צטט: avimedia 2009-03-13 20:19:00

צטט: עמיר פ. 2009-03-13 18:12:06

היום ניתקלתי בקטע שכתבה ידידה שלי, המשוררת-פסיכואנליטיקנית-אבולוציונית רות גולן, על "אמנות פוסט-פוסטמודרנית":

 

"ההיבט הפוסט-פוסטמודרני של הארוס הוא המפגש בין סובייקט לסובייקט. התודעה מזהה את עצמה, בדרך שמעלה את האדם. האמנות הפוסט-פוסטמודרנית שמושפעת מארוס כזה אינה מתרכזת עוד ביצירת אובייקטים או בהצבעה על החסר. אין היא פיתוי למבט ולא דחיית המבט, אלא יצירת מטאפורות חדשות שנותנות ביטוי לתודעה עצמה בפגישתה עם עצמה. אותו חלק באמן שהוא החלק של התודעה מייצר צורה לאותה תודעה שדרכה היא פוגשת את עצמה בתודעה אחרת - של הצופה, אם הוא בקשר עם תודעה זו. כלומר, אמירה על סובייקט טהור."

 

 

...

בסייברספייס אכן מתרחשת אותה פגישה של התודעה של עצמה עם עצמה...אין יותר גבולות ברורים, בין אמן, אובייקט אמנותי וצרכן אמנות...

כיוון שהסייברספייס הוא פנאופטיקון אלקטרוני, הממקם את הגולש בייחודיות שלו, ואת כולם באותה הנקודה, ביחס למציאות, הרי שאנו מצויים במרחב הוליסטי, של סובייקט טהור והוליסטי.

 

 

 

אני אוהדת את הכיוון הזה. אבל  כפי שכתבתי אני לא בטוחה שלזה התכוונה רות או עמיר ואני רוצה לדעת. כמו-כן, אני לא חושבת שאמנות העבר מתה רק בגלל שהמיקום של 'הסובייקט הטהור'  עבר לרשת. הרי התודעה הייתה תמיד, גם לפנינו וגם אחרינו...

"אל ייפלא איפוא שביקורת האמנות כיום נשמעת כקקופוניה של מקהלת ציפורים לעת שחר. כלום אין שום דבר ששרים בקול אחד? ובכן, יש תיאוריות של אמנות שחרף יומרותיהן הגדולות כמעט אינן מותירות חותם. בין אם הן שמרניות או רדיקליות, דומה שהן שרירותיות, רעועות ומנותקות מדי, חוץ מבעיני קבוצות מיעוט קטנות אם גם משפיעות לעיתים."

--- בן עמי שרפשטיין מהספר "ציפורים,פילים ואמנים אחרים".

 

 

 

מומלץ מאוד לקרוא את את התקציר המלא בלינק המצורף, יש התייחסות מיוחדת לבויס ולנושא הדיון הזה.

 

 

צטט: לילהlila 2009-03-13 20:15:11

צטט: עמיר פ. 2009-03-13 18:12:06

היום ניתקלתי בקטע שכתבה ידידה שלי, המשוררת-פסיכואנליטיקנית-אבולוציונית רות גולן, על "אמנות פוסט-פוסטמודרנית":

"ההיבט הפוסט-פוסטמודרני של הארוס הוא המפגש בין סובייקט לסובייקט. התודעה מזהה את עצמה, בדרך שמעלה את האדם. האמנות הפוסט-פוסטמודרנית שמושפעת מארוס כזה אינה מתרכזת עוד ביצירת אובייקטים או בהצבעה על החסר. אין היא פיתוי למבט ולא דחיית המבט, אלא יצירת מטאפורות חדשות שנותנות ביטוי לתודעה עצמה בפגישתה עם עצמה. אותו חלק באמן שהוא החלק של התודעה מייצר צורה לאותה תודעה שדרכה היא פוגשת את עצמה בתודעה אחרת - של הצופה, אם הוא בקשר עם תודעה זו. כלומר, אמירה על סובייקט טהור."

עמיר, אני מבקשת התייחסות קונקרטית לבויס ולא בריחה להיבטים אחרים. אני מבקשת שתסביר איך אתה מנתח את האמנות של בויס עם האמירה של רות?. האם אתה מוצא 'מטאפורות חדשות' במפגש עם האמנות של בויס? האם אתה מוצא 'ביטוי לתודעה עצמה' במפגש עם העבודות שלו ?

