צטט: ra ami 2009-03-11 18:49:04

רוב היצירות המוכרות לנו ואהובות עלינו נעשו על ידי אמנים שאין לנו מושג

על אישיותם או ערכם המוסרי מלבד רכילויות.

כשאני רואה רמברנט, ממש לא מעניינת אותי אישיותו ומוסריותו, כנ"ל מיכאלאנג'לו,

מאטיס, מונה, טרנר וגוגן (שהיה פדופיל).

אין שום בעיה להפריד בין אמן ליצירתו כל זמן שהאמן לא מעמיד את עצמו לשיפוט ערכי

אלא את יצירתו.

סביר להניח שאם הייתי מכיר את וואגנר או את בורחס או את תומרקין לא הייתי מחבב אותם,

עדיין, מדובר באמנים גדולים וחשובים בעיני.

לפעמים תכלית יצירת האמן היא הצהרות אסתטיות בלבד ואין לא כל כוונה להצהיר משהו

בענייני מוסר אישי או חברתי.

יפריע לי אם אמן יציג אמנות עם אמירה פוליטת או חברתית ואגלה שבאופן אישי

הוא נוהג אחרת.

אמן שלא טורח להצהיר הצהרות, נשפט בעיני או באזני על פי אמנותו.

מצידי שיהיה חר...של בן אדם. אני אהנה מהיצירה באותה מידה.

 

רמי שוב שלום,

בהקשר לדבריך כאן,  העליתי אצלי בבלוג את הפוסט "שובו של המחבר".

המאמר דן בהפיכתו של הצופה או הקורא, ליוצר אמנותי בפועל,

לאחר שאינו מחשיב, ושאיננו יודע מאום, או שאינו רוצה לדעת  על היוצר ה"מקורי" של היצירה.

מה שנותר זה רצונו להנות מהיצירה לפי הבנתו.

 

"האם אקט הצפייה והפירוש "מעוות" את האובייקט האמנותי כדי שהצופה יוכל להתבטא דרכו, האין הוא הופך את היצירה  לנשוא של אישיותו שלו...

הצרכן משעתק את סימן היצירה עצמה  שוב ושוב, עד להפיכתה לסימן מנותק מזה שהתכוון אולי האמן במקור. פעולת הצופה  מערבבת שפה פרטית וסובייקט.

הצופה אומר למעשה, אני הוא היצירה המשולבת, ואילו האמן ה"מקורי" נאלם.

האם אין הצופה מתמודד עם מושא שאינו היצירה, אלא הוויתו ושפתו הסובייקטיבית." אבי

 

---

 

זה כל כך נכון , הצופה נותן פרשנות אישית, שבנויה עפ"י האישיות והצרכים הנפשיים שלו (הצופה).

אבל

שאני רואה יצירה יש לי שלבים כיציד אני בוחנת אותה.

א. בוחנת  את היצירה אם היא מרגשת אותי, ורק אם כן אני עוברת לשלב ב'

ב.   מתמקדת ביצירה במה היא משדרת לי .

ג. בודקת מה האמן כתב או התייחס , (בודקת את עצמי עד כמה הפרשנות שלי נכונה) .

ד. בודקת מי הוא האמן, גיל , מתי נוצרה היצירה , רקע לעשיית היצירה, מדוע למה וכ'ו

ה. לעיתים מחפשת עוד חומר עליו , ויצירות בשביל להבין את הדרך שלו. 

---

סיכום:

אבי   יצירות עבורי לא מתעופפות באויר , שיצירה מרגשת אותי אני מחפשת ישר מי עומד מאחור מי האמן.

שיצירה לא עושה לי כלום , אז גם לא מעניין אותי מי עשה אותה .

---

אצלך זה אחרת?   או האם אפשר אחרת?

האם יש מקום היום לאמנות שהיא רק אסטית , ?

 

---

 

 

צטט: avimedia 2009-03-11 20:09:52

צטט: ra ami 2009-03-11 18:49:04

 

יפריע לי אם אמן יציג אמנות עם אמירה פוליטת או חברתית ואגלה שבאופן אישי

הוא נוהג אחרת.

אמן שלא טורח להצהיר הצהרות, נשפט בעיני או באזני על פי אמנותו.

 

רמי דבריך מקובלים עלי.

מכאן נובע שהיוצר אינו נחשב.

היחיד שנותר הוא צרכן האמנות על פרשנותו האישית!

כיוון שבעידן האינדיבידואלי, כול אחד והאלוהים שלו, או כול אחד ש"אין לו אלוהים".

הרי שהיצירה פרוצה לפרשנות חתרנית מצד כול אידיבידואל או קבוצה קיקיונית.

זהו תיאור התואם את  תיאוריית  "מות המחבר" של  רולאן בארת.

על זה כתבתי ב "מיהו צרכן האמנות"...

הצופה אומר למעשה, אני הוא היצירה המשולבת, ואילו האמן ה"מקורי" נאלם.

