| 23/3/09 15:09 |
0
| ||
עמילי, אם תרצי להתחלף בעבודות תגידי :-) -- אבי רוזן אמן מדיה חדשה http://www.youtube.com/user/ephemeral8 | |||
| 23/3/09 17:20 |
0
| ||
הי רות, אני לא SYSADMIN לכן אין לי נתונים כמה כול אחד מהחברים כאן מקוון, אם את חברה בקפה במשך שנה, סביר להניח ש"הצצת" יותר שעות מצופה ממצוע באח הגדול... המציצנות איננה נמדדת באורכה אלא בטיבעה ובאיכותה הפירגון ההדדי הוא עניין יחסי. החלק הנעתב ה"פומבי" הוא חלקי בלבד לעומת החלק הנסתר (צ'טים שמנהלים בניהם החברים, בהקשרים שונים ומשונים) את זה את לא רואה... זה כמו בחדר של האח הגדול ביני לבינך...אל תענה לההוא, בוא נצא נגד ההיא, וההם סתם לא מבינים גם מה שקורה כאן בקפה מועתק ומצוטט לרחבי הרשת, יש רבים שאינם חברים אך קוראים את מה שהולך כאן... אין אוריגינאליות היום... אולי באמת נשארה רק האהבה והיא תנצח -- אבי רוזן אמן מדיה חדשה http://www.youtube.com/user/ephemeral8 | |||
| 23/3/09 17:55 |
1
| ||
אני בעבר רציתי לעשות החלפות עם חברה אמנית ,וכמעט וזה קרה, אבל בבית הציבו וטו , עם הציורים יש לי בעיה לעשות את זה אבל עם הרישומים אני יכולה .
ואפילו אם תמצא משהו מהרישומים שאתה אוהב תקבל ממני מתנה. מגיע לך, אתה בשבילי מורה ,זה במקום לשלם על שיעורים פרטיים. -- עמילי גלבמן | |||
| 23/3/09 18:02 |
0
| ||
עמילי, כאן ברשת כולם שווים! אני לומד ממך ומכולם בדיוק כמו שאת ממני... הידע שלי נועד לכלל, וגם שלך. כשניפגש נחליף עבודות בשמחה. -- אבי רוזן אמן מדיה חדשה http://www.youtube.com/user/ephemeral8 | |||
| 24/3/09 13:32 |
0
| ||
אבי, מוכנה אולי לקבל שאין יכולת לשמוע כל מילה הנאמרת בחדרי האח הגדול. האמת שאינני עוקבת ממש אחרי התכנית. באשר לאוריגינליות, אני ממש לא איתך.
אם אין אוריגינליות, ואפילו אם אין שאיפה לכך, אז באמת אפשר "לכבות את האורות, וללכת הבייתה". ללבוש שק ואפר ולחכות לכיבוי המאורות ולחורבנו של כדור הארץ.
אימרתך היא אימרה אפוקליפטית, וממש מייאשת.
אני עדיין מאמינה שאפשר לחדש, ולפחות צריך לשאוף לכך!! כאשר אני מבקרת בתערוכות (ולצערי מעט מידי), אני נכנסת לאופוריה כאשר אני מגלה ולו יצירה אחת שעושה לי את זה, ומצליחה לתת לי את הרגשת ה"יש". חבל שאינך חובר להרגשה כזאת.
ואלי, אולי, אתה חש כך, אבל לא מוכן להודות בכך? תמהני. רות
-- אמנית סקרנית ודעתנית | |||
| 24/3/09 14:56 |
0
| ||
הי רות, מהי אוריגנליות בעינייך? האם אין זו אוריגינאליות שאחרי 60 שנות טלוויזיה בהן הצופים היו שקי תפוחי אדמה פסיביים הבוהים מול המסך של ערוץ בודד, שהאכיל את כולם את אותם הלוקשים, היגענו למגוון ערוצים, בהם הצופים אינטראקטיביים, ומפעילים את מנהלי התכנים המשודרים. הם יוצאים מגדרם לגלות מה רוצים ואוהבים הצופים, ויספקו להם את התכנים. אם זה לרות בערוץ היסטוריה ואמנות, ואם זה למיכל בערוץ הקניות, או לאבי בערוץ ההיסטוריה... והכול בקליק אחד. למה,
"לכבות את האורות, וללכת הבייתה". ללבוש שק ואפר ולחכות לכיבוי המאורות ולחורבנו של כדור הארץ. דווקא כשמתחיל להיות מעניין!