 

או שאתה חושב שהוא לא עומד בקיטריונים של ההיבט הפוסט פוסטמודרני?  ואם לא, למה?
"אותו חלק באמן שהוא החלק של התודעה מייצר צורה לאותה תודעה שדרכה היא פוגשת את עצמה בתודעה אחרת - של הצופה, אם הוא בקשר עם תודעה ."

עד כמה שידוע לי זה מה שקורה לנו באינטרקציה עם אמנות ולא רק עם אמנות אלא עם העולם.  

 

אמירה על סובייקט טהור?  למה אתה מתכוון בדיוק?  בבקשה.

 על פי הבנתי המוגבלת מאוד בחשיבתו של בויס, אני מתרשם שהוא ראה את עצמו כמי שמכשיר את הקרקע ליצירה של אמנות חדשה על ידי שהתגרה באנשים, עירער ועורר את התודעה -- אבל לא ראה את עצמו כיוצר של האמנות החדשה הזאת. אבל באמת קטונתי מלקבוע זאת, ובשמחה אקבל תיקונים.

 

מהם הקריטריונים של אמנות פוסט פוסטמודרנית? אני לא חושב שהתחלנו אפילו לנסח אותם. אפילו ניקולס בוריו, שטבע את המושג "אמנות אלטר-מודרנית" (בצורה פשטנית -- ביטוי אמנותי של תרבויות שונות כחלק מתפיסה גלובלית), נשמע לי כמי שמדבר עדיין על פוסטמודרניזם. אני לא מכיר מישהו שמציע עדיין הגדרה או אפילו כיוון ברור של אמנות פוסט-פוסטמודרנית -- ומשום כך הבאתי כאן את הציטוט מרות גולן.

 

לדעתי רות מציעה הצעה ספציפית וממשית לאמנות חדשה, אמנות שתבטא את התודעה עצמה -- או במילה אחרת, הסובייקטיביות עצמה (בניגוד לאמנות שמבטאת אובייקטים -- כל דבר שאנו יכולים לתפוס כאובייקט, כולל רגשות, רעיונות מופשטים וכו').

הביטוי "אמירה על סוביקט טהור" מכוונת, להבנתי, לחוויה של התודעה שאינה ממוקמת בגוף אלא שהיא השדה האינסופי שבו קיים כל היקום החמרי.

אפשר גם לומר, אולי, ש"סובייקט טהור" הוא חוויית הסובייקטיביות, שאנו רגילים לשייך למיקומנו הפיזי, כשהיא מוכרת ונחווית כחסרת גבולות ומיקום, כאינסופית.

 

יתכן שלכך התכוון בויס בקטע אחר מאותו ראיון, כשענה על השאלה הבאה:

 

שאלה: היכן היית מותח את הקו, אם בכלל, בין מציאות פנימית לחיצונית? ואולי אתה מנסה להצביע על אופן התייחסותן זו לזו?

בויס: אנסה להסביר את עצמי אחרת; ברצוני לומר שישנו עולם גלוי לעין וישנו עולם סמוי מן העין... עולם זה מכיל גם את המכונה בפינו "החיים הפנימיים", שאנחנו רגילים לראותם כמצויים "בתוך" עצמנו. הפנים של האדם אינו תחום על ידי העור, מקומו אינו תחת הקיבה או בין הצלעות והכליות ולא בשום מקום מוגדר אחר. הנשמה היא אחד ממרכיבי העולם החיצוני, אלא שאינה נראית לעין... אפשר שהיא גדולה יותר מכל מרחק שאסטרונום מסוגל לקבוע בעזרת המכשירים שלו -- לאמיתו של דבר, היא היסוד היחיד המכיל את היקום כולו."

 

צטט: avimedia 2009-03-13 16:56:32

 בויס  הציג את יצירותיו כשלוחה של עצמו, המבטאת את התפקיד שבחר למלא בחברה כאמן-שאמאן, בעידן פוליטי.

יכולותיו  של השאמאן דומות לאלה של הנביא, הוא מסוגל להיות בו-זמנית בעולם הפיזי והרוחני. מסעו יוצר תקשורת עם ישויות עליונות ואבות קדמונים, בעזרתם הוא רוכש תובנות עליונות המשמשות אותו בשובו למרחב וזמן המקומיים.

בויס שאף לחברה טובה יותר, והטיף למעורבות אמנותית של כל אדם ובכל תחום. פעילות כזאת  מאחדת  את יכולותיהם של האמנים יחד עם אלה של המדענים, הכלכלנים, הפוליטיקאים, אנשי-הדת ואנשים מכל תחומי החיים.

