצירה פרוצה לפרשנות חתרנית מצד כול אידיבידואל או קבוצה קיקיונית.

זהו תיאור התואם את  תיאוריית  "מות המחבר" של  רולאן בארת.

על זה כתבתי ב "מיהו צרכן האמנות"...

"צרכן האמנות הבוחן את היצירה מוסיף את שפתו הסובייקטיבית  לשפתו של האמן, ואת סמליו לסמלי היצירה.

האם אקט הצפייה והפירוש "מעוות" את האובייקט האמנותי כדי שהצופה יוכל להתבטא דרכו, האין הוא הופך את היצירה  לנשוא של אישיותו שלו...

הצרכן משעתק את סימן היצירה עצמה  שוב ושוב, עד להפיכתה לסימן מנותק מזה שהתכוון אולי האמן במקור. פעולת הצופה  מערבבת שפה פרטית וסובייקט.

הצופה אומר למעשה, אני הוא היצירה המשולבת, ואילו האמן ה"מקורי" נאלם.

האם אין הצופה מתמודד עם מושא שאינו היצירה, אלא הוויתו ושפתו הסובייקטיבית."