-- אבי רוזן אמן מדיה חדשה http://www.youtube.com/user/ephemeral8 | |||
| 24/3/09 18:51 |
1
| ||
בריאת חוה - הנרי פוסלי
בראשית ל"ח, פס' ז-י מסופר: וַיֵּדַע אוֹנָן, כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע; וְהָיָה אִם-בָּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיו, וְשִׁחֵת אַרְצָה, לְבִלְתִּי נְתָן-זֶרַע, לְאָחִיו. וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיָּמֶת, גַּם-אֹתוֹ.
אין למעשה אונן כל קשר לאהבה. מדובר בסיפוק אגו יצרי בלבד. האהבה בהא הידיעה מתבטאת בנתינה ובחיבור אמיתי במגע רוחני ופיזי/בשרי עם הזולת לצורך קיום דור ההמשך. ככתוב: "ודבק באשתו והיו לבשר אחד".
ושחת ארצה - הוא מעשה העומד נגד המצווה הראשונה בתורה - מצוות פרו ורבו. ההתנגדות למשכב זכר נובעת גם היא מסיבה זו.
אלוהים ברא את חוה בדיוק לצורך עניין זה אחרת יכול היה להשאיר את אדם לאונן לבדו בתוך הגן.
-- אחראי על פורום יצירות וחפצי אמנות באתר "קולקט" אמנות אספנות. | |||
| 24/3/09 19:48 |
1
| ||
ראובן, שכחת לציין שמי שמאונן יצמחו לו שערות על כפות הידיים, ינשרו לו שיניים ויהפוך לעיוור! מדבקותך בפסוקים אני מבין שאתה גם נגד משכב שלא לצורך פרו ורבו, נגד אמצעי מניעה? נגד הפריה חוץ גופית? נגד הפריה מתורם? נגד יחסים חד מיניים? היום אישה יכולה להיכנס להריון שלא מגבר...
ראובן, נשארנו לבד בגן...
-- אבי רוזן אמן מדיה חדשה http://www.youtube.com/user/ephemeral8 | |||
| 24/3/09 20:42 |
0
| ||
לא יודע מהיכן אתה מסיק שאני נגד הקדמה. (מה גם שהקדמה בתחומים רבים יכולה להראות בעני האחר בצדק כרגרסיה). החברה האנושית נמצאת היום במקום אחר מימי התנ"ך, במקום טוב יותר או רע יותר זה עניין של השקפת עולם. בוא ולא נשכח שחוקי התנ"ך היו הבסיס לחיי חברה וקהילה בזמן התהוות האנושות בתקופת האינדיבידואליזם, הכוח והאמונה באלילים. מכיוון שאנו מדברים במילים בעלות משמעות, אני נוטה להביאן אל המקור, אל הגורם אליו הן משתייכות. כמו פשר המילה "אונן" במקור המקראי, שאינו במובן של אהבה.