יתכן והרשת היום היא ראשית התגשמות  חזונו של בויס.

 

 אבי,

בויס אמנם הטיף לפתיחות, לשוויון, לכך שכול אחד יכול להיות אמן, ןכן'....

אך לעצמו שמר תפקיד יחיד ומיוחד, הוא השמאן. הוא בנה מיתוס שלם סביב עצמו.

מיתוס שחזר על עצמו בתרבויות שונות. אדם שעובר איזשהיא חוויה מטאפיסית, נולד מחדש  וכתוצאה עובר שינוי מהותי וחוזר להנהיג. ( ראה למשל סיפור בודהה..)

אתה באמת חושב שהיה אוהב את חוסר ההיררכיה שברשת ?

צטט: עמיר פ. 2009-03-13 18:12:06

היום ניתקלתי בקטע שכתבה ידידה שלי, המשוררת-פסיכואנליטיקנית-אבולוציונית רות גולן, על "אמנות פוסט-פוסטמודרנית":

 

"ההיבט הפוסט-פוסטמודרני של הארוס הוא המפגש בין סובייקט לסובייקט. התודעה מזהה את עצמה, בדרך שמעלה את האדם. האמנות הפוסט-פוסטמודרנית שמושפעת מארוס כזה אינה מתרכזת עוד ביצירת אובייקטים או בהצבעה על החסר. אין היא פיתוי למבט ולא דחיית המבט, אלא יצירת מטאפורות חדשות שנותנות ביטוי לתודעה עצמה בפגישתה עם עצמה. אותו חלק באמן שהוא החלק של התודעה מייצר צורה לאותה תודעה שדרכה היא פוגשת את עצמה בתודעה אחרת - של הצופה, אם הוא בקשר עם תודעה זו. כלומר, אמירה על סובייקט טהור."

 

 

אני כן מוצאת קשר בין דבריה של רות גולן לבין הציטוט שמהראיון עם בויס.

האמירה של בויס נאמרה בתקופה שבה דברו על מות הציור, על מות המחבר, על כך שנעשה כבר הכל.

הפוסטמודרניזם ( באמנות ) דיבר על ציטוט ווניכוס ועל אובדן מקוריות.

 

ומה שבויס אומר הוא שהאמנות אינסופית והיא תמיד במצב שהיא מחכה להווצר.

אני מבינה את דבריה של רות גולן שהתודעה של האדם מתפתחת כל הזמן, בעיקר דרך מפגשים עם עצמה,

ומתוכה נוצרת אמנות.

 

מה שלא הבנתי הוא החלק שקשר שינוי בתודעה לפוסטמודרניזם.

לדעתי מה שהשתנה בפוסטמודרניזם הוא התאוריה ולא פעילות התודעה.

 

 

 

 

 

צטט: A_Erez 2009-03-13 21:40:32

"אל ייפלא איפוא שביקורת האמנות כיום נשמעת כקקופוניה של מקהלת ציפורים לעת שחר. כלום אין שום דבר ששרים בקול אחד? ובכן, יש תיאוריות של אמנות שחרף יומרותיהן הגדולות כמעט אינן מותירות חותם. בין אם הן שמרניות או רדיקליות, דומה שהן שרירותיות, רעועות ומנותקות מדי, חוץ מבעיני קבוצות מיעוט קטנות אם גם משפיעות לעיתים."

--- בן עמי שרפשטיין מהספר "ציפורים,פילים ואמנים אחרים".

 

 

 

מומלץ מאוד לקרוא את את התקציר המלא בלינק המצורף, יש התייחסות מיוחדת לבויס ולנושא הדיון הזה.

 

 

ארז,

בדיוק רציתי לצטט את הקטע מדבריו

של שרפשטיין.

יוצא בויס הנכבד וקוטל את קודמו מרסל

דושאן בתיאוריות חדשות המחסלות באופן

מוחלט כל הגיון מעשי באמנות.

ברור שכל אחד שאינו מזמר במקהלת

רואי נסתרות המיסטיקה האמנותית

הנעלה הזאת נחשב הדיוט.

 

 

 

אפשר גם לומר, אולי, ש"סובייקט טהור" הוא חוויית הסובייקטיביות, שאנו רגילים לשייך למיקומנו הפיזי, כשהיא מוכרת ונחווית כחסרת גבולות ומיקום, כאינסופית.

יתכן שלכך התכוון בויס בקטע אחר מאותו ראיון, כשענה על השאלה הבאה:

 

שאלה: היכן היית מותח את הקו, אם בכלל, בין מציאות פנימית לחיצונית? ואולי אתה מנסה להצביע על אופן התייחסותן זו לזו?

