גי דבור  ב"חברת הראווה" (1967),

(כאן יש לינק לסרטו  La Société du spectacle - Society of the Spectacle  בתרגום לאנגלית. יש 9 חלקים לסרט).

כתב: "הראווה היא הייצור העיקרי של החברה העכשווית" (עמ' 15).

 

"רשתות הטלוויזיה מפיצות את "הראווה" היא הקפיטל בדרגת צבירה כזו שבה הוא הפך לדימוי ...

האדם שהופרד מתוצרתו מייצר בעצמו, בעוצמה הולכת וגוברת, את כל פרטי עולמו, וכך מוצא את עצמו מופרד יותר ויותר מעולמו. ככל שחייו הופכים לתוצרתו, כך מתעצמת הפרדתו מחייו...הראווה היא הקפיטל בדרגת צבירה כזו, שבה הוא הופך לדימוי" (עמ', 33-34).

 

האם אנו עדים  ביתר שאת היום, להתגשמות רעיונותיו של דבור, למשל בתוכניות הריאליטי בטלוויזיה,  או ברשת האינטרנט, המפיצים גלובאלית את סמלי הראווה, המצויים בכול מקום וזמן (סופרפוזיציה) ומנחים אותנו בהתנהלותנו היומיומית...

כדברי דבור בסרט: "העולם הממשי הופך לדימויים פשוטים, והדימויים הפשוטים מהפנטים אותנו".

 מה לדעתכם, תפקידו של האמן וצרכן האמנות בעולם סיטואציוניסטי זה?

אבי, כול הכבוד, יופי של נושא לדיון.

גם, מאוד אהב ה-LOOK החדש שלך - זה מזכיר את רובוקופ??

אני רוצה לפתוח עם מה שסיימנו דיון אחר אבל בעצם קשור לכאן:

 "יחד עם זאת קיים סוג חדש של ואניטס, דרמתי פחות וחילוני יותר, כמעט משעשע, בעל טעם דקדנטי מסוג חדש, שהתפתח במאה העשרים ובעיקר במחצית השנייה שלה. כאן שואפים לייצג דימויים חזותיים המתווכים ע"י טכנולוגיית השידור ההמונית שלהם – שלטי פרסומת, מסכי קולנוע, טלוויזיה ומחשב. אלה קובעים איך להתלבש, איך להתנהג, מה לאכול ולאן ללכת... כדי להיות קיימים, כדי להיות שייכים למציאות. התהפכו היוצרות – מעכשיו העולם האמיתי יהיה זה שיחקה את עולם הדימוי.

 בהיותם מעשה ידיים מלאכותי, צבעוני ובלתי מתכלה, מתפקדים הדימויים המשודרים הללו כמגן דמיוני בפני כוחות הטבע ותהליכי ההתהוות והשינוי החברתיים. זאת משום שדימויים סינתטיים אלה לעולם אינם מזדקנים, שכן גם הדגמים וגם הדוגמנים המוצבים בהם, סטנדרטיים הם וניתנים להחלפה.הדימויים המשודרים סומנו והועלו לספירת האמנויות היפות ע"י הפופ-ארט. בכך נסגר המעגל שבו, חברה המבוססת על שיווק וצריכה מצליחה להציב את הסחורה כחפץ יחיד לסגידה, ומכוננת פולחן מונותיאיסטי מסוג חדש המאחד אליטות והמונים לקולקטיב מדומה אחד.

הדימויים הללו הם מלאכותיים אבל אינם וירטואליים. הנעורים הסינתטיים והנצחיים המיוצגים בהם ושידורם ההמוני – על יופיים הפולש והבלתי מתכלה – שואף להחליק עד דק את הפערים העמוקים הקיימים בין בני האדם, בין מעמדות ובין תרבויות, ומעלה על נס את הדמיון בהופעה, דמיון אשר אינו אלא דמיון מדומה."

יחד עם זאת אני רוצה להוסיף שבעידן השיעתוק הטכנולוגי (לא הטכני שבעידן בנז'אמין) עצם הקיום של ההעתק (הדימוי המשודר) הוא המצביע על הערך של המקור: אם לא העתיקו ולא שידרו, סימן שהדבר לא שווה.