ובהזדמנות זו אני מצרף סיפור יפה של י"ל פרץ בעניין הקדמה
פוחת והולך אמר יוחנן המלמד כיוָן שלא לגלגו המשׂכילים מצד אחד, ולא ערערו אנשי-שלומנו מן הצד השני על מה שספּרתי קודם לזה, אות לטובה הוא; סימן הוא, שצדקתי במשפטי, שאין בין המשׂכיל והמאמין בזמן הזה אל השם בלבד; ושאם מרעישין זה כנגד זה שמים וארץ ומעפּרין בעפר, ותוקעין, ומריעין – אך שמָא גרים, ולא יותר... ואמרתי בלבי – כיוָן שכך, למה זה אנוכי מונע את הטוב מבעליו? הדבורה יונקת מיץ מדשאים וצמחים ונותנת דבש; ואני, שראיתי הרבה בימי חיי הבלי – אספּר לדורות... ורוצה אני לספר עתה מה שעתה פעם אחת על זכרוני, בשעת הוראת שעה... כי עכשיו מלמדים גמרא לשעות, והעיקר הם הדברים החיצונים... ועל פי מקרה נתגלגל הדבר על ידי תלמידי המשׂכיל כמר איציקל, שהוא אוהב להתוַכּח עמי... ואם אני מתיירא מפני בטוּל תורה, ואיני עונה לו לפעמים משום "לא תעשׂה מלאכתך רמיה", אפשר, שכמר איציקל מאמין, שנעניתי לו והודיתי לדבריו – יהי השם עמו; מה בכך?... והבחור הזה מתהלל מאד בעולמו... בפה ממלל רברבין משבּח הוא את הדור, שמלאכתו נעשׂית על ידי מכונות ומנגינאות (לאביו יש בית-חרושת למעשׂה בורית), שהקיטור משרתו, והחשמל – עושׂה רצונו; וטוחנין לו קמח, ואופין לו לחם, ועושׂין לו בורית, ומעבירין אותה מקצה העולם ועד קצהו בקפיצת-הדרך... ובטוח הוא בבעלי ההמצאות, שהיום או מחר יאספו רוח ויצוו לו לעשׂות כל מלאכה, וגם מעֵין רכב-אש יהיה לנו, כי ישעבדו לצרכינו את אור השמש וקרניו... והעיקר – שברבות הימים נהיה פורחים במגדלים באויר כמלאכי-השרת, להבדיל... והנה בנוגע למלאכות ותקוּן העולם הזה, כולי עלמא לא פליגי, שדור ודור מגלה חדשות, ומשתבח הננס על גבי הענק. אבל תלמידי איציקל מאמין, שגם רוח האדם – כמו שהוא אומר – משתכלל; שגם באמונות ודעות ומעשׂים טובים אנחנו "משתלמים"... תלמידי איציקל הוא בעל מזג טוב ועולמו כולו טוב: השלום מתגבר בעולם, מידת הרחמים עולה כפורחת (מפרישין הרבה לצדקה, גם אביו הגביר מפזר...) ועוד מעט – וגר זאב עם כבשׂ וגו'. ובנוגע לזה אני מסופק מאד... ועלתה על לבי שאלת החכם מכל אדם: מי יודע רוח האדם, העולה היא למעלה?... ויודע אני גם כן, שיש מים עכורים, נוזלים בחול, שהם מיטהרים בדרך הלוּכם, עוזבים בדרך הלוּכם על האדמה כל חלאה וזוהמה, וסופם להית מים מתוקים לשתיה, להשיב נפש עיפה; ויש מים נוזלים ממקום קדוש, ממקור מים חיים יהלכון, ובדרך הלוּכם הם מקבּלים לתוכם עפר מן האדמה, כל סחי ומאוס, והיו באחרית הימים למים מרים ומאוררים, לצבּוֹת בטן, חלילה... ולמי מהם הדבר דומה? כשאני יושב וחושב בזה, והנה עולים לפני במחזה: הרב הגאון ר' זושיל'ה, זכר צדיק לברכה, שישב חמשים שנה על כסא הרבנות בזאמוֹשטש; בנו הגביר ר' יחיאל, נשמתו עדן, שהתחתנו בו עם גביר אחד מלובלין, והיה יושב שם על התורה ועל העבודה וצדקת פזרונו נודעת בהעיר והסביבות... והשלישי, גם כן נכבד, הנגיד ר' יוסף שיחי', אביו של כל תלמידי כמר איציקל, היושב פה וַארשה, גביר גדול לאחיו, בעלי