בויס: אנסה להסביר את עצמי אחרת; ברצוני לומר שישנו עולם גלוי לעין וישנו עולם סמוי מן העין... עולם זה מכיל גם את המכונה בפינו "החיים הפנימיים", שאנחנו רגילים לראותם כמצויים "בתוך" עצמנו. הפנים של האדם אינו תחום על ידי העור, מקומו אינו תחת הקיבה או בין הצלעות והכליות ולא בשום מקום מוגדר אחר. הנשמה היא אחד ממרכיבי העולם החיצוני, אלא שאינה נראית לעין... אפשר שהיא גדולה יותר מכל מרחק שאסטרונום מסוגל לקבוע בעזרת המכשירים שלו -- לאמיתו של דבר, היא היסוד היחיד המכיל את היקום כולו."

קראתי את הנ"ל כמה פעמים ובאופן אישי יש לי אמפטיה לתפיסה הזאת. אבל, אני לא חושבת שמדובר בהצעה לאמנות חדשה לגמרי. מה שאתה אומר פה וגם בויס ניתן לקרוא בכתביהם של אמנים ואמניות אחרים בתחומים שונים. השאיפה לתת ביטוי לחווית ומשמעות הקיום האוניברסאלי, המטאפיסי והטרנסדנטלי, לעולם הפנימי, לנשמה, לתודעה האינסופית.  

 צריך לחדד את הכיוון הזה, להכשיר אותו למאה ה-21 כי יש היום כלים וטכנולוגיות חדשות ליישם את הרעיונות הנצחיים האלו ולתת להם ביטוי עכשווי.

אבל זאת לא הבעייה היחידה. 

אחזור בהמשך. 

צטט: דורית ב. 2009-03-13 23:00:29

צטט: avimedia 2009-03-13 16:56:32

 בויס  הציג את יצירותיו כשלוחה של עצמו, המבטאת את התפקיד שבחר למלא בחברה כאמן-שאמאן, בעידן פוליטי.

יכולותיו  של השאמאן דומות לאלה של הנביא, הוא מסוגל להיות בו-זמנית בעולם הפיזי והרוחני. מסעו יוצר תקשורת עם ישויות עליונות ואבות קדמונים, בעזרתם הוא רוכש תובנות עליונות המשמשות אותו בשובו למרחב וזמן המקומיים.

בויס שאף לחברה טובה יותר, והטיף למעורבות אמנותית של כל אדם ובכל תחום. פעילות כזאת  מאחדת  את יכולותיהם של האמנים יחד עם אלה של המדענים, הכלכלנים, הפוליטיקאים, אנשי-הדת ואנשים מכל תחומי החיים.

יתכן והרשת היום היא ראשית התגשמות  חזונו של בויס.

 

 אבי,

בויס אמנם הטיף לפתיחות, לשוויון, לכך שכול אחד יכול להיות אמן, ןכן'....

אך לעצמו שמר תפקיד יחיד ומיוחד, הוא השמאן. הוא בנה מיתוס שלם סביב עצמו.

מיתוס שחזר על עצמו בתרבויות שונות. אדם שעובר איזשהיא חוויה מטאפיסית, נולד מחדש  וכתוצאה עובר שינוי מהותי וחוזר להנהיג. ( ראה למשל סיפור בודהה..)

אתה באמת חושב שהיה אוהב את חוסר ההיררכיה שברשת ?

דורית,

ברשת יש הררכיה ברורה!

רכזות כמו גוגל, מרכזות לייחודיות שלהן את כל בסיסי המידע, יחודיות זאת נגישה לכול גולש.

גוגל היא יוצר על, שאמאן, המורכב מכלל הגולשים והמידע ברשת.

כאשר את בגוגל את בו זמנית בכול המקומות, כפי שעושה השאמאן.

אנא קראי את" שובו של המחבר", שם אני מפתח תזה זו.

אני חושב שבויס היה אוהב את הרעיון.

 

צטט: ראובן פלץ 2009-03-14 00:27:11

 

 

יוצא בויס הנכבד וקוטל את קודמו מרסל

דושאן בתיאוריות חדשות המחסלות באופן

מוחלט כל הגיון מעשי באמנות.

ברור שכל אחד שאינו מזמר במקהלת

רואי נסתרות המיסטיקה האמנותית

הנעלה הזאת נחשב הדיוט.

