מעניין אותי לפרק תבניות  משמעותיות ולשמור על ההבדלים ביניהם, להדגיש את  אי האפשרות  להסתכל עליהם באופן כוללני , הרדוקציה היא אינטרס  הגורם לעיוורון ומדגיש רק  את האינטרסים של המערכת , ע"י פירוק משמעויות מקובלות ומוחלטות , בעזרת פירוק דימויים מהקשרם , הנחת דימויים ללא התחלה וסוף ,ע"י עיוות סיטואציות והנחה של כולם יחד ללא אפשרות לחבר משמעות עמוקה הגוררת העדפות מוחלטות,אני מנסה לחשוב שאפשר לאפשר לכל דבר לתפוס מקום בקיום שלנו, זה כאילו להתהלך בתוך תנועה מתמדת כמו גלים לעבור מתנועה לתנועה ,רק לעבור כמו מחשבות שהזמן

בהם הוא לא ליניארי, המטרה שלי כמובן היא להשתנות כל הזמן .

אי אפשר למחוק ולהתחיל מחדש אפשר רק לנסות לשנות אולי כיוון שכל מה שיש לנו לקוח מבחוץ

צטט: avimedia 2009-03-25 23:23:22

הי מיכל,

תודה על התשובה המפורטת והדעתנית...

אכן יש בתולדות האמנות עוד כמה מקרים של "מחיקה" או רדוקציה של העבר,

למשל הגלריה הריקה של איב קלין,

 

הבדים הריקים והחתוכים של לוציו פונטנה,

 

4 דקות ו33 שניות של שקט של ג'ון קייג'

 

בד שחור ממלביץ' ועד רותקו

ייתכן וכול אלה הם נסיון להגיע לאותה נקודה נשגבת... של להגיד לא כלום והכול!

 

הי אבי, חזרנו ללופטן גשפטן... כן, הפרויקט שעבדתי עליו הצליח... תודה!

 לתפיסתי, שלוש היצירות הנ"ל לא עוסקות במחיקה וגם לא ברדוקציה.  כל יצירה שונה ועומדת בפני עצמה במהותה הצורנית כך שקשה לי לעשות מכנה משותף ולהגדיר בנשימה חטופה אחת, ובכמה מילים שהם ניסיון להגיע לאותה נקודה נשגבת. מכיון שמדובר בניסיונות שונים. אך, את המכנה המשותף בניהם אני רואה בגישה לאמנות כפרפורמנס.

לדעתי, איב קליין יוצר פרפורמנס של היטהרות. ג'ון קייג' מחפש את המהות הצרופה של  היצירה המוסיקלית בפרפורמנס של מדיטציה על תפקיד הדממה. לוציו פונטנה חוזר לאידיאולוגית הפרפורמנס של הפוטוריסטים, ולתנועה ולפעולה הראשונית.

 Primary Act of Creation 

הבד השחור לא מוחק דבר אלא באופן מטאפורי מכיל הכל.

צטט: סטודיו אמן 2009-03-26 12:38:16

בספר מבקשים השניים להעניק הסבר רחב ככל האפשר לפילוסופיה. מצד אחד הם מבררים את היחסים בין הפילוסופיה למדע ובין הפילוסופיה לאמנות. על שלוש קטגוריות הם מניחים את דבריהם:  האמנות, המדע והפילוסופיה המתמודדים לדעתם עם הכאוס. הפילוסופיה רוצה להשיג עקיבות על מישור אימננטי, כאירועים ומושגים עקביים....  דלז וגואטרי : "ללמוד פילוסופיה משמע להיות תלמיד ישיבה: אי אפשר להפסיק, כי להפסיק משמע לפרוש.כך נהג פרופ' מרגושילסקי לומר, אם עוזבים את הציור ליום הוא בורח לשבוע.הפילוסופיה מייצרת מושגים. העצם של אריסטו, הקוגיטו של דקרט, המונאדה של לייבניץ, התנאי של קאנט, הפוטנציה של שלינג, המשך של ברגסון, אלה רק מעט מן הדוגמאות, ויש מורכבויות גדולות יותר, ודמויות מומצאות לטובת המושגים: סוקרטס של אפלטון, זרתוסטרא או דיוניסוס של ניטשה וכו'. כל מושג מתייחס למושגים אחרים. המושגים מתפשטים לפיכך עד אינסוף, ואף-על-פי שהם נוצרים, לעולם אין הם נוצרים יש מאין. כדי להבין מהי פילוסופיה, מציבים אותה השניים ליד המדע. המדע, בניגוד לפילוסופיה מוותר על האינסוף כדי להרוויח את ההוראה (reference) כלומר התוויית מישור המגדיר בכל פעם מחדש מצבי עניינים של  הפונקציות או הטענות כהוראה להשיג סופים חלקיים. הסיום של הספר מחזיר לאמנות את הדימויים האסתטיים ומבקשים ליצור סופי, החוזר ומעניק את האינסופי; הנושא תחושות מורכבות באמצעות דימויים אסתטיים". הבנה זו ניתן למצוא ב "אלף מישורים",של ז'יל דלז ופליקס גואטרי, שם נמצא הקשרים ואסוציאציות סביב חיבורו של פרויד, "איש הזאבים", טוענים השניים כי המטרה של הפסיכואנליזה הקלאסית היא לצמצם את הריבוי האינסופי בלא-מודע לכדי אחדות לוגית של מסמן, המוביל תמיד אל האב. במקרה של איש הזאבים, אותו פציינט מפורסם של פרויד שעליו כתב את חיבורו בשם זה, "פרויד ממהר... לסגת אל התימות המוכרות שלו: ה-אב, ה-זין, ה-ואגינה, ה-סירוס... אבל מי אינו ער לעובדה שזאבים רצים בחבורות? רק פרויד.