בי-מעשׂה הבורית הגדול, כמו שיזכר להלן... כידוע, היה ר' זושיל'ה אחד מגדולי הדור... בימי ילדותו יצחק מים על ידיו של הרב הגאון מליסא, והרב הגאון מזכירו לשבח גדול בתשובה אחת, ואומר בזה הלשון: "ותלמידי המובהק כמר זושא למד לפני אותה הסוגיא וצלל במים אדירים, והעלה בידו מרגניתא טבא" ולהלן: "מובטח אני, שיהיה גדול בישׂראל", וכן היה. צנא דמלי ספרא היה ר' זושיל'ה, ושׂכלו הטהור והחד היה מגלה עמוקות באמת; אך כל זה ידוע לכול. ולמה קראו לו בשם ההקטנה: ר' זושיל'ה? ראשית – משום חבּה. הגאון הגדול הזה, שהתגבר כארי לשם קונו ותורתו, שלא חת מפני גבירים ואדירים, תקיפים ומוכסין, וגם כן – לא זע בשעת הצורך, בהפסד מרוּבּה, אפילו מפני הקדמונים, כדי שלא לכלות ממונם של ישׂראל, ושהיה אומר: פלוני היה רב בזמנו ובעדתו ואני מרא דאתרא בזמני ובקהילתי, – ר' זושיל'ה זה נהג את צאן מרעיתו בלב טוב ועין טובה ב"שמא יכעס" בלבד... הגביר לא פסע על ראש העדה – שמא יכעס ר' זושיל'ה; מוכס הבשׂר לא השתמש בחגיהם ולא העלה אף פרוטה אחת על ליטרת הבשׂר – שמא יכעס ר' זושיל'ה; המלווה ברבית לא עבט את העני ולא מכר את נחלתו – שמא יכעס ר' זושיל'ה; החסידים לא התגודדו ולא מינו להם שוחטים חדשים – שמא יכעס ר' זושיל'ה וכו' וכו'. והכול מתייראין מר' זושיל'ה, ור' זושיל'ה זה אינו מתיירא אלא מן החמץ בפסח. בכל ימות השנה כוחא דהיתרא עדיף, כמעט הכול כשר; ומערבי פסחים עד סופם – ר' זושיל'ה צוֹוח ככרוכיא: אסור, טרפה... אסור באכילה ואסור בהנאה, צריך לשבור את הכלים... אימת ה"משהו" נופלת עליו! משום מה? משום שנאמר: הכּרת תכּרת הנפש ההיא מעמיה... ור' זושיל'ה היה אומר: "בשבעה מדורות גיהנום, ולא – מחוץ למחנה ישׂראל!"... בזה אינו סומך על דעתו. והדברים עמוקים... ושנית (קראו לו בשם ההקטנה) משום שהיה קטן מאד בדופו, בקומתו. בתוך אספות בעלי תריסין לא נכּר ר' זושיל'ה. מי שלא בא בתוך עשׂרת הראשונים, מוכרח היה לשאול אם ר' זושיל'ה כבר בא או מחכין לו... אבל כשהוא רואה, בעמדו בפתח, שה"עולם" שותק ומרכין ראשו לצד אחד, יודע היה שכבר בא ר' זושיל'ה, שהוא יושב בראשו ופיו מפיק מרגליות, ודבריו, כדרכו, בנחת נשמעים, ובעלי-הבתים שותים בצמא את דבריו... אז ימתח חוט של חסד וחבּה על פני הבא, יסגור את הדלת אחריו בלאט ושׂפתיו לוחשות: ר' זושיל'ה, שיחי'... ר' זושיל'ה, שיחי', מדבר... ור' זושיל'ה, שהיה אוהב ישׂראל באמת, נמשך מאד אחרי הילדים. יודעים זאת חובשי בית-המדרש הקטנים, וכשר' זושיל'ה בא, רצים הם לקראתו בצהלה, גמרותיהם בידיהם, ומקיפים אותו ושואלין אותו בסוגיא זו וזה בסוגיא זו, ור' זושיל'ה מקבל נחת, ועונה לכל אחד ואחד במתק שׂפתיו, בצחוק-חן של מלאכי-השרת, ובאותה שעה קולו הנעים מצלצל כפעמון קטן של כסף; אך מתוך הנערים אינו נראה. ומעשׂה, ולעיר הסמוכה שבּרשין נתקבל רב חדש ממרחקים, וזריז היה לבוא תיכף לזאמוֹשטש לראות ולהֵראות את פני ר' זושיל'ה, וכיון שלא מצא אותו בביתו הלך לפי שעה לבית-המדרש; כראות הרב משבּרשין את הילדים