 

צטט: אלי דינר 2009-03-17 19:19:16

אבי, כול הכבוד, יופי של נושא לדיון.

גם, מאוד אהב ה-LOOK החדש שלך - זה מזכיר את רובוקופ??

אני רוצה לפתוח עם מה שסיימנו דיון אחר אבל בעצם קשור לכאן:

 "יחד עם זאת קיים סוג חדש של ואניטס, דרמתי פחות וחילוני יותר, כמעט משעשע, בעל טעם דקדנטי מסוג חדש, שהתפתח במאה העשרים ובעיקר במחצית השנייה שלה. כאן שואפים לייצג דימויים חזותיים המתווכים ע"י טכנולוגיית השידור ההמונית שלהם – שלטי פרסומת, מסכי קולנוע, טלוויזיה ומחשב. אלה קובעים איך להתלבש, איך להתנהג, מה לאכול ולאן ללכת... כדי להיות קיימים, כדי להיות שייכים למציאות. התהפכו היוצרות – מעכשיו העולם האמיתי יהיה זה שיחקה את עולם הדימוי.

 בהיותם מעשה ידיים מלאכותי, צבעוני ובלתי מתכלה, מתפקדים הדימויים המשודרים הללו כמגן דמיוני בפני כוחות הטבע ותהליכי ההתהוות והשינוי החברתיים. זאת משום שדימויים סינתטיים אלה לעולם אינם מזדקנים, שכן גם הדגמים וגם הדוגמנים המוצבים בהם, סטנדרטיים הם וניתנים להחלפה.הדימויים המשודרים סומנו והועלו לספירת האמנויות היפות ע"י הפופ-ארט. בכך נסגר המעגל שבו, חברה המבוססת על שיווק וצריכה מצליחה להציב את הסחורה כחפץ יחיד לסגידה, ומכוננת פולחן מונותיאיסטי מסוג חדש המאחד אליטות והמונים לקולקטיב מדומה אחד.

הדימויים הללו הם מלאכותיים אבל אינם וירטואליים. הנעורים הסינתטיים והנצחיים המיוצגים בהם ושידורם ההמוני – על יופיים הפולש והבלתי מתכלה – שואף להחליק עד דק את הפערים העמוקים הקיימים בין בני האדם, בין מעמדות ובין תרבויות, ומעלה על נס את הדמיון בהופעה, דמיון אשר אינו אלא דמיון מדומה."

יחד עם זאת אני רוצה להוסיף שבעידן השיעתוק הטכנולוגי (לא הטכני שבעידן בנז'אמין) עצם הקיום של ההעתק (הדימוי המשודר) הוא המצביע על הערך של המקור: אם לא העתיקו ולא שידרו, סימן שהדבר לא שווה.

 

 

תודה אלי על התשובה המנומקת והמלומדת שלך!

זה עושה חשק להמשיך ולכתוב דברים, כדי שיתעוררו ויכוחים. אני רוצה להתייחס לפסקה האחרונה בדברים שלך:

"יחד עם זאת אני רוצה להוסיף שבעידן השיעתוק הטכנולוגי (לא הטכני שבעידן בנז'אמין) עצם הקיום של ההעתק (הדימוי המשודר) הוא המצביע על הערך של המקור: אם לא העתיקו ולא שידרו, סימן שהדבר לא שווה. "

בהקשר למושג ה"סימולקרה" של בודריאר.

"בעידן הפוסט-מודרני, הדימויים שמייצגים את המציאות הם המציאות עצמה, ולא מפני שהם נאמנים למציאות המיוצגת אלא מפני שהתבטל ההבדל בין מייצג למיוצג. בעולם שבו אבדה היכולת להבדיל בין הממשות לייצוג שלה כל הדימויים מקבלים אופן סימולטיבי.

לדימוי שנמצא מעבר להבדל בין הממשי למדומה, בתחום שבו חדלה האפשרות לקבוע הבדל ברור ביניהם, קרא בודריאר סימולקרה. הסימולקרה היא בסיסו של הסדר הסמיוטי החדש שמשתלט לדעתו על התרבות המערבית."