אנטון, תודה על ההרחבה שלך בהקשר להגותם של דלז וגואטרי.

הריזום שלהם, (שמאפיין את החשיבה המערבית) הרשת המקשרת אותנו  אל המושגים המתפשטים  "עד אינסוף, ואף-על-פי שהם נוצרים, לעולם אין הם נוצרים יש מאין", היא ביסודה ליניארית איקלידית, דהינו נציאה מנקודה מסויימת אל עבר האופק או האינסוף, תרחיק אותך, אל מחוזות מהם לא תשוב לעולם.

אם ניקח את מודל הריזום - rhizome  ונלביש אותו על מרחב לא-איקלידי כדורי או היפרבולי, הרי אזי האמנות, המדע והפילוסופיה מצויים באותו מרחב הוליסטי- מישור אימננטי מאוחד, בו יציאה מכול נקודה תביא אותנו בסופה של הדרך חזרה לאותה הנקודה. הסובייקט והאופק הכאוטי האינסופי חד הם .

הסייברספייס הוא אותו מרחב זמן המגשים מישור אימננטי זה. הכול מתאחדים במהירות האור של המדיה הדיגיטאלית...

צטט: avimedia 2009-03-26 11:49:50

 

ג'ון קייג' יצר יצירות מוזיקאליות המתבססות על אקראיות, בדיוק כדי להימנע מ"טעם" "העדפות" וידע מוקמים של מהו "גבוהה" ומהו "נמוך" באמנות. למשל בווידאו Water Walk

 

זאת אינה הפרשנות היחידה לתופעת האקראיות במוסיקה של קיג' ובמחול של קנינגהם. במחקר שלי דוקא האקראיות יוצרת חוקיות, מבנה פנימי יצירתי הנוצר באופן מסתורי ובלתי שכלתני או רציונאלי. האקראיות במחול של קנינגהם וגם בסרטי המחול שלו יצרו רגעים של יופי אסתטי בלתי צפוי או מתוכנן. נוצרה כוריאוגרפיה בלתי מתוכננת עם היגיון פנימי משלה. השמוש באקראיות וחקירת האקראיות הם חלק מרגש וחיוני בתהליך היצירתי.

צטט: ענת_ב 2009-03-26 12:46:32

אני חושבת שהבד הלבן הוא בהחלט שיקוף של התודעה. לעמוד מול דף לבן זה כמעט כמו פחד מוות.

ענת, אני מסכים איתך!

בעצמי חוויתי זאת לא פעם, כך גם חברי האמנים.

צטט: ענת_ב 2009-03-26 12:46:32

אני חושבת שהבד הלבן הוא בהחלט שיקוף של התודעה. לעמוד מול דף לבן זה כמעט כמו פחד מוות.

כמה מילים צריך בשביל להסביר השפרצת צבע אחת?

כמה ספרים? כמה מאמרים?

האם אתם טוענים שהאמנות נוצרת בעצם במחשבות מילוליות?

במחשבות פילוסופיות?

לפני כשבועיים קראתי מאמר על אינשטיין,

אינשטיין טען שאת רוב מחשבותיו הגאוניות הוא חושב שאופןם מופשט, ציורי,

לאחר מכן הוא עובד הרבה על מנת להפוך את זה למשוואות חוקיות, פיסיקאליות.

מה שאתם טוענים זה דבר הפוך,

קודם חושבים את המחשבות הפילופסיות, ולפי מחשבות אלא יוצרים.

אני מציע גישה שונה - 

היצירה היא משהו מופשט,

אם אתה צריך להתחיל להסביר אותו, לנמק, לבאר, לפרש,

וכרוח הטובה עלינו  לרגל החג המתקרב,לעמוד כנגד 500 מכות,

אז אולי מקומה של היצירה בתחתית הים עם המיצרים? ;-)

בשפה פחות מילצית -

מה השאלה הנשאלת בכלל?