צוחקים מתוך תענוק, וכשמעו את הקול הנעים, המנצח בתוכם בהלכה, נגש אליהם וראה את ר' זושיל'ה, ונשתומם ושאל: מי הוא זה הבחור, שקפצה עליו זקנה בילדותו? ובמוסף ראש השנה, כשהיה ר' זושיל'ה עובר, כמנהגו, לפני התיבה וקורא "ממעמקים", מוכרחים היו בעלי-הבתים, שביקשו להסתכל בתנועות ראשו הקטן של שליחם לפני המקום, לעמוד על בהונות רגליהם, ובשורות האחרונות – לקפוץ על הספסלים... לפי שהכול היו מאמינים, שבתנועות ראשו הנעימות, בצירוף מנגינותיו המתוקות, מתבארות ומתפרשות להם כל כוָנות התפילה... והעיקר היה אצלו שׂנאת הצבע. חמשים שנה ישב על כסאו בזאמוֹשטש, ומלאכים יחפזון בכל שנה ושנה מערים גדולות וטובות ממנה לקחת אותו אחרי כבוד, והוא אינו שומע להם... ופעם אחת אמר בליצנותא דאוריתא: מעולם לא הרגתי איש שאהיה מוכרח להיות נע-ונד... בני העיר מתחננים לפניו: תן לנו להוסיף על משׂכורתך, והוא גוער בהם: מה אתם חפצים? לעשׂות אותי זולל וסובא? רעב בתוככם לא הייתי מימי!... וכנגד רצונו לא העיז איש לעשׂות דבר... שמא יכעס! ומשׂכורתו של ר' זושיל'ה חמשים זהובים פּוילי"ש לשבוע... ורח"ש אינו לוקח; הוא היה אומר: רב אני, ולא מקבּל... דמי פסקים ופשרות הוא מחלק בין הדיינים שישבו אתו; מתנות חגים ומועדים הוא נותן להשמשים; ואת המנות של פורים הוא מחליף, שולח את מנות העניים לעשירים ומנות העשירים לענייים, והוא לבדו אוכל ממאפה הרבנית – אדם רוצה בקב שלו! ועוד מנהג נפלא היה לו לר' זושיל'ה... אם על פי מקרה היה יחידי בביתו ויצא, והתבונן בסגרו את הדלת על המסגר הישן והמקולקל, נאנח ואמר בלבו: רוב גנבי ישׂראל נינהו... והוא אינו רוצה שיכּשל איש מישׂראל בממונו... ומוסיף הוא בלחש: רבונו של עולם, אתה עד, שהנני מפקיע מרשותי ומפקיר כל מה שיש לי, ביודעים ובלא יודעים... וכשובו הביתה שב וזכה מן ההפקר. --- הארכתי בר' זושיל'ה זצ"ל, וכדי שלא יהיו הדברים יגעים, אקצר ביוצאי חלציו. גם אני פוחת והולך... כנזכר לעיל, נשׂא ר' יחיאת בנו אשה מלוּבּלין; והוא גר ימים רבים בבית חותנו, ואחר כך היה לבעל-בית ועשיר בפני עצמו. כל ימיו אכל מפירות הנדוניה שקבּל, והיה יושב על התורה ועל העבודה, והתעסק במצווֹת ובמעשׂים טובים... ומידה אחת ירש מאביו הגאון והחזיק בה בכל תוקף ועוז, שלא להלבין פני איש... ר' יחיאל מתעסק בצרכי-צבּוּר באמונה, אבל אינו מקבל שום התמנוּת... הוא עושׂה את שלו בצנע, בחשאי, ואך המקורבים ביותר יודעים מעט מזער ממה שהוא עושׂה. ר' יחיאת אינו חונן ונותן לדל, אלא מלווה לו בשעת דחקו. "כשתרויח תחזיר לי, קמעא קמעא קמעא תשלם"... ובאופן זה הוא נותן בהקפה: עצים להסקה, קמח למצות, לרפואת חולים וכדומה... ומלבד זה הוא מלביש ומנעיל את בני התלמוד-תורה על חשבונו... מי מנה צדקת ר' יחיאל!... ופעם אחת קרה לו לר' יחיאל, ששב לביתו ומצא בחדרו איש, שנבהל מאד בבואו, וירא – והנה איזה חפץ בולט מתוך בגדו... ור' יחיאל ידע, שהאיש ההוא אינו מן הגנבים, חס ושלום, אלא עני הגון; והבין, שבשעת דחקו בא לבקש ממנו עזרה בצר, ולא עמד