דהינו רוב המידע שלנו על העולם היום נובע מערוצי המדיה האלקטרונית, התרחשות מסויימת הפכה למידע דיגיטאלי שנערך, ע"י המפיצים שלו, ומופץ לקהל הצופים שאינו מודע כלל ל"ערך של המקור", כיוון שאין מקור!

אם סרטים נעשים היום לא ע"י שחקנים בשר ודם, אלא אואטארים דיגיטאליים, כך גם הרקע והתפאורה שלהם... הכול סינתטי, בלי שנוכל להבדיל איפה השחקן האמיתי והיכן הכפיל הדיגיטאלי שלו, וכן האם הרקע לא הוחלף, שונה או עובד בפוטושופ.

מרגע שהמציאות נדגמת באמצעות ציוד דיגיטאלי, ונקלטת באותו הציוד, הרי שהמקור נעלם.

כפי שרואים בפוסט של ה"חוש השישי", למציאות מתווספות שכבות מידע נוספות, שהופכות את הממשי למשעמם, ואת הדימוי הדיגיטאלי "יותר אמיתי מאמיתי" בדומה לציור היפר ריאליסטי.

הרבה לפני מבודריאר גרמשי טען שתפקידה של האידאולוגיה היא להפוך את התרבות לטבע. נכון שאתה מדבר על מצב טכנולוגי, לא אידאלוגי, אבל לטענה של בודריאר גבולות ברורים: למרות שקשה להבדיל בין דימוי מלאכותי לשיקוף של דימוי טבעי אבל כשהפצצות נופלות למאתה מתים בני אדם למרות שלמעלה רואים זיקוקי דינור.

 

ללא ספק הדימוי המשודר כונן מציאות מדומה שתודעתנו תופסת כאמיתית, אבל כפי שבזמן הכתב המציאות (THE REAL) היה קיים רק ברווח שבין האותיות, במציאות המשודרת הוא קיים ברזולוציה הנמוכה ושיבושים הלא מתוכננים שבמסך (פיקסלים חמים, מתים, ועוד כאלה שרצים עליהם אני לא מסוגל להבין כלום, למרות שניסיתי).

 

מעניין שכדי שאדם יראה אמין במסך יש צורך לשבש את פניו עם פיקסלים. אם ל-א' יש פיקסלים שמסתירים את פניה סימן שיש אמת שצריך להסתיר. הפיקסל, השיבוש שבדימוי הופך לסמן של המציאות. כמובן גם את זה ניתן לפברק, אבל זה מסמן צורך אנושי לגעת,

 

 

 

 

 

או, לה, לה...

 

אתה מזכיר לי נשכחות.

כאשר הגעתי ללימודיי בפריז בתחילת ה 70

הספר הזה היה להיט בוויכוח הסטודנטיאלי,

לאן פני החברה?

גי דהבור מתריע נגד השתלטות ההון

הקפיטליסטי האמריקאי על כלכלות

ומשטרים ברחבי העולם.

ובעיקר השתעבדות ההמון לתדמיות

שבלוניות תוך איבוד חשיבה פלורליסטית

ודימוי אישי.

אנו רואים היום עד כמה האדם ובעיקר

הנוער משועבד למותג המפורסם באמצעות

רשתות השיווק התקשורתיות.

כמה קל למערכות אלו לשטוף לציבור את

המוח בתרגילי צריכה מפוברקים.

לצרוך ראשי מדינות במארזים שיווקיים 

בדיוק כמו שצורכים אבקות הכביסה.

בעלי אמצעי התקשורת המשפיעה הם

גם בעלי הון הקשורים בטבורם לקווי

הייצור הצרכני. 

משפטי המפתח בספר הזה של דהבור:

Nous n'allons pas mettre l'image à

l'épreuve de la réalité, mais mettre 

."la réalité à l'épreuve de l'image

תרגום: "אל לנו לשים את התמונה לפני

עובדות המציאות, אלא את עובדות המציאות

לפני התמונה". 

