צטט: עמיר פ. 2009-03-13 18:12:06
היום ניתקלתי בקטע שכתבה ידידה שלי, המשוררת-פסיכואנליטיקנית-אבולוציונית רות גולן, על "אמנות פוסט-פוסטמודרנית":
"ההיבט הפוסט-פוסטמודרני של הארוס הוא המפגש בין סובייקט לסובייקט. התודעה מזהה את עצמה, בדרך שמעלה את האדם. האמנות הפוסט-פוסטמודרנית שמושפעת מארוס כזה אינה מתרכזת עוד ביצירת אובייקטים או בהצבעה על החסר. אין היא פיתוי למבט ולא דחיית המבט, אלא יצירת מטאפורות חדשות שנותנות ביטוי לתודעה עצמה בפגישתה עם עצמה. אותו חלק באמן שהוא החלק של התודעה מייצר צורה לאותה תודעה שדרכה היא פוגשת את עצמה בתודעה אחרת - של הצופה, אם הוא בקשר עם תודעה זו. כלומר, אמירה על סובייקט טהור."
עמיר, יופי של קטע!
מאד מתקשר לדברים אלה, ביחוד במחקר שלי...
בויס שהגדיר עצמו אמן שאמאן (כאמור דרש לעשות מכול אחד ואחד) , מתהווה ומתגבש בדמותו של הסייבר-אמן (כולנו הגולשים למעשה) שהפך לשאמאן השוהה במקביל במספר עולמות. קיומו המיתי באמצעות הממשק לסייברספייס, משחרר (או מחבר) אותו ממשקעי הזיכרון, הנוסטלגיה, האגדה, המיתוס, או כל דבר אחר שהיה אמצעי הביטוי של האמנות המערבית המסורתית. הפוסט מודרניזם שפירק את הסובייקט (האמן והצופה) לרסיסים, עשה זאת גם לאובייקט האמנותי המסורתי...
בסייברספייס אכן מתרחשת אותה פגישה של התודעה של עצמה עם עצמה...אין יותר גבולות ברורים, בין אמן, אובייקט אמנותי וצרכן אמנות...
כיוון שהסייברספייס הוא פנאופטיקון אלקטרוני, הממקם את הגולש בייחודיות שלו, ואת כולם באותה הנקודה, ביחס למציאות, הרי שאנו מצויים במרחב הוליסטי, של סובייקט טהור והוליסטי.
על כך ראה את המאמר שפרסמתי בבלוג שלי "הקתדראלה האולטימטיבית".
/null/text_64k_1#