בנסיון. והעמיד ר' יחיאל סבר פנים יפות, ואמר לאותו האיש: – למלוָה אתה צריך, ידידי, משכון הבאת, הראה נא את המשכון... והעני עומד, ושיניו דא לדא נקשן. – ולמה אתה מתבייש, יהודי?... גלגל הוא שחוזר בעולם... היום אני מלווה לך, מחר תלווה לי... אל תתבייש... ובדבּרו נגש והוציא מנורת כסף מתחת בגדו, והעמידה על השולחן. ועושׂה ר' יחיאל את עצמו, כאילו הוא רואה את המנורה בפעם הראשונה, והוא מסתכל ומתבונן בה, ואומד אותה בטביעת עינו. ואותו האיש חפץ לברוח, ורגליו כמו לנחושתים הוגשו. – וכמה אתה צריך, ר' יהודי? – שואל ר' יחיאל. וזה – לשונו דבקה לחכּו ואינו יכול לענות. – אמנם, ביישן גדול אתה, ר' יהודי... כן, כן... אבל מה לעשׂות? אנסה להיות לך לפה... – הנה – אומר ר' יחיאל – ימי הפסח ממשמשים ובאים; מסופק אני אם יש לך לצרכי החג... הגד – אין לך? האומלל מרכין את ראשו... – בלי ספק! לא נביא ולא בן נביא אנוכי, אבל פניך מעידים בך. ואולי יש לך עוד בת להשׂיאה? האומלל לא התאפק עוד וגעה בבכי. – ולמה תבכה? שוטה שבעולם! הלא אמרתי לך: גלגל הוא שחוזר... ובכל זאת, ר' יהודי, אין לך רשות לבכות באזני... על פי דין מחויב אני אך להלווֹת לך – "עזוֹב תעזוֹב עמוֹ" כתיב – ולא לשמוע קול בכיך... וכיוָן שאינך רוצה להגיד לכמה אתה צריך, אלווה לך כפי המשכון... המשכון, אם אינני טועה בטביעת עיני, שווה הוא לכל הפחות, עובר לסוחר – מאה רוּבּל כסף... אני אלווה לך שבעים! לצרכי החג עשׂרה, לנדוניה – חמשים, ועוד עשׂרה להוצאות החתונה... הימצא לך?! וכשתרויח – תשלם... --- עכשיו נעבור אל נכדו של ר' זושיל'ה. ביומא דפגרא הפציר בי פעם אחת תלמידי איציקל לילך עמו לראות את מעשׂה הבורית... רוצה הוא להראות לי את המכונות היקרות והמחוכמות... לא יכולתי להשיב את פניו והלכתי עמו. בביאה עברנו דרך חדר קטן וצר מהכיל שני אנשים ברוחב בבת-אחת. מן המיצר באנו אל חצר גדולה מאד, ואחרי כך אל אולם-המעשׂה, שהיה גדול עוד יותר מן החצר. והאולם הגדול מלא מכונות, ועל יד כל מכונה ומכונה עומד פועל ומתנועע יחד עם המכונה... ונראה לי, שהפועל והמכונה היו לבשׂר אחד, לגולם אחד, ששניהם בלי נשמה, בלי רצון, בלי מחשבה כל עיקר... ומתנועעים הם יחדיו בתנועות קצרות וקבועות, וככה יתנועעו לעולמים, לעולמים... והאזנים חרשות ממשק המכונות, משריקותיהן, מהכאותיהן... מבול של קולות, מבול של מהומות שוחקות, שורקות ומצחקות, גיהנום של רעש וחירוק שינים... ותלמידי קורא באזני בקול את דבר המכונות ותעודתן, ואני איני שומע... מחשבה אחת נוראה מנקרת במוחי; אומר אני בלבי: לו יקומו משה ושמואל וכל הנביאים אחריהם, ויעמדו במקום הזה, וישׂאו משׂא בשם אלהי העולם – הישמע קולם? היחרישו את המכונות, הישתיקו את הגיהנום? ולבי עונה לי: לא... לא יחרישו ולא ישתיקו... וקולם לא ישמע! והנני בורח בפחד גדול מן הגיהנום, ותלמידי רודף אחרי... והנני עוד פעם במשעול הצר, והוא עובר לפני, ומבאר לי, מדוע צר החדר מהכיל שני אנשים יחדיו. – בביאה-ויציאה זאת יכולים הפועלים לצאת אך בזה אחר זה, ובזה אחר זה בודקין אותם... ואין נמלט מיד השומר... – והבדיקה למה? – משום שגונבים את ה בורית ואת כלי-המלאכה הקטנים... – כולם גנבים? – אני שואל בתמיהה. – לאו דוקא... אלא שיש מהם חשודים על הגנבה... – ולמה בודקים את כולם? – שלא לבייש... --- גם זה "שלא לבייש", אך באופן אחר לגמרי!-- אחראי על פורום יצירות וחפצי אמנות באתר "קולקט" אמנות אספנות. | |||