הוא טוען למעשה שיש להיאבק נגד חברה

שכל מצעה מסתכם במופעים - מסחריים.

עד כמה דבריו כל כך נכונים ואקטואליים

בימים אלה!

 

 

צטט: אלי דינר 2009-03-17 19:19:16

 "יחד עם זאת קיים סוג חדש של ואניטס, דרמתי פחות וחילוני יותר, כמעט משעשע, בעל טעם דקדנטי מסוג חדש, שהתפתח במאה העשרים ובעיקר במחצית השנייה שלה. כאן שואפים לייצג דימויים חזותיים המתווכים ע"י טכנולוגיית השידור ההמונית שלהם – שלטי פרסומת, מסכי קולנוע, טלוויזיה ומחשב. אלה קובעים איך להתלבש, איך להתנהג, מה לאכול ולאן ללכת... כדי להיות קיימים, כדי להיות שייכים למציאות. התהפכו היוצרות – מעכשיו העולם האמיתי יהיה זה שיחקה את עולם הדימוי.

 בהיותם מעשה ידיים מלאכותי, צבעוני ובלתי מתכלה, מתפקדים הדימויים המשודרים הללו כמגן דמיוני בפני כוחות הטבע ותהליכי ההתהוות והשינוי החברתיים. זאת משום שדימויים סינתטיים אלה לעולם אינם מזדקנים, שכן גם הדגמים וגם הדוגמנים המוצבים בהם, סטנדרטיים הם וניתנים להחלפה.הדימויים המשודרים סומנו והועלו לספירת האמנויות היפות ע"י הפופ-ארט. בכך נסגר המעגל שבו, חברה המבוססת על שיווק וצריכה מצליחה להציב את הסחורה כחפץ יחיד לסגידה, ומכוננת פולחן מונותיאיסטי מסוג חדש המאחד אליטות והמונים לקולקטיב מדומה אחד.

הדימויים הללו הם מלאכותיים אבל אינם וירטואליים. הנעורים הסינתטיים והנצחיים המיוצגים בהם ושידורם ההמוני – על יופיים הפולש והבלתי מתכלה – שואף להחליק עד דק את הפערים העמוקים הקיימים בין בני האדם, בין מעמדות ובין תרבויות, ומעלה על נס את הדמיון בהופעה, דמיון אשר אינו אלא דמיון מדומה."

 

הי אלי

את מי אתה מצטט כאן ומתוך איזה קונטקסט? (אנא תן לינק).

צטט: אלי דינר 2009-03-17 22:51:17

הרבה לפני מבודריאר גרמשי טען שתפקידה של האידאולוגיה היא להפוך את התרבות לטבע. נכון שאתה מדבר על מצב טכנולוגי, לא אידאלוגי, אבל לטענה של בודריאר גבולות ברורים: למרות שקשה להבדיל בין דימוי מלאכותי לשיקוף של דימוי טבעי אבל כשהפצצות נופלות למאתה מתים בני אדם למרות שלמעלה רואים זיקוקי דינור.

 

ללא ספק הדימוי המשודר כונן מציאות מדומה שתודעתנו תופסת כאמיתית, אבל כפי שבזמן הכתב המציאות (THE REAL) היה קיים רק ברווח שבין האותיות, במציאות המשודרת הוא קיים ברזולוציה הנמוכה ושיבושים הלא מתוכננים שבמסך (פיקסלים חמים, מתים, ועוד כאלה שרצים עליהם אני לא מסוגל להבין כלום, למרות שניסיתי).

 

מעניין שכדי שאדם יראה אמין במסך יש צורך לשבש את פניו עם פיקסלים. אם ל-א' יש פיקסלים שמסתירים את פניה סימן שיש אמת שצריך להסתיר. הפיקסל, השיבוש שבדימוי הופך לסמן של המציאות. כמובן גם את זה ניתן לפברק, אבל זה מסמן צורך אנושי לגעת,

הי אלי,

כתבת: המציאות קיימת ברווח בין האותיות או השורות והעמודים, שבהם אולי אנחנו נוטשים את הספר וחוזרים למציאות הפיזית...