האם אמן צריך להיות אמן או פילוסופ? פילוסופ(א)מן?

בגישה שלכם-

הם האמנות מאבדת את עצמה לפילוסופיה?

צטט: rerina 2009-03-26 13:09:08

מעניין אותי לפרק תבניות  משמעותיות ולשמור על ההבדלים ביניהם, להדגיש את  אי האפשרות  להסתכל עליהם באופן כוללני , הרדוקציה היא אינטרס  הגורם לעיוורון ומדגיש רק  את האינטרסים של המערכת , ע"י פירוק משמעויות מקובלות ומוחלטות , בעזרת פירוק דימויים מהקשרם , הנחת דימויים ללא התחלה וסוף ,ע"י עיוות סיטואציות והנחה של כולם יחד ללא אפשרות לחבר משמעות עמוקה הגוררת העדפות מוחלטות,אני מנסה לחשוב שאפשר לאפשר לכל דבר לתפוס מקום בקיום שלנו, זה כאילו להתהלך בתוך תנועה מתמדת כמו גלים לעבור מתנועה לתנועה ,רק לעבור כמו מחשבות שהזמן

בהם הוא לא ליניארי, המטרה שלי כמובן היא להשתנות כל הזמן .

אי אפשר למחוק ולהתחיל מחדש אפשר רק לנסות לשנות אולי כיוון שכל מה שיש לנו לקוח מבחוץ

הי רינה,

תיארת כאן אופן פעולה שיטתי בעת היצירה.

השאלה כמה האמן יכול לדבוק ב"אלגוריתם" זה ולפעול נגד מערכת, אליה הוא שואף להגיע ולהתמזג? (בצורה לא מודעת הוא חושב... מה שאני עושה יתקבל או לא?)

האמנים שתוארו קודם פעלו כך, דהינו "מרדו" יצרו רדוקציה, עד לנקודת ייחודיות, ממנה לא ניתן יותר להמשיך.

ברגסון  דיבר על "משך" כזה   כפי שכתבת:

"כאילו להתהלך בתוך תנועה מתמדת כמו גלים לעבור מתנועה לתנועה ,רק לעבור כמו מחשבות שהזמן בהם הוא לא ליניארי, המטרה שלי כמובן היא להשתנות כל הזמן".

לדעתי מרחב זמן המדיה הוא כזה.

יעקב גבאי כתב היום למשל שכאן בקפה אין חסרונות!

כל אחד מוצא לו את הנישה שלו, מה שלא טוב, עוברים או מבטלים אותו...

אכן זהו מרחב-זמן בעל פוטנציאל יצירתי  אינסופי. אפשר בכול רגע "להתחיל מחדש, ולשנות כיוון"...

צטט: לילהlila 2009-03-26 13:35:54

 

 

הי אבי, חזרנו ללופטן גשפטן... כן, הפרויקט שעבדתי עליו הצליח... תודה!

 

 לתפיסתי, שלוש היצירות הנ"ל לא עוסקות במחיקה וגם לא ברדוקציה.  כל יצירה שונה ועומדת בפני עצמה במהותה הצורנית כך שקשה לי לעשות מכנה משותף ולהגדיר בנשימה חטופה אחת, ובכמה מילים שהם ניסיון להגיע לאותה נקודה נשגבת. מכיון שמדובר בניסיונות שונים. אך, את המכנה המשותף בניהם אני רואה בגישה לאמנות כפרפורמנס.

 

לדעתי, איב קליין יוצר פרפורמנס של היטהרות. ג'ון קייג' מחפש את המהות הצרופה של  היצירה המוסיקלית בפרפורמנס של מדיטציה על תפקיד הדממה. לוציו פונטנה חוזר לאידיאולוגית הפרפורמנס של הפוטוריסטים, ולתנועה ולפעולה הראשונית.

 Primary Act of Creation 

 

הבד השחור לא מוחק דבר אלא באופן מטאפורי מכיל הכל.

הי לילה!

שמח שהפרויקט שלך הצליח!

 לדעתי המכנה המשותף של העבודות הוא  להגיע אל המהות  שמאחורי העשייה האמנותית.

נייר של פואמה או שירה ריק (ללא טקסט)... בד שחור או לבן (ללא סימן עליו)... שקט מוחלט, המציג את הרווח בין הצלילים, וחתך הסכין שמבטל אפילו  את המצע עליו אמורה להופיע היצירה, הם אקטים של התכנסות (מדיטציה), כדי להגיע אל הכול ולא כולם, דהינו הנשגב. 

הפעולה הראשונית, היא מעשה הבריאה, אם של האל או של האמן...