| 24/3/09 21:23 |
2
| ||
אבי, באוגוסט פרסמתי פוסט בשם: "ואהבת לרעך כמוך- אם הטביעה את בנה בן ה4" אני מצטטת את עצמי, (קטע מהפוסט):
"ואהבת לרעך כמוך"- זה המשפט שנזכרתי בו אחרי שניסיתי להרדם עם הרצח הזה מרצד לי מול העיניים. למעשה זה משפט פתוח. אני זוכרת שלימדו אותי כשהייתי קטנה: נכון שאת עצמך את אוהבת? ככה באותה מידה מצווה עליך לאהוב גם את הזולת. ומה אם אני לא אוהבת את עצמי? אז זה מה שיש לי לתת לזולת. אם אהבתי לעצמי היא מעטה מאד- כך תהיה גם אהבתי לזולת. זה אפילו לא משהו נשלט, זה פשוט ככה. כי מי שמסוגל לאהוב את עצמו יהיה מסוגל לאהוב גם את זולתו. אני מנחשת שהאמא שהטביעה את בנה היום לא הצליחה לאהוב את עצמה. אחרת איך יכלה להטביע את בנה שהוא עצמה ובשרה? איך זה שבן אדם לא מסוגל לאהוב את עצמו? איך זה שהוא מגדל רגשות של שנאה רצחנית? כי הוא לא נאהב. זו שרשרת. אדישות מולידה אדישות. קמצנות מולידה קמצנות. רוע מוליד רוע. האמא הרוצחת חיה. היא בערך בגיל שלי. כמה קל לתעב אותה עכשיו. כמה קל לייחל להשבת גזר דין מוות. לבקש נקמה. אבל מישהו לא אהב את האמא הזאת מספיק....
אם ילד חי תחת ביקורת הוא לומד להאשים
אם ילד חי בבטחון הוא לומד להאמין
אם ילד חי באיבה הוא לומד להילחם
אם ילד חי בשותפות הוא לומד להתחשב
אם ילד חי באמת הוא לומד צדק
אם ילד חי בידע הוא לומד חוכמה
אם ילד חי בבושה הוא לומד להרגיש אשם
אם ילד חי בשמחה ואושר הוא ימצא אהבה ויופי
אם ילד חי בהרגשה שהוא רצוי הוא ידע למצוא אהבה בעולם.
-- איריס. בלוג משלה. | |||
| 25/3/09 07:10 |
0
| ||
ראובן אני מאד אוהב פולקלור... הראייה הנאיבית בסגנון "זמנים מודרניים" של צ'אפלין מרגשת! "והאולם הגדול מלא מכונות, ועל יד כל מכונה ומכונה עומד פועל ומתנועע יחד עם המכונה... ונראה לי, שהפועל והמכונה היו לבשׂר אחד, לגולם אחד, ששניהם בלי נשמה, בלי רצון, בלי מחשבה כל עיקר... ומתנועעים הם יחדיו בתנועות קצרות וקבועות, וככה יתנועעו לעולמים, לעולמים... " מדוע אנחנו מזדהים עם הדמות של הפועל והמכונה? כיוון שאנו הם!!! מאז המהפכה התעשייתית אנחנו סייבורגים, עוד מלפני היוולדנו, אנחנו תלויי מכונה ותוצריה, אם זה בניטור הפיזיולוגיה של האם ושלנו ובשמירה על חיינו, מרגע הלידה והחדרת החומרים ה"לא טבעיים" לגופינו (חיסונים תוצרי מכונה), צריכת מזון מהונדס, בגד, שיכון, ושאר שירותים שכולם תוצרי מכונה. (כדי לשמר את המכונה- הגוף שלנו). תחשוב מה היה לפני היות המכונה? אתה ואני לא היינו מגיעים לגיל מופלג של 50 ומצ'טטים כאן... הינו בר מינן מזמן. אנחנו חיבור אדם מכונה - deus ex machina!