היום המציאות היא על המסך המצוי בכול מקום , ומפיל עלינו את המציאות במסות בלתי נתפסות . המסך אם זה טלוויזיה, מחשב או הסלולרי , מסתירים את "הטבע", מה שרחוק ואכזוטי מצוי כאן ועכשיו...הרזולוציה של המסך ואיכות הדימוי הדיגיטאלי, משתפרים מרגע לרגע!

מחר, בעוד שבוע, חודש, או שנה, אנו נביט בטבע בסופר-רזולוציה, שתציג סופר מציאות- "ראווה" הניתנת למניפולציה מיידית בהתאם להעדפות של כול אחד ואחד מהצופים.

הריאליטי שואו, היא דוגמה לכך. הצופה "מסדר" לו את המציאות על המסך, ע"י SMS וקליקים של עכבר... הוא רואה אותה בפילטר "ורוד" או "שחור" לפי בחירתו...

וורהול אמר שהמגונה תביא למצב שכולם יראו ויעשו מה שהם רוצים, אך למעשה כולם יחשבו את אותו הדבר....

בשידורים הדיגיטאליים, לכולם יש פיקסלים על הפנים, (אם מגדילים את התמונה רואים אותם בברור).

דווקא אלה ה"מושלמים", שנראים יותר טוב מהמציאות, הם אלה שעברו עיבודי "פוטושופ" כבדים. המדיה היא המסר (מקלוהן)....

כמו שכתבת אנחנו בעידן הואניטאס האולטימטיבי.

 

צטט: ראובן פלץ 2009-03-18 09:29:39

 

הוא טוען למעשה שיש להיאבק נגד חברה

שכל מצעה מסתכם במופעים - מסחריים.

עד כמה דבריו כל כך נכונים ואקטואליים

בימים אלה!

 

 

בוקר טוב ראובן,

אז מה אתה מציע?

האם עלינו להאבק ובאיזה אופן?

 

צטט: udi.s 2009-03-18 09:02:39

Janis Joplin/Kris kristofferson
Mercedes Benz

Oh Lord want you buy me a Mercedes Benz
My friends all drive Porsches
I must make ammens
Worked hard all my lifetime
No help from my friends
Oh Lord want you buy me a Mercedes Benz
-

 

אודי זה לא חדש!

מאז שחר ההיסטוריה האדם שאף לשדרג עצמו

לחיבור אדם "מכונה" ...

Sandro Botticelli
Pallas and the Centaur

Uffizi Gallery, Florence

צטט: avimedia 2009-03-18 09:48:38

חברת הראווה

האם אנו עדים  ביתר שאת היום, להתגשמות רעיונותיו של דבור, למשל בתוכניות הריאליטי בטלוויזיה,  או ברשת האינטרנט, המפיצים גלובאלית את סמלי הראווה, המצויים בכול מקום וזמן (סופרפוזיציה) ומנחים אותנו בהתנהלותנו היומיומית...

 מה לדעתכם, תפקידו של האמן וצרכן האמנות בעולם סיטואציוניסטי זה?

הי אבי

נושא עמוק ומעניין אך אי אפשר לנתק את הדברים של דבור מתוך הקטנטקסט שבהם נכתבו.

מדובר על 1967  - כשתחום הפרסום החל להיות נוכח והפופ ארט מגיב אליו. אך מלכות הצריכה לא החלה אז. כבר בשנת 1899 תבע ובלן את המושג "צריכה ראוותנית" בספרו התאוריה של מעמד הפנאי.

 

הספר של דבור מעורר עניין אך הוא נחשב (על פי הלינק שנתת) למניפסט שמאלני וגם את זה צריך לקחת בחשבון.

 

מה זה "סמלי" ראווה, לדבריך? האם הראווה עצמה אינה סמלית - שהרי מזמן עברנו מכלכלת צרכים לכלכלת רצונות והרצונות שלנו מלווים ערכים סמיוטיים, המעניקים לנו סטטוס ומשמעות חברתית.