ראובן,

כל דור אמנים יוצא כנגד הדור שלפניו, שוחטים פרות קדושות ללא רחם...

אחר היינו נתקעים ברנסנס או משהו.

מה היה נותר לאמנים לעשות?

תצביע על כל אמן בהיסטוריה, ותראה את "רצח האב" שביצע כדי להשתחרר.

איש לא רצה להישאר במקהלה של פעם...

כולם הכניסו "זיוף" כדי להיות ייחודי. 

זה גם מה שיעשה הדור הבא באמנות...

 

 

 

צטט: לילהlila 2009-03-14 01:02:22

 צריך לחדד את הכיוון הזה, להכשיר אותו למאה ה-21 כי יש היום כלים וטכנולוגיות חדשות ליישם את הרעיונות הנצחיים האלו ולתת להם ביטוי עכשווי.

אבל זאת לא הבעייה היחידה. 

אחזור בהמשך. 

 

לילה מסכים איתך.

האמנות חייבת לשקף את המציאות בה היא קיימת ופועלת.

היום זהו עידן היטק דיגיטאלי, ברור שהאמנות מחוברת בפלאג תבורי למציאות זו, כמו כולנו.

יש צדדים חיוביים למציאות אך גם שליליים, כמו בכול תקופה בהיסטוריה.

האמנות מתמודדת עם המכלול.

צטט: ראובן פלץ 2009-03-14 00:27:11

צטט: A_Erez 2009-03-13 21:40:32

"אל ייפלא איפוא שביקורת האמנות כיום נשמעת כקקופוניה של מקהלת ציפורים לעת שחר. כלום אין שום דבר ששרים בקול אחד? ובכן, יש תיאוריות של אמנות שחרף יומרותיהן הגדולות כמעט אינן מותירות חותם. בין אם הן שמרניות או רדיקליות, דומה שהן שרירותיות, רעועות ומנותקות מדי, חוץ מבעיני קבוצות מיעוט קטנות אם גם משפיעות לעיתים."

--- בן עמי שרפשטיין מהספר "ציפורים,פילים ואמנים אחרים".

 

 

 

מומלץ מאוד לקרוא את את התקציר המלא בלינק המצורף, יש התייחסות מיוחדת לבויס ולנושא הדיון הזה.

 

 

ארז,

בדיוק רציתי לצטט את הקטע מדבריו

של שרפשטיין.

יוצא בויס הנכבד וקוטל את קודמו מרסל

דושאן בתיאוריות חדשות המחסלות באופן

מוחלט כל הגיון מעשי באמנות.

ברור שכל אחד שאינו מזמר במקהלת

רואי נסתרות המיסטיקה האמנותית

הנעלה הזאת נחשב הדיוט.

 

 

 

 

שוב שלום,

 

 

שרפשטיין אינו מקבל אף אחת מהעמדות אותן הוא תוקף...

ומעדיף את עמדתו הטיבעית...בה "האמנות מבטאת את העניין ואת ההנאה האינדיבידואליים שלנו הנובעים מהתנסותנו עם העולם".

דהינו אם יש אחרים שהתנסותם בעולם שונה, כמו פריקים של מחשבים, או כאלה שמציירים באמצעות מכחול שנראה כמו חיה, אזי התנסותם הסובייקטיבית שלהם אינה נחשבת, או נחותה מזו של שרפשטיין...

בעולם הקברנטי אין את "הגבולות והמוסכמות הישנות והשמרניות יותר", אליהן הוא מתגעגע (השינויים קשים מדי עבורו).

פעם בעולם האיקלידי והדיסקרטי היה ברור מהי אמנות, מיהו אמן, ומהי יצירה.

האמת שמעולם לא היה ברור! אחרת מדוע יש שינויים באמנות כול הזמן. מדוע מקבלים אמנות חדשה?

שפרשטיין מחפש "אמת" מוחלטת בעולם של סימולקרה, בה האמת או המקור נעלמו, והוחלפו בשיכפולים אינסופיים, שנעשו ע"י אנשים? מכונות? מחשבים? חיות?

בעולם הוליסטי מרושת מבע של חיות, דימוי על גבי מסך הם  חלק מה"נוספרה" הכוללת את הכול, ומבטלת את ה"יחוד" של האמן או המחבר" המסורתי  של פעם. העולם משתנה, או יותר נכון התודעה משתנה. יש להביט קדימה דרך החלון הקדמי, לא להיות מהופנט מהמראות של האמנות השמרנית הניבטים מהמראה האחורית

ך