האם אין הצופה מתמודד עם מושא שאינו היצירה, אלא הוויתו ושפתו הסובייקטיבית."

 

אבי

בוא נדייק, יש אמנים, שאמנם אישיותם לא משפיעה עלי כצופה.

הבדלתי אותם מאלו שאישיותם כן באה לידי ביטוי בפועלם האמנותי.

אני, למשל, לא יכול לקרוא את אצ"ג בלי לחשוב על האיש ועמדותיו.

כנ"ל לגבי בויס ואפילו ואן גוך.

את מונה או מירו אני באמת חווה "סובייקטיבי", או לפחות בלי להטריד

את עצמי באישיותם.

 

צטט: a#mili 2009-03-12 08:40:09

---

 

האם היום יש מקום באמנות ליצירות שיש בהם רק הצהרות אסתטיות?

אני אשמח לדוגמא ליצירה עם הצהרה אסתטית של אמן עכשווי (יוצר היום עכשיו, לא עבר), שאין בה שום כלום מעבר .

 

 

למשל כאן בקפה- הדר גד

ציור לדוגמה. למה צריך ללכת מעבר לציור?

רמי,

הדר גד לא אוהבת לכתוב בקהילה וחבל,

ויש כל כך הרבה מעבר לציורים הראלסטים שלה ,

, בחרת דוגמא נפלאה ,

 אבל מאוד לא מייצגת את החשיבה של רק אסטיתיקה.

הרקפת הנבולה הזאת היא ציירה ליד הקבר של סבתה  בעין הוד.

היא ישבה שם ימים על גבי ימים שכל החרקים אוכלים אותה. 

 הרקפת הנבולה יש בה הרבה סמיליות למקום והזמן.

 

 

האמת שיש בעיני משהו די מעליב בלחפש רק אסטיתיקה ביצירות

 ולנסות בכח להתעלם ביצירה ומתכנים שהיא מעבירה,

מעניין שאחד כמוך שלמד אצל כל הגדולים , זה מה שלקחת מהם לחיים.

 

 

נו הדר , הגיע הזמן שתגידי פה משהו.

"אמן שלא טורח להצהיר הצהרות, נשפט בעיני או באזני על פי אמנותו."

                                                                                                                           רמי

 

נכון. לא ניתן לשפוט אמן שאין מידע על מעשיו או דבריו

השליליים.

אם יש לאמן מסר כלשהו להעביר, מוטב שיעבירו ביצירותיו.

אמן המביע את דעותיו בציבור צריך לקחת בחשבון שיהיו

לכך השלכות (לטוב או לרע) גם על הקהל המתבונן ביצירותיו.

לא כל צופה יכול לעשות את ההפרדה בין היצירה ויוצרה.

במאה האחרונה המידע על אורח חייהם של אמנים, אישיותם

וסבלם הפכו לחלק בלתי נפרד מהתודעה הצרכנית.

ראה את סיפוריהם של האמנים: ואן גוך, גוגן, לוטרק, פיקאסו,

פולוק, קאלו ועוד.

 

 

ההגיג שלי נשען על הביקורת השניה של קאנט, ממנה משתמע שהמוסר הוא אכן עניין אניברסלי, ולתביעה המוסרית (תתנהג יפה, שלוימ'ה!) יש תוקף אוניברסלי. אבל, התוקף שלה חל רק על המוסר: האמן הרע איננו פחות מוסרי מהאמן הטוב; האמן הפדופיל איננו פחות טוב (אם הוא אמן טוב) מהאמן הנפלא.  במלים אחרות: יש להבחיון בין מוסריותו של האמן לבין מוסריותה של אמנותו. אם יש בה קריאה מאיזה שהוא סוג, באיזו שהיא דרך (מניפסטציה) לאיזה שהוא רעיון שאיננו אמנותי - למשל, חברתי, כלכלי, - אז צריך לשפוט אותה בכלי ההערכה של התחום המסוים. אם אמנותו של א. ליפשיץ (לא המלמולים המטופשים שלו), קוראת לסירוס כל ההומואים, אז נצטרך לשקול האם יש כאן משום הסתה וכד'. וזה לא יהפוך את אמנותו לבלתי מוסרית, אלא רק את המסר המגולם בה.

יאללה ביי 

אה, כן, שכחתי: אמילי, כל מעשי האמנות של הקבוצה הווריסטית הסוריאליסטית הם בלתי מוסריים. למה? אם יהיה לי כוח אכתוב על כך פוסט מיוחד.