 

אני לא מצליחה להבין איך דווקא תוכניות ריאליטי מנחים אותנו בהתנהלותנו היומיומית. לדעתי אתה נותן להם יותר מדי מקום.

 

לדעתי, הפצת הראוותנות נעשית על ידי הצרכנים עצמם , שמרגישים שהם זקוקים לסמלי סטטוס כדי למצב את עצמם גבוה בהיררכיה החברתית.

מהבחינה הזאת, גם אמנות משתתפת בחגיגה וביתר שאת. שהרי, כפי שכתבתי לפני כשנתיים  בפוסט על צרות של עשירים, מה שווה להיות עשיר אם אף אחד לא יודע זאת? ובימים (שכבר אפשר להתייחס אליהם בעבר לאור המצב הכלכלי הנוכחי) שבהם היה קשה להתבלט, אין כמו יצירת אמנות נחשבת כדי להבליט עושר. זו אחת הסיבות ששוק האמנות הגיעה לגאות שהגיעה - כמות הכסף העצומה שהצטברה בחשבונות הבנקים של מתעשרים חדשים וישנים, איפשרה להם להביא את צריכת הראווה לשיאים שלא נודעו. הרי אנשים מזמן איבדו את תחושת השובע.

 

דווקא היו אמנים חיים שנהנו מזה מאד - דמיאן הירסט הוא רק דוגמא אחת - גם ג'ף קונס, פיטר דויג ואפילו כמה אמנים סיניים.

 

תודה על הקישור לספר, אותו לא היכרתי  והוא מאד מתאים לנושאים בהם אני עוסקת.

אבי, הרסת אותי מצחוק

האדם לא שואף להתחבר למכונה, האדם שואף להתחבר לאישה.

השיר הוא תפילה לאלוהים לסמל מעמד/כסף.

האישה במודעה הזאת מודבקת למכונית בכסף, אין כאן כל חיבור טכנולוגי.

כסף=מעמד=סקס

זה כל מה שדיירי האח הגדול יודעים מבינים ומבקשים.

The best things in life are free
But you can keep 'em for the birds and bees
Now give me money. that's what I want

-

גם בוטיצלי והכנסייה ידעו את זה.

-

-

צטט: avimedia 2009-03-18 10:08:45

צטט: udi.s 2009-03-18 09:02:39

Janis Joplin/Kris kristofferson
Mercedes Benz

Oh Lord want you buy me a Mercedes Benz
My friends all drive Porsches
I must make ammens
Worked hard all my lifetime
No help from my friends
Oh Lord want you buy me a Mercedes Benz
-

 

אודי זה לא חדש!

מאז שחר ההיסטוריה האדם שאף לשדרג עצמו

לחיבור אדם "מכונה" ...

Sandro Botticelli
Pallas and the Centaur

Uffizi Gallery, Florence

 

 

צטט: דבי לוזיה 2009-03-18 10:10:33

מה זה "סמלי" ראווה, לדבריך? האם הראווה עצמה אינה סמלית - שהרי מזמן עברנו מכלכלת צרכים לכלכלת רצונות והרצונות שלנו מלווים ערכים סמיוטיים, המעניקים לנו סטטוס ומשמעות חברתית.  

אני לא מצליחה להבין איך דווקא תוכניות ריאליטי מנחים אותנו בהתנהלותנו היומיומית. לדעתי אתה נותן להם יותר מדי מקום.

 כפי שכתבת אנו בעידן של "כלכלת רצונות", או כלכלה של מידע וסמלים ולא של אובייקטים ממשיים. הסמל מהווה את התגשמות הסטאטוס.אם בימי דבור הטלוויזיה סימלה את תחילת הגלובליזציה , רואים זאת יפה בסרט, בחדר הבקרה עמוס המסכים ובקרים המנתבים את התמונות , מול הקהל היושב בביתו או בקולנוע וצורך את הראוה תוך שהוא  מהופנט מהשדרים.תוכניות הריאליטי היום הם השלב הבא של מה שנראה בסרט והועבר בספר. הקהל  בעצמו יושב היום בחדר הבקרה, צופה במוניטורים המציגים מידע או את רצונותיו, הוא בוחר את הערוצים התכנים בהם יצפה.דהינו יש מעבר מהסיטואציונאליזם החד כיווני עליו דיבר דבור, בו יש יצרן תכנים מרכזי "ערוץ שידורים אחד", אל  קהל צרכנים פאסיבי הצורך את המידע מהטלוויזיה  בסלון ביתו, בקולנוע, בעיתון, ברדיו, בסופרמרקט ושאר ערוצי המדיה...