צטט: A_Erez 2009-03-26 14:03:32

 

אני מציע גישה שונה - 

היצירה היא משהו מופשט,

ארז,

אתה מוכן להסביר למה כוונתך ב: "משהו מופשט"?

צטט: A_Erez 2009-03-26 14:03:32

כמה מילים צריך בשביל להסביר השפרצת צבע אחת?

כמה ספרים? כמה מאמרים?

האם אתם טוענים שהאמנות נוצרת בעצם במחשבות מילוליות?

במחשבות פילוסופיות?

לפני כשבועיים קראתי מאמר על אינשטיין,

אינשטיין טען שאת רוב מחשבותיו הגאוניות הוא חושב שאופןם מופשט, ציורי,

לאחר מכן הוא עובד הרבה על מנת להפוך את זה למשוואות חוקיות, פיסיקאליות.

מה שאתם טוענים זה דבר הפוך,

קודם חושבים את המחשבות הפילופסיות, ולפי מחשבות אלא יוצרים.

אני מציע גישה שונה - 

היצירה היא משהו מופשט,

אם אתה צריך להתחיל להסביר אותו, לנמק, לבאר, לפרש,

וכרוח הטובה עלינו  לרגל החג המתקרב,לעמוד כנגד 500 מכות,

אז אולי מקומה של היצירה בתחתית הים עם המיצרים? ;-)

בשפה פחות מילצית -

מה השאלה הנשאלת בכלל?

האם אמן צריך להיות אמן או פילוסופ? פילוסופ(א)מן?

בגישה שלכם-

הם האמנות מאבדת את עצמה לפילוסופיה?

מסכימה איתך לחלוטין, וכמה הערות:

אינשטיין אינו המדען היחיד שחשב באופן מופשט. גם הוגי תאוריית הממברנות (צאצא ישיר ומזוכך של תורת המיתרים) מספרים על תהליך אינטואיטיבי מופשט אשר הניב פריצת-דרך מדעית במחקרם. גם מחשבה מדעית וגם תהליכי יצירה אמנותיים נובעים - לדעתי - מאותם מקומות, והם בהכרח לא-ליניאריים, אחרת לא היה בהם הניצוץ החד-פעמי שאנחנו מזהים ביצירתיות.

מתוך הדמיון הזה נובע בהכרח צורך להפריד בין תהליך יצירתי בכל תחום שהוא לבין מה שנקרא אמנות (שהרי בסופו של דבר גם למושג "אמנות" יש אינסוף הגדרות, חלקן סותרות זו את ז)ו.

התהליך היצירתי שונה מאדם לאדם ומיצירה ליצירה, ולדעתי ראשיתו באגפים הלא מילוליים בתת-המודע שלנו, האסוציאטיביים, הרגשיים והפרימיטיביים ביותר. במקרים רבים - בטרם ביצוע, במהלכו ובוודאי לאחריו - מצטרפת מחשבה מודעת - פילוסופית, ביקורתית ואקדמית, המשפיעה בדרכה על הליך הביצוע. ושוב: לא על הגרעין הראשוני אלא על היצירה הסופית. גם אם בתהליך היצירתי משתתפות מילים מודעות, הרי שאלה באות לאחר השלב הלא-מודע שהוא אביה של היצירה.

פילוסופיה - גם ראשיתה של מחשבה פילוסופית נעוצה בתכנים פנימיים עמוקים, והמילים רוקמות אותה למארג לוגי בשלב מאוחר יותר.

ושאלה שאני שואלת עוד מכיתה ו': למי בכלל איכפת למה התכוון המשורר?

דיון מעניין.

בספר "טבעה האוניברסלי של האמנות" של בן עמי שרפשטיין, (הוצאת עם עובד, 1989)

עושה שרפשטיין ניסיון לרדת עד חקר הדחף לביטוי אמנותי ולבחון את מקורותיו אפילו בעולמם של בעלי החיים.

(הוא מוכיח בפרק שני- "רמזים מעולם החי" שיתכן ואפילו לציפורים יש חוש אסטתי)

בהקשר לדיון, האם הדחף לביטוי אמנותי, שכנראה הנו דחף טבעי וראשוני, (לפי התזה של שרפשטיין)

מגיע ממקום זהה לדחף לחשוב?

אני מניחה שהשאלה מה קודם- המחשבה, או מעשה האמנות, היא שאלה עקרה, משום שתהליך היצירה

אינו תהליך שבהכרח מחובר לפונקציה של זמן, לפחות לא זה הלינארי.

לעמוד מול קנווס לבן, זה רגע שלפני כל האפשרויות. הקנווס הלבן בעיני, הוא התוהו ווהו שלפני החלוקה לשמים וארץ

בהשאלה כמובן... בתוך הבד הלבן יש הכל, והאמן בעצם זה שמסמן מתוך ההכל הזה, את מה שהיה נסתר בתוך השלם,

אל הנראה.