סליחה תודה בבקשה 

צטט: a#mili 2009-03-11 12:31:15

צטט: ראובן פלץ 2009-03-11 10:38:53

צטט: a#mili 2009-03-11 09:44:40

כן אמילי האומנות מתבטאית תמיד באמצעים אסתטים.השאלות מתעוררות כשיש מי שחושש ש'צורה יפה' (אסתטיקה) עלולה להפוך תכנים לא מוסרים (אתיקה) לכשרים. ושוב, אני לא בקטע של צנזורה כלשהי, רק מציין שהמטח הזה היה קיים תמיד. "דינר

 

 

 

בדיוק ,

זה אותו מנגנון שאני לא רוצה שמישהו יעבוד עלי.

 

 

דוגמא :

אחרי הדיון על הג'קלה , "ירד לי האסימון" שבעצם כל הסגנון "סופר הראליזם "  הוא בעייתי היום וכבר מתחיל לשעמם אותי מאוד בגלל אותה אפשרויות שהמכונות יכולות לעשות.

ואין לי כבר כח להתעמק מי באמת עבד בפרך בכדי ליצור את האשלייה , או מי עובד עלי.

היום יותר מתמיד אני מחפשת את האמן  בתוך היצירה.

 

 

למסקנה דומה הגיעו האמנים כבר 1840

כאשר הומצאה המצלמה.

 

---

ואיזו מסקנה?

ראובן,אני מתכוונת  על תחושה של ציור .

מצלמה זה מצלמה ,המצלמה הביאה איתה התפתחות ושינוי נפלא  גם לתחום הציור.

הדפסת ג'קלה , כנראה תביא גם שינוי בעתיד  אי אפשר לדרוך במקום.

ברגע שרוב הציבור יפנים  שיש טריק כזה שנקרא ג'קלה יקרא שינוי.זה יקח זמן.

עמילי,

המצאת המצלמה הביאה את האמנים של אז

להכרה שאינם יכולים להתמודד עוד עם

מכשיר המשקף את המציאות.

הם נאלצו לחפש את דרך הביטוי בבריאת

שפה חדשה המתרחקת מהציור הנושאי.

נכון שבעשורים האחרונים יש ציירים העושים

שימוש עקרוני ומהותי בציור הנושאי-פיגורטיווי

שהופך אותו למוצג של אמנות עכשווית.

אך זהו ציור שעושה שימוש בפיגורטיוויות,

ואינו רואה בה מטרה בפני עצמה.

 

 

 

 

 

 

צטט: avimedia 2009-03-11 20:09:52

צטט: ra ami 2009-03-11 18:49:04

 

 

 

אבי

בוא נדייק, יש אמנים, שאמנם אישיותם לא משפיעה עלי כצופה.

הבדלתי אותם מאלו שאישיותם כן באה לידי ביטוי בפועלם האמנותי.

אני, למשל, לא יכול לקרוא את אצ"ג בלי לחשוב על האיש ועמדותיו.

כנ"ל לגבי בויס ואפילו ואן גוך.

את מונה או מירו אני באמת חווה "סובייקטיבי", או לפחות בלי להטריד

את עצמי באישיותם.

 

 

רמי,

מה אנחנו יודעים על האמנים שנדמה לנו שאנו חווים אותם "סובייקטיבי"?

הרי ביוגרפיה שלהם נכתבה באופן מגמתי בעליל,

את נדע את קופת השרצים שיש בעברו של כול אחד (ואינה מופיעה בCV, הרשמי שלו),

אם יגלו את ה"אמת" על כול אחד ואחד, ולא הפוזה הפומבית,

הרי לא היה נותר אמן אחד "ראוי"...

מה שנותר זה אתה מול היצירה...

כול יום המבט ה"סובייקטיבי" משתנה...

וכך גם ההערכה ליצירה

---

 אם אמנותו של א. ליפשיץ (לא המלמולים המטופשים שלו),

 קוראת לסירוס כל ההומואים, אז נצטרך לשקול האם יש כאן משום הסתה וכד'.

 וזה לא יהפוך את אמנותו לבלתי מוסרית, אלא רק את המסר המגולם בה.

"עמי

---

בדיוק חשבתי על זה, אנשים עושים רעש וצילצולים ,מצהירים הצהרות של רגע ,

 וזה באמת לא חשוב ,

כי לפעמים פולטים שטויות ואחר כך מבינים שזו טעות , ומצטערים.

 

אבל אמן מבטא את האמת שלו ביצירה , החשיבות היא במסרים שמובאים ביצירות הם אלא שחשובים.

 

                                                          

 

ההשתלחות הפרובוקטיביות של אמנים

נועדה לעיתים קרובות כדי לזכות

בהתעניינות ציבורית. יצירת פולמוס

מכוון לצורך קבלת כותרת או כמה שורות

במדור רכילות אינה תופעה חדשה.

אני לא מזלזל כלל באינטליגנציה של

תומרקין וליפשיץ אני נוטה להאמין שיש

באמירותיהם ריצת אמוק אחר הפרסום

האישי.

על זה אמר אנדי וורהול את הדבר הבא:

"אל תשים לב למה שכותבים עליך.

 רק תמדוד את זה באינצ'ים."