אל מצב, בו הצרכנים הפכו אקטיביים יושבים מול הערוצים שהפכו דו-כיווניים ואף רב-כיווניים ומתאימים אותם לצרכיהם של הקהל שהפך למלך התקשורת.

  

לדעתי, הפצת הראוותנות נעשית על ידי הצרכנים עצמם , שמרגישים שהם זקוקים לסמלי סטטוס כדי למצב את עצמם גבוה בהיררכיה החברתית.

 

אכן הצרכנים עצמם קובעים –מעלים ומורידים בזמן אמת את סמלי הסטאטוס, ובכך אכן ממצבים עצמם בעיני עצמם גבוה בהיררכיה החברתית. אחד הערוצים הוא תוכניות הריאליטי. אשר גיבוריהם הופכים לחלק מזרם המידע בערוצי המדיה, ממשיכים להנחות תוכניות, מופיעים בקהל, ובכך הופכים להיות "שליחים" של קהל הצופים שבחר בהם והזדהה איתם (מרגיש שהוא זה ש"עשה" אותם).

 

מהבחינה הזאת, גם אמנות משתתפת בחגיגה וביתר שאת. שהרי, כפי שכתבתי לפני כשנתיים  בפוסט על צרות של עשירים, מה שווה להיות עשיר אם אף אחד לא יודע זאת? ובימים (שכבר אפשר להתייחס אליהם בעבר לאור המצב הכלכלי הנוכחי) שבהם היה קשה להתבלט, אין כמו יצירת אמנות נחשבת כדי להבליט עושר. זו אחת הסיבות ששוק האמנות הגיעה לגאות שהגיעה - כמות הכסף העצומה שהצטברה בחשבונות הבנקים של מתעשרים חדשים וישנים, איפשרה להם להביא את צריכת הראווה לשיאים שלא נודעו. הרי אנשים מזמן איבדו את תחושת השובע.

 

האמנות עדיין לא הפנימה את המהפך, כיוון שהיא קשורה למערכת הישנה של "קדם הראווה" , היא מייצרת עדיין אובייקטים, אם זה תמונות או פסלים, המיועדים למקומות "דיסקרטיים"... הראוה צריכה מידע, שיהיה זמין ונפוץ ברשתות המדיה! תמונה "ייחודית" חד פעמית, בלתי משתכפלת, מכניסה מקלות בגלגלי הראווה, שרוצה להיות בכול מקום וזמן....

הקהל רוצה לקבוע מה יראו במקומות בהם מופצת הראוה ובניהם הגלריה והמוזיאון. רשתות התקשורת הממוחשבות מאפשרות זאת.כמות הכסף הגדולה שייכת עדיין ל"ראווה הישנה" – ערוץ חד כיווני מאחד לרבים, בהם באמת בודדים זכו לצרוך אובייקטים מאד יקרים ונדירים, כאשר העולם מוצף במידע זמין.נראה לי ש"חוק הזנב הארוך" יגיע גם לשוק זה. הרי כולם מזפזפים ריאליטי, ומשפיעים על המציאות ה"ממשית". דווקא היו אמנים חיים שנהנו מזה מאד - דמיאן הירסט הוא רק דוגמא אחת - גם ג'ף קונס, פיטר דויג ואפילו כמה אמנים סיניים.  

תודה על הקישור לספר, אותו לא היכרתי  והוא מאד מתאים לנושאים בהם אני עוסקת.

ייתכן והפורמלין בעבודותיו של דמיאן הירסט מסמן את "מות" האמנות החד כיוונית, בה הקהל היה "שק תפוחי אדמה" פסיבי...