הזכוכית הגדולה של דושאן היא תיאור של חיבור כזה. היצירה "ממשיכה" לפעול גם כאשר האמן סיים ועזב. במישור האיקונוגרפי סימבולי, מבטו ותודעתו של הצופה יוצרים את המשמעות הייחודית (קריסת מצב הסופרפוזיציה של היצירה למצב דיסקרטי של הצופה, המאחד את הוויתו עם זאת של היצירה באולםהתצוגה והמרחב-זמן שבחוץ הנשקף דרך החלון בגלריה), נוצר משוב המאחד את הכלה, היא השמיים בחלק העליון, עם רווקייה שהיא הארץ, בחלק התחתון האיחוד בין הכלה והרווקים הוא אקט אהבה. האיחוד בין השמיים לארץ הוא היפוך מעשה הבריאה, דחיסת מרחב וזמן למצב טרום בראשיתי, בו הכול היה בקרבה מיידית. הצופה יוצר "תיקון" קבלי, מפגש מחודש בין האלוהי (אהבה מוחלטת) לבין האנושי (השואף לאהבה זו) ומלכד את שלמות החומר והאהבה שהתפזרו בבריאה.
ראובן, לא הכול היה נחמד פעם... מנגד, תודה שאין לך חיים ללא מכונה... גם ההודעה שלך תשלח לכאן באמצעותה וכך גם אני (כולם) אקרא אותה, המכונה היא "תותב של הגוף" המשפר את ביצועיו... המכונה- המחשב היום "מודעים" למשתמש ומסתגלת אליו. -- אבי רוזן אמן מדיה חדשה http://www.youtube.com/user/ephemeral8 | |||
| 25/3/09 08:20 |
0
| ||
איריס , תודה על המענה המרגש שכתבת!הלוואי והיו פתרונות "סכמתיים" לתופעות איומות המתרחשות בחברתנו.האם בסביבה תומכת, מבקרת, מאמינה שלווה, מתחשבת , צודקת, חכמה, שאינה מתביישת ומאשימה, שמחה, מאושרת ויפה, לא יתכנו מקרים איומים כמו רצח של אם את ילדיה?מניסיוננו יתכן.הרי אחיותיה ואחיה של האם אינם בהכרח כמוה.מחקרים מראים שיש דמיון בין רוצחים אנסים ושאר פושעים, דמיון זה אינו קשור דווקא בנ"ל, אלא בפיזיולוגיה של המוח, תפקוד לא תקין של אזורים, פעילות יתר או תת פעילות של מערכות...יש טיפול תרופתי מונע, נגד אלימות, אונס וכו', החברה גם מבודדת אנשים מאובחנים במוסדות שונים. בדיקות רפואיות מקדימות מונעות מחלות ומוות. מצלמות ברחבי לונדון הורידו את האלימות ברחובות. מנגד יש התנגדות לבניית מאגר נתונים גנטיים וביומטריים שיכולים למנוע פשעים, בטענה של חדירה לצנעת הפרט.ייתכן ובדיקה מקדימה של האם הייתה חושפת את בעייתה ומונעת את מעשיה. אם היא אכן, סובלת מהפרעה נפשית ייתכן וזה תורשתי, אינני מצדיק את מעשי האם! ייתכן והיא חיה כל חייה בגיהינום תחושתי בלתי נסבל , ורצתה למנוע זאת מילדיה שירשו את הגנטיקה שלה...ייתכן שהקדמה תצליח לחשוף בעיות כאלה ולטפל בהן מראש, מנגד כאמור יש לובי חזק המתנגד לפלישה לפרטיות. אינני יודע אם לא אהבו את האמא הזאת מספיק, את זה יבדקו, הרי יש הורגים מתוך אהבה (את עצמם או זולתם)...
שאלה קשה... -- אבי רוזן אמן מדיה חדשה http://www.youtube.com/user/ephemeral8 | |||
לחץ כאן כדי להוסיף דף זה למועדפים


/